מהי רפואה אמיתית?

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך" (אבות –ג'-א')

כל שיטה רפואית מלמדת על אופייה ועל עומקה של התרבות העומדת כרקע להופעתה. לדוגמא, הרפואה הסינית – דיקור במחטים, שיטות עבודה עם צמחי מרפא, שיטות תנועה ונשימה ועוד – הינה ביטוי לתרבות ענפה ורחבה אשר היא חלק ממנה. כך גם שיטות רפואה שמאניות מן התרבות האינדיאנית, משקפות את אופייה של התרבות השבטית ואת עקרונות היסוד שעליהן היא נשענת. שיטה רפואית הינה חלק אינטגראלי ממארג תרבותי רחב.

ההבדל בין שיטות רפואה שונות לאורך כל הדורות, נובע מתפיסת היסוד של התרבות מתוכה הן צומחות, תפיסות המתייחסות למקורותיו של האדם ולשאלות יסוד הקשורות להבנה בסיסית של חייו. כגון, האדם: מאין בא? לאן הוא הולך? מהי סיבת קיומו? האם יש לכל אדם סיבה מיוחדת לקיומו הפרטי? ומהי דרכו הפרטית להגשמה? לשאלות אלו מענה שונה בכל תרבות, אולם ניתן לראות כי בכל התרבויות, לאחר ששאלות אלו קיבלו מענה, נוצרה ההבנה שהאדם נתקל במחסומים ובהפרעות בדרך להגשמה ולמימוש של מטרת קיומו. שיטות הרפואה שהתפתחו נועדו ברובן לשם זיהוי ההפרעה, סילוקה או התגברות עליה, ולשיפור יכולת ה"עבודה" עימה, על מנת להגיע למימוש המלא של האדם. לשיטות אלו היה ועדיין יש את הכוח להתייחס לשאלות היסוד שאותן ראו וחוו תרבויות קדם אלו.

רפואה "רוחנית" הנובעת מן ההיסטוריה של תרבויות קדם, יודעת להשיב על שאלות יסוד קיומיות ביותר, וכן לתת מענה קונקרטי ל"בעיה" הניצבת מול החולה ומול האדם בכלל.

בעיית היסוד אותה זיהו חכמי קדם, קשורה בתפיסה לפיה האדם היה בעבר חלק אינטגראלי מן השלם של הבריאה וכעת הוא כבר לא; בעבר לא הייתה הפרדה מן השלם וכעת יש; בעבר האדם ניזון מן השלם ומצא הגנה, עת היותו חלק מן השלם, וכעת  אין זה כך; בעבר  הזיקה לשלם נתנה והעניקה תחושת רחם, תחושת שייכות, תחושת שייכות  לקולקטיבי רחב, וכעת כבר אין זה כך.

תהליך ההפרדה של האדם מן השלם הינו חלק מן האבולוציה של העולם כולו, אשר האדם הוא חלק ממנה. בעולם שלפני ההפרדה (של האדם מן הקולקטיב הקוסמי) לא היה צורך לשאול את שאלות היסוד על מוצא האדם ועל דרכו בעולם. שאלות אלו לא היו רלוונטיות והמענה היה ספונטאני ומולד.

לאור צרכים אבולוציוניים רחבי היקף, היה על האדם להתנתק מן ה"שלם" של הבריאה, וכך לצאת למסע של תקופה חדשה – עידן חדש – שהביא איתו גם את ה"מחלה". מהי המחלה? היא אחת מן התוצאות של הניתוק מן השלם, של ההפרדה של האדם מהמארג של הקיום. אמנם לא ייתכן פירוד מלא ולא יתכן נתק מוחלט, אך הנתק היה ועדיין קיים כדבר ממשי, אכזרי וכואב. נתק זה מזמן תהליך של גיבוש תוכן תרבותי ואינדיווידואלי המביא חידוש עצום לעולם כולו. תוספת של טעם וצבע וייחודיות אינדיווידואלית, שלא היו לפני תהליך ההפרדה מן המקור.

היציאה מן השלם להיפרדות הביאה לידי אסטרטגיות קיומיות רבות במקומות שונים על פני כדור הארץ, שתכליתן אחת – לנסות ולמצוא את הדרך חזרה "הביתה", שכן מצב של נתק זה, הינו "גלות". האדם הוגלה וגורש ממקומו הטבעי ומוצא עצמו במקום של ריחוק והפרדה. לנתק הזה יש משמעויות אבולוציוניות הבאות להגדיר מחדש את האדם ואת החברה. למשל, בתפיסת המציאות הבסיסית של הרפואה הסינית עומד המושג "טאו" – טאו מתכוון לדרך הפרטית של האדם בעולמו, ולצורך של האדם לדעת את סיבת קיומו ואת תכליתו הפרטית, ומכך לפתח את היכולת להגשים ולממש את התכלית הפרטית שלו. אם הוא הולך את ה"טאו" שלו וחי לפי העקרונות של ה"טאו" הפרטי שלו, אזי הוא חי נכון, ולא יחווה קשיים מיותרים. וגם אם יופיעו קשיים, יהיו לאדם זה את כל המשאבים והיכולות הנדרשים להתמודדות. אין זה כך לאדם שאינו עוקב אחר ה"טאו" הפרטי שלו. לאדם זה צפויים קשיים רבים וסבל רב.

סבל מכוּנֵה בתרבויות המזרחיות "בוּרוּת". מהי בורות?  אי ידיעה של ה"טאו". אי ידיעה של האדם את עצמו ואת תכליתו. אי ידיעה של הדרכים להגשמה הפרטית. בורות זו מביאה סבל רב, ולעומתה, ידיעה עצמית מובילה למקום הרצוי ומונעת חולי וסבל. חשוב לציין שבורות אינה קשורה לידע אינפורמטיבי כפי שחושבים היום. בימי קדם בורות מתייחסת לאי ידיעה עצמית.

אם כן, לתהליך ההפרדה מן השלם יש תכלית אבולוציונית אשר "מאלצת" את האדם כמו לגלות ממקומו, ולצאת למסע של חיפוש והגדרה עצמית מחודשת. הגדרה המובילה לזיקוק של מערכי נפש חדשים, ולכן להוציא את הפוטנציאל הטמון באדם מן הכוח אל הפועל, ובכך לקדם את כל העולם כולו. לתהליך זה אין מקום אם האדם נולד כחלק מן השלם. הפוטנציאל האפשרי להגשמתו אינו רלוונטי אם האדם כבר ניזון מן השלם – במצב זה הוא חלק מ"גן העדן" שאינו מאפשר התקדמות. על מנת לאפשר התקדמות בא הנתק והכריח תנועה חדשה. תנועה הכוללת תהליך של "ללכת לאיבוד" ואז למצוא את הדרך חזרה הביתה.

נקודה זו עומדת במרכז רוב התרבויות העתיקות שהביאו עימן שיטות רפואה.

אם כן – שיטת רפואה "אמיתית" נובעת מהבנת הנתק וההפרדה, הבנת חשיבות הנתק ותוצאותיו באדם ובעולם (נתק והפרדה שהם עצמם ה"מחלה"). רפואית "אמיתית" יודעת לזהות את סיבת קיומו של האדם, יודעת לזהות את האיכות הפרטית של האדם ברובד הבסיסי והעמוק, וכן מבינה את צורכי הדרך הפרטית של האדם, ואף  יודעת להשיב על כלל המורכבות הזו. שיטה רפואית "אמיתית" מזהה את סוגי ההפרעות המופיעות בדרכו של האדם, החוצצות בינו לבין הידיעה העצמית, בינו לבין הגשמת תכלית קיומו, ויודעת כיצד לתת מענה קונקרטי למורכבות הזו.

למורכבות זו יש השלכות אשר הן בחלקן גופניות ואורגניות, כלומר – בעיות פיזיות, בעלות אופי מולד או נרכש, ובחלקן רגשיות הנובעות מן ה"סכסוך" של אי ההבנה הבסיסי של האדם את עצמו ואת עולמו, ובחלקן קשורות לעולם ה"אנרגטי" – האם יש לאדם אנרגיה, כלומר המשאבים הנחוצים, הדלקים הנחוצים להגשמתו, מאין נובע מצב של חוסר משאבים וכיצד ממלאים את החוסר. כל המורכבות הזו מייצרת "קליניקה" רבת פנים, עם סוגי מחלות רבים ומגוונים, אשר ביחד יעידו על הדבר שהשתבש ויצא ממקומו ומאיזונו. וכך בהתבוננות נוספת – החולי, למעשה, בטבעו, מצביע על המקום באדם שצריך עבודה ו"תיקון".

שיטה רפואית "אמיתית" מכילה ומציעה תפיסה וכלים הנותנים מענה כולל ל"בעיה". תפיסה וכלים שהם חלק אינטגראלי מן המארג התרבותי שהביא ויזם אותה. הכלים הטיפוליים עצמם הינם חלק מן הדרך של תרבות מסוימת להבין את הבעיה ולמצוא לה פתרון. למשל, חלק מהגדרת ה"בעיה" בתפיסה ההודית הינה כי הגוף הפיזי הוא "כלא" לנשמה. הגוף הוא סיבת החציצה וההפרדה, ולכן יש ל"העלים" את הגוף ולהפוך אותו ליסוד  שאינו מפריע יותר. מכך נובעים סוגי תהליכים יוגיים של צומות ועינויי הגוף. התפיסה היא  שההפרעה טמונה בגוף הכולא את הנפש ומונע את ה"זיווג" המחודש עם השלם.

התשובות, הפתרונות והטכניקות הטיפוליות של כל שיטה רפואית הינן חלק ממארג תרבותי שלם. נקודה זו הינה נקודת יסוד על מנת לדעת ולהבין האם שיטה רפואית "אמיתית" היא אם לאו.

בימינו מתקיימות פרקטיקות רפואיות רוחניות רבות ושונות. חשוב שנדע להבחין מי מהן אותנטית ומלאה ואילו מהן מהוות נגזרות תלושות של קרעי תפיסות עולם, ולא מספקות מענה ברור והולם לשוחריהן.

הנקודות המרכזיות לדעת אם שיטה רפואית "רוחנית" הינה נכונה ומלאה או חלקית ויחסית.

  • אם השיטה יודעת להגדיר ולהבין את מצוקת הקיום הבסיסית של האדם
  • אם השיטה יודעת לתת מענה קונקרטי לבעיה אותה היא מזהה כבעיה
  • אם השיטה נותנת כלים התואמים את טענות היסוד שלה, ואם הכלים הינם חלק הרמוני השייך לתפיסת העולם של השיטה
  • אם השיטה מאפשרת כלים להבחנה שהם ברורים, ברי לימוד, וקלים להבנה ולשימוש
  • אם השיטה מאפשרת לגעת בכל פינה מכלל פינות הקיום האנושי, גוף – נפש – אנרגיה – ופוטנציאל
  • אם השיטה יודעת כיצד להורות שיטות מחשבה המתאימות למקומו של האדם ביחס לתהליך ההתפתחות שלו וביחס להפרעות הקליניות העומדות בדרכו
  • אם השיטה מציעה דרכים חינוכיות חדשות המאפשרות פרספקטיבות חדשות לאדם הנזקק להבנת קיומו
  • אם השיטה יודעת להראות את הקשרים בין מימדי המציאות, כגון כוכבים, אטמוספרה, תזונה, צמחי מרפא, תנועה גופנית, דרכי נשימה, דרכי מחשבה, השפעה של סביבה על האדם מול ההשפעה של האדם על סביבתו
  • אם יש בשיטה תפיסות יסוד של השלם, אופיו של השלם, מהותו של השלם, והקשר של האדם עם השלם.

בשיטה רפואית "רוחנית" אמיתית, יש את כל העקרונות האלה, והם שזורים זה בזה ומהודקים היטב.

שיטה רפואית רוחנית רואה בהגשמת הפוטנציאל האנושי את תכליתה. היא עצמה אינה "דת" או "מרכז", היא רק כלי שרת לטובת האדם ולטובת ההגשמה של סיבת קיומו.

השיטה הרפואית הנהוגה כיום, שמכונה "הרפואה הקונבנציונאלית", משקפת את אופיו של העולם בו אנו חיים. עולם קשה, עולם ששכח את עצמו ורואה במלחמה ובקיטוב דרך להגדרה עצמית. הרפואה של ימינו תופסת את האדם כמבנה כימי בלבד, "מהו האדם – גוש בשר". לתפיסה זו יש השלכות קליניות.

לצד הרפואה הקונבנציונאלית מתקיימות כיום דרכים רבות הנובעות מן העולם העתיק, שכבר בוססו בעולם. שיטות רפואה כגון הסינית, ההודית והטיבטית, וכן ההומיאופתיה. כל אלו עונות על הקריטריונים שהוצגו למעלה. והן בהחלט טובות וחשובות.

לצידן מתקיימות גישות רבות העוסקות במימד האנרגטי, כגון רייקי, הילינג, ביו-אנרגיה, שיטות מגע שונות, ועוד, שהן חלקיות, במובן שאינן מראות שיטתיות ברורה ופשוטה הנוגעת בכלל החלקים של האדם. אך הן מציעות שער למימדי הרוח והאנרגיה שבקיום, ומכאן חשיבותן.

מכיוון שהמידע כיום הוא רב, פתוח ונגיש, ויש אפשרויות רבות ללימוד ולמגע בדרכים שונות, טיפוליות ופילוסופיות, הרי שעומד בפנינו האתגר המרכזי של חזרה לתרבות ולריפוי המכיר בשלם, ושואף ויודע כיצד לחזור אליו. לשם כך עלינו לאמץ גישה הרואה את שילוב השיטות לדרך אחת, כאשר לנגד עינינו מוצבת טובתו של החולה. מה ייטיב עם האדם באופן הנכון ומדויק לצרכי ההתפתחות שלו. ניתן ליצר שיתוף פעולה בין שיטות שונות ובכך להחזיר תפיסות שהיו מוכרות היטב מן העולם הקדום, תפיסות בהן האדם יודע את עצמו ויודע את אלוהיו.

המאמר נכתב למען ירחון "אדם עולם" – כתב עת  אנטרופוסופי  – adamolam.co.il

אמונה וריפוי – חלק ב'

"הוציאה ממסגר נפשי" (תהלים קמ"ב-ח' )

אנשים רבים טוענים כי הם "מאמינים". זוהי טעות הנובעת מסגנון תרבותי ומילולי שגוי. אדם בא ומציג את "אמונתו" – הוא מציג למעשה את תפיסת עולמו, תפיסה שגדל עליה או חונך על פי דרכה, ואין בין תפיסת עולם לאמונה כלום. כאשר חכמי ישראל כגון הרמב"ם ואחרים שנאלצו להיאבק על אמונתם מול חכמי אומות העולם, היה זה מאבק בין צורות תפיסה שונות של המציאות. מי הוא זה המבין את המציאות באור נכון או מדויק יותר. הרי הנוצרים והמוסלמים, גם הם מאמיני האלוהים. הוויכוח היה על מבנה ותכני האמונה, ולא על עצם קיומו של האל. בזה כולם האמינו. כך שהוויכוחים, שהובילו לאין ספור רציחות והשמדות של קהילת שלמות בעיקר של עמינו, היו סביב אי הסכמות של תפיסת עולם ושל ראיית המציאות, ולא של "אמונה". היסטוריה זו הובילה לבלבול מושגים בהם אדם דתי מכונה מאמין ואילו אדם חילוני מכונה אטאיסט. אדם הנראה באופן מסוים – המראה החיצוני שלו – לכאורה משקף האם הוא מאמין . כל זה אינו נכון. הקשר בין המראה חיצוני לאדם,  מעיד על שייכות חברתית בלבד, ואינו קשור כלל לאמונה.

בימינו כאשר אדם מציג את תפיסת עולמו – הוא מציג דרך חברתית או דרכים שונות שכבר היו, בוטאו ונוצרו כדרך. למשל הדרך הציונית, התחילה במרידה של אנשים בעלי תפיסה חינוכית דתית, אשר יצאו ממסגרתם, ופתחו בדרך חדשה אשר הביאה בסיכומו של יום למקומנו אנו במדינת היהודים. הכוח המניע שלהם היה כוח אמוני משיחי חזק מאוד. אך היום האדם הציוני כבר אינו מאמין כמו ראשוני הציונים, הוא מחזיק בתפיסת עולם ציונית. מכאן רואים כי מאבקים רבים היום ובעבר מבוססים על אי הסכמה והבנה שונה של המציאות ואינה קשורה כלל ל"אמונה".

מהי אם כן אמונה?

אמונה הינה תכונת נפש ככל תכונות הנפש האחרות. האמונה אינה קשורה כלל למבנה דתי או לאומי או כל דבר אחר אותו רואים היום. האמונה הינה תכונה המחייבת את האדם "לעבוד" על עצמו כדי לשכלל את הפוטנציאל האמוני שבו (את תכונת האמונה). כמו כל איכות נפשית אחרת. למשל –אדם המבין כי עליו לחזק בתוכו את תכונת הביטחון העצמי מפני שהמקצוע שלו קשור בהופעה מול קהל, עושה עם עצמו עבודה עצמית המעצימה ומשכללת את הכישרון שיש לו כפוטנציאל ומחזק את המידה הנפשית המכונה ביטחון עצמי, והופך אותה בנפשו ליותר מודעת, יותר רב גונית בביטויה, עד שכוח נפשי זה נהפך למידה פנימית אשר נעה בעצמה ללא צורך לתשומת לב נוספת. כך שמידת האמונה בנפש האדם זקוקה לטיפוח ולתשומת לב כמו כל מידה אחרת הצריכה "עבודה" ושינוי בנפש.

מידת הנפש המכונה "אמונה" הינה המידה הקשורה לעתידו של האדם. מידת האמונה היא זו שיש בכוחה לראות את הפוטנציאל שעדיין אין לו כלל עדות לאפשרות להגשים עצמו במציאות. מידת האמונה באדם יכולה לראות "מחוץ לקופסה" – לראות חזון שעדיין לא מראה היגיון. האמונה אינה כוח ריאלי, היא חורגת מתחום הסביר או ההגיוני שכן היא מזהה את מה שאפשרי, את מה שיכול ועשוי להיות. הכוח האמוני באדם מאפשר לאדם לנוע למקומות בעתיד, אשר בהווה אין להם כל סימוכין. אדם המאמין נראה לעיתים כהוזה, או כאחד האוחז בפנטזיה. אך זוהי כוחה של האמונה. האמונה יודעת לברוא מציאות, לראות אפשרות ולגרום לה להתרחש בעולם הקונקרטי. האמונה בוראת את החזון אותה היא ראתה. מקימי המדינה הראשונים, כך הם נראו, כהוזים, כאוחזים בפנטזיה.

כך שאדם ללא אמונה, הינו אדם ללא עתיד.   והעתיד של האדם נבנה מן המגע שיש לו לאדם עם הווה שלו, שהרי מן ההווה – מתהווה העתיד, ואופיו של המגע של האדם עם ההווה, הוא זה שמייצר את העתיד.   כך שעל פי אופיו של המגע של האדם עם ההווה, ניתן להבין והסיק על העתיד שעליו הוא הולך. וכן על אופיה של ה"אמונה" שיש בקרבו. 

סיכום ביניים – אין קשר בין תפיסת עולם לאמונה. מה שרואים היום בציבור כלשהו המכונה "מאמין" -אינו קשור לאמונה, אלא קשור להגדרה חברתית, פוליטית ונסיבתית. אדם החובש כיפה לובש ציצית, אינו בהכרח אדם מאמין, מה הוא כן? הוא אדם המצהיר על תפיסת עולם מסוימת (ודבר זה נכון לכל שאר בני האדם אשר בלבושם צהירים "אמונה" – מזרח ומערב). תפיסת עולם זו הינה דעה.  דעה שניתן להתווכח עליה. להסכים או להתנגד לה. לכל אדם יש לגיטימציה לחשוב אחרת, לסבור אחרת על חייו ועל עולמו. אמונה הינה כוח נפשי טבעי בכוחות הנפש, המחייב עבודה ופיתוח. כאשר עבודה זו נעשית אזי האדם "חורג" ממסגרת המצוי והמקובל ורוכש אפשרות לראות את המציאות באור שונה, אור המביא לדי חזון, ולידי אפשרות אחרת לגבי עצמו או לגבי מעגלים רחבים יותר.

השאלה המרכזית אם כן הינה מהי הדרך לפתח את מידת הנפש הנקראת אמונה – שכן כל עוד ומידה זו רדומה בנפש, אין לאדם עתיד. העתיד של האדם מתחיל להתהוות כאשר מידת האמונה מתחילה לבעבע ולצור תנועה חדשה בליבו של אדם. אצל אנשים רבים, כוח האמונה בנפש מתחיל להתעורר עקב אתגר חדש ומפתיע הנקרה בדרכם. כגון מחלה קשה ומפתיעה. ואז עולה שאלה- מדוע זה קרה לי? למה לי? מה לא ראיתי ומה פספסתי על עצמי ועל חיי? ואז מתחיל תהליך של חשבון נפש. לאחר מכן כוחה של האמונה מתעורר . מהותה – לראות אפשרות חדשה ונוספת ודרך חיים אחרת, סיכוי חדש לחיות אחרת. ואז כוח האמונה מאפשר לאדם להגשים משהו חדש ואחר שלא היה עד כה הקשור לממדים נוספים במכלול ההוויה שלו, דבר המוביל להבראה אמיתית.  במקרים רבים האדם ש"התעורר" עקב קטסטרופה, מגלא בנפשו באמצעות תכונת האמונה, יכולת לסלוח, יכולת לאהוב, יכולת לחבר את הקטוע והמנותק, יכולת לראות את האחר ולתת לו מקום – כל זה מוביל להחלמה עמוקה. החלמה שתכונת האמונה ידעה לזהות כחזון להבראה לאחר שקטסטרופה באה בדרכו של אדם.

כוח האמונה הינה איכות פנימית. הכוח האמוני הוא זה המוביל את האדם והוא זה המאפשר את הפסיעות אל מקום שעדיין אינו קיים. הכוח האמוני רואה רחוק ורואה עתיד ומצליח להגשים את זרע העתיד בתוך ההווה המתהווה כל רגע ורגע. לכן הכוח האמוני הינו אלוהי בטבעו, זהו הכוח הנפשי הנשגב באדם המממש את זרעי הנפש של האדם כך שכל בריאה נמצאת כמתקדמת דרכו. הכוח האמוני יודע להנכיח את עתיד של האדם בתוך ההווה שלו, וכך לברוא את העתיד.

כוח האמונה בנפש האדם הינו כוח אישי ופרטי ואינו קשור כלל לחינוך ולמקום, לגזע או למין. זהו חלק מן המבנה האנושי הקשור למיוחדות של האדם ולסיבת ההיות שלו בעולמו. והשאלה  היא האם כוח זה יונבט ויתעורר באדם.

יש אשר כוח זה נותר רדום באדם כל חייו, ויש שכוח זה מתעורר בשלבים מוקדמים מאוד בחיים. כאן יש מקום לחינוך מכוון, אך החינוך הגורם להתעוררות הכוח האמוני אינו יכול להיות חינוך של תפיסות עולם, אלא חינוך המעורר לשאלות, חינוך פתוח ומקבל את האחר, חינוך של התבוננות פנימה לתוך נפש האדם, חינוך היודע לבנות כלים פנימיים של חישה (היכולת לחוש), תפילה, מדיטציה ועוד….

נותר לקוות כי האדם, החברה והעולם יידעו לפתח מימד זה באדם על מנת לתקן ועל מנת להגשים את האדם במלוא הדרו כאדם.

נקודה נוספת – דויד המלך אומר "הוציאה ממסגר נפשי" – יש לנפש מסגרת, מסגרת של נושאים ויכולות, יתרונות וחסרונות, ידיעות והבנות. דויד מבין שכדי להאמין, יש לצאת מן המסגרת של הידוע והמוכר, ולכן הוא מתפלל על זה מול בוראו. היציאה מן  הידוע והמוכר מאפשרת לראות את המציאות באור חדש, אור שמביא לידי אפשרות נוספת לאיך לחיות. ולראות אפשרות נוספת ולהגשים אותה מחייב את כוח האמונה.

ט"ו בשבט – כליות יועצות – חלק ג'

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ'- י"ט)

מה בין אדם לעץ? המילה "עץ" באה מן המילה "עצה" – ועצה באה מן הכליות, "כליות יועצות". האיבר באדם ממנו הוא דולה עצה הינם הכליות. כך שאם צריך האדם עצה לשם בעיה או קונפליקט או קושי וצומת בחיים, עליו לפנות לכליותיו, ושם תמצא העזרה –דרך מתן עצה למצב בוא נתון האדם.

על אברהם נאמר- "ומהיכן למד אברהם את התורה רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה ומנין שכן הוא שנאמר (תהלים טז) אף לילות יסרוני כליותי. רבי לוי אמר מעצמו למד תורה" (מדרש רבה בראשית צה- ג)

כוחן של הכליות לתת עצה או ללמד את האדם חדש, טמון ביכולתן לסנן נוזלים ומים. תהליך הסינון של נוזלי הגוף לנוזלים בעלי אופי אחר, יש חשיבות קיומית לכלל המערכת, וכוחן של הכליות טמון האינטליגנציה לסנן את מה שאינו ראוי לגוף וצריך פינוי מן המערכת, כך שבכוחן של הכליות טמונה הידיעה כיצד עוסקים עם מים. לדעת לעסוק עם מים, משמעותו לדעת לעסוק באלמנט בטבע שהוא החזק מכולם. "הטוב העליון, כמוהו כמים. המים יעניקו את חסדם לכול, ולא יתלוננו על דבר. עומדים הם במקומות שאחרים תעבו אותם. הילכך, קרובים הם לטאו" (טאו טה צ'ינג- ח' – תרגום, שלמה קאלו)

מים הם מקור החיים, כל מה שחי בה ממים, ועל פי ההומיאופתיה יש למים איכות נוספת של יכולת "זיכרון" מופלאה. כוח מופלא זה – לזכור ולתעד ידע –מוזכר גם בכתובים, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א-ב) רוחו של ה' מטביעה את צלמה בתוך המים וכך המים מקבלים את תוכניתו של ה' על רצונו לברוא את מה שרצה, והם אלו שדרכם תוכניתו מתגשמת, כך שיש למים חשיבות עצומה עת היותם "זוכרי רצונו", ומקבלי צורתו הראשונית.

המים תופסים צורה של כל כלי, אך לאט הם עצמם משנים את צורתו של דבר הקשה מהם – כגון חלוקי הנחל. המים תמיד מופיעים כרבים ואין חלוקה במים, לכן המילה "מים, מציינת רבים, אין מים אחד…

המים הינם הנוזל היחיד בטבע שכשהוא הופך למוצק –הוא רחב יותר וקל יותר מן כמות הנוזלים שהוקפאו, כדוגמת קרחונים הצפים על פני המים. דבר שעומד כיסוד הפוך לכול דבר נוזלי שהפך למוצק בטבע.

כמו כן – ממדרש שיר השירים רבה א, יט

"נמשלו דברי תורה במים
• מה מים מסוף העולם ועד סופו
כך תורה מסוף העולם ועד סופו
• מה מים חיים לעולם
כך תורה חיים לעולם
• מה מים מן השמים
כך התורה מן השמים
• ומה המים מטהרים הגוף
כך תורה מטהרת הגוף
• ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים
כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד שנעשה כנחל נובע
• ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים
כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד ,פסוק אחד, ואפילו אות אחת.
• ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע
כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע
"

ברפואה הסינית וכן בתפיסה האנטומית ברפואה ההודית, הכליות נתפסות כמכילות את העולם כולו ואת כל פרטי צורות הקיום של העולם, לפי הרפואה הסינית הכליות מכילות את תמצית החיים המכונה "ג'ינג" – יש ג'ינג יש חיים, אין ג'ינג אין חיים. החיות שטמונה בג'ינג מייצרת את הזרע וכושר הפריון בנשים, ג'ינג חלש – אין זרע ואין יכולת ילודה, ולהיפך בחזק. הכליות משויכות ליסוד המים, ובעונת החורף הכליות ויסוד המים – פעילים יותר, ומתכנסים להפריה. גם בתפיסה היהודית הכליות מכונות "אשכים פנימיים" – כלומר מייצרי כוח ההולדה בגוף בא מן הכליות המולכות על המים.

נראה כי בעולם העתיק מזרח ומערב, הבינו את האנטומיה של האדם באופן זהה, והגישה בעולם בתקופה העתיקה ראתה באיברים שם לתפקוד איבר ביחד עם האיכות הנפשית והרוחנית הקשורה עליו. נראה כי בתרבויות קדם הבינו יותר, כאשר ראו את הממד הגופני על צדדיו האנטומיים כמשקף ממדים עמוקים יותר, ממדים של נפש האדם והפוטנציאל הגנוז בו.

לכן לכליות יש כוח מיוחד הקשור לתבונה של יכולת העיסוק עם המים, כאשר בממד הגופני העיסוק במים קשור ליצירת שתן וסינון רעלים מן הדם, ובממד הנפשי או הרגשי הכליות קשורות לאומץ וליכולת לתת את "המכה" (ראה את "חלק א" של סידרה זו) הנדרשת לעשייה לקימה ממקומו של האדם אל מקום העשייה והמוטיבציה לדבר חדש. ולכן כוח הרצון כאיכות נפשית, קשור לכוחן של הכליות. בממד הרוחני הכליות יודעות לייעץ שכן הן קשורות לשורש החיים ומקור החיות של האדם. וממקור החיות של האדם ניתן אף לגעת ולחזור לסיבת הקיום שלו, מדוע הוא כאן? ומה עליו לעשות פה? וזאת מתוך הצורך לקבל את העצה הנכונה שתוביל אל הכיוון הנכון, עקב ידיעת השורש ועצה הניתנת מתוך ממד השורש, תוביל את האדם למקומו הנכון.

לכן האדם משול לעץ – שכן שורשיו של האדם נעוצים עמוק באדמה, ויונקים מים וחיות ממקור חיים שאינו נראה לעין אך מורגש היטב.
לעץ יש חמישה חלקים – שורש, גזע, ענפים, עלים ופירות. כך גם לאדם חמישה חלקי נפש –יחידה, חיה, נשמה, רוח ונפש.

וכן על פי הרפואה הסינית, יש לו לאדם חמשה חלקי נפש המשויך לאיברים ולתפקודם-
shen – שוכן בלב, קשור לתודעת ה"אני
Hun – חי בכבד וקשור לראיית עתיד
Po – קשור לריאות – איכות שומרת ומגנה
Shi – קשור לטחול – יכולת למידה והבנה
Zhi– קשור לכליות – כוח רצון, יכולת להניע תהליכים

על אף שהעץ גדל בשדה (שדות יש רבים, כגון שדה חרוש או מדברי או שדה טרשים ועוד) את חיותו הוא שואב מן המים – כך גם האדם, על אף שהוא חי וגדל בשדה הקיום והעולם, במקומות שונים ורב גוניים, את חיותו הוא שואב מן המים, והמים היו ויהיו תמיד אחד.

להבין את נקודת השיבה של הריבוי אל מקור האחדות, משמעותה – לדעת כיצד לשאוב עצה מן הכליות.

ט"ו בשבט – על הפרי ותוצאותיו -חלק ב'

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ'- י"ט)

ט"ו בשבט הינו ראש שנה לעצים ולכן לפירותיהם המתחילים את מסע ההתפתחות שלהם בט"ו בשבט, וכך גם לאדם – ביום זה ניתנת לו ההזדמנות להתבונן ולראות את הפירות של מעשיו, את היוזמות ואת ההחלטות שקיבל עד כה ולאן הן הובילו אותו. ביום זה ניתנת האפשרות לשינוי במהלך קו החיים של האדם, הבנוי ממחשבותיו ודיבוריו וממעשיו.

כיוון שביום זה נולד הניצן הראשון, יש ליום זה כוח לשנות את הפירות של האדם שמהן הוא נבנה ובונה לעצמו קו חיים אחר . כלומר ט"ו בשבט הינו יום של צומת חשוב מאוד המאפשר החלטה אחרת ובחינה חדשה של קו חיים, שיוביל לאחר מכן לתוצאות או לפירות מהן האדם ייבנה מאוחר יותר למקום אחר.
במזרח – הגישה אינה כך כלל. האדם נע מתוך תנועה אין סופית של מעגל קרמתי, מעשה המוביל לתוצאה, התוצאה, שהיא פרי המעשה, נהפכת לסיבה לעשייה הבאה – שהיא מובילה לעוד פירות כמו מעגל סגור וסיזיפי שלא ניתן להשתחרר ממנו – מעגל הקרמה ותוצאותיה המכונה "סמסרה". בט"ו בשבט, המהלך הינו אחר לחלוטין. האדם ביום זה מקבל כמאין קרן חסד המאפשר בחירה חדשה לפרי חדש על אף הפירות ומעשים שהכתיבו את חייו עד כה. יש לראות בכך דבר גדול בעל חסד רב. האדם אינו כלוא במעגל הבחירות הקודמות שלו, אלא יש לו, אחת לשנה, ביום זה, אפשרות לבחירה מחודשת ועיון נוסף בגורלו ומסע החיים שלו, וביכולת לעצור ולבחור מהלך שלא היה לו אפשרי עד כה.

השינוי מתחיל בדרגת המחשבה שהיא זרע למילה ולמעשה, "מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה
סוף מַעֲשֶּׁה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּהּ
" (ר' שלמה הלוי אלקבץ). כך שכל שינויי אמיתי מתחיל בעולם המחשבה הפנימי לאדם – שכן בתוך המחשבה טמון ההמשך והוא זרע ממנו ייולדו המילים ומעשים שהם "פירות האילן" אותם נוהגים לאכול בט"ו בשבט.

לכן יום זה הינו יום של התעוררות ועיון פנימי מחודש עם נגיעה של חשבון נפש ורוח של תקווה ואפשרות.

על האדם לזרוע את המחשבה אותה היה רוצה לראות גדלה ומולידה פירות בחייו – ולהזין את מחשבה זו בתשומת לב בהגייה יומית או בשיטות של מדיטציה ותפילה. מחשבה זו צומחת – שכן האדם הוא עץ השדה, והשדה הינו החלל ומקום בו מתרחשים הדברים – החלל בו חלה הטרנספורמציה ותהליך השינוי, והאדם הינו העץ הדגל בשדה ההתרחשות. על האדם לטפח את הצמיחה של רצונו וכוונתו למקום חדש באורך רוח, שכן תהליכי גדילה מצריכים את הזמן הטבעי שלהם. לא ניתן לזרז את צמיחת העץ להפיק מעצמו פרי בטרם עת. גם לא מומלץ לדחוק ברצון להגיע לפרי טרם עת, שכן הפרי לא יבשיל ולא ינעם כלל לטועם אותו. לכן בט"ו בשבט יש אפשרות להבין את מהלך הטמנת הזרע או השתיל שיצמח בזמנו לעץ גדול אותו האדם רוצה, וכך גורלו הפרטי יעבור תהליך טרנספורמטיבי הדרגתי. ט"ו בשבט משול לאדם העומד על הר גבוה ומתבונן במרחב העמק, ורואה את מהלך המשך חייו ולאן היה מעוניין להגיע, מתוך הבנת התהליך והדרך שיש עליו לעשות, על מנת לממש את החזון אותו הוא רואה על פסגת ההר.

את המחשבה יש לטפח באדיקות, במשמעת פנימית שאינה שוכחת, ובגישה בסיסית של רוך ואהבה, שכן בית הגידול לדבר חדש בנפש האדם, גדל טוב ועמוק יותר עם תבלין של רכות ואהבה.

אדם יכול לבחור בלטפח בו יכולת מסוימת או תכונה מסוימת. אולי אף חזון אותו הוא היה רוצה לראות מתגשם לתוך מציאותו הפרטית ומביא לשינוי בכל רמה שהיא, ביחסי אנוש, יחסים משפחתיים, דימניקה של קריירה או עבודה ואף במצבו החומרי. כל זה מתחיל בממד המחשבה אותה על האדם לבחור כתהליך עליו ישמור לקראת השנה החדשה, המתחילה בט"ו בשבט, זמן הזריעה.

התמדה והבנה של אופיו של התהליך, וכן עיקשות מאמינה מביאים לבסוף תוצאות של פרי חדש המגיע בזמנו ובעיתו.
מכאן אנו מבינים משהו על שבעת הפירות שבהן נתברכה ארץ ישראל, הפירות הן – חיטה, שעורה, גפן, רימון, תאנה, תמר, זית. המכנה המשותף הינה האפשרות לשומרם לאורך זמן רב (תפוח – נניח, מרכיב מהר לאחר קטיפתו) וכן כדי לשומרם לאורך זמן, אליהם לעבור תהליך טרנספורמטיבי כמו היין המופק מן הגפן המיטיב עצמו ככל שעובר הזמן, וכן שמן הזית המופק מן הזיתים, וכן תאנים –המכונות דבלות, ותמרים, ועוד. כך הוא האדם, כדי להגיע אל הפרי עליו לעבור שינוי צורה או שינוי במצב בצבירה הפנימי שלו (טרנספורמציה או טרנס מוטציה) דבר המתחיל במחשבה פשוטה ומוליד דבר גדול לאחר מכן.

ט"ו בשבט – על הצורך במכה – חלק א'

ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות – "באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו" (מ' ראש השנה א')

בראש השנה – כמו לכל דבר או מעגל חדש המתחיל התחלה חדשה – יש כוח מיוחד המאפשר בתוך ההתחלה החדשה להשפיע ולהכתיב על מהלך השנה כולה. בראש השנה בא' בתשרי, לתוך עשרת ימי תשובה יש כוח רב להשפיע על תנועת האדם לתוך השנה החדשה ולכן נוהגים לומר "תחל שנה ובירכותיה, תכלה שנה וקללותיה", אמירה שמשקפת את כוחו של היום בו מתחילה השנה עם כול האפשרויות והפוטנטיות של דבר חדש. כך הוא גם בראש השנה לאילנות בט"ו בשבט. ביום זה חלה הפריצה הראשונה של ניצני השקד, ניצנים שיובילו לפרי ולמה שמייחד את העץ.

לשם מה יש צורך לציין יום בו האילן כמו וקם משנת החורף? ובמה הדברים אמורים?

אין הדבר כי אם משל ומליצה על האדם ועל רוחו ועל אפשרות הגדילה שהיא סיבת הקיום שלו בעולמו, וכן נאמר – "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים –כ'- י"ט) . כך שט"ו הינו יום וחג הקשור להתבוננות של האדם על מעשיו ועל הפירות של מעשיו, שכן כמו שהעץ נותן פרי, כך גם האדם במחשבותיו ובדיבוריו ובמעשיו הקונקרטיים – מייצר לעצמו פירות המזינים ומשפיעים על עצמו ועל העולם בכלל.

"אמר ר' סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבה י, ו)

"אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". (זהר)

לשם מה נחוץ לו לעשב "מכה" כדי לגדול? ומה עניין ה"מכה"? מה היא באה לשרת?

כאשר העץ ישן את שנת החורף שלו והוא באינקובציה של תהליך התכנסות עוברית, הוא חי בתוך מצב שבו הוא לבדו לא יכול "להשתחרר" או לצאת ממעגל האינקובציה, הוא זקוק ל"מכה" שתעזור לו לצאת ממעגל השינה ואינקובציה.

התרבות שלקחה את עניין ה"מכה" למקומו הקיצוני ביותר הינו הזן היפני

"טושו – מורה זן זקן מבית מדרשו של מסטר דוגן, נכנס אחר הצהריים אחד לאולם המדיטציה, שם ראה בקצה האולם נזיר צעיר בשם איישי יושב בזקיפות ומנמנם, ניגש עליו טושו בלט והיכה בו חוזקה היישר על קודקודו של איישי. איישי קפץ כנשוך נחש – שאל אותו טושו ,איפה היית? אני, אני, אני- מלמל איישי, ואמר כי נרדם לאחר שעות תרגול ארוכות, טושו היכה בו שוב על ראשו עד לזוב דם, ושאל – איפה היית? אני, אני, מלמל איישי – ניסיתי לתרגל זאזן. שוב היכה בו המסטר נמרצות ושאל – איפה היית? נפקחו עיניו של איישי – ועת היותו בוהה במורו אמר הייתי כאן כל העת. מאז הוכר איישי כאחד שהתעורר"

איישי נוכח שבעת היותו חולם וכן בעת היותו ער, הוא כאן ונוכח כל עת, והיווכחות זו פתחה את תודעתו למקום הוויה חדש – דבר שהוביל להתעוררות (סטורי) – האם למורה היו כוונות אלימות? או נטייה לאכזריות כלשהי? לא ולא, הוא ראה הזדמנות והבין את הצורך להיעזר במכה, כדי להעביר את מצבו של התלמיד ממצב צבירה אנרגטי ומטבולי של ישנוניות רדומה, למצב צבירה שונה, דרוך וחד המוביל לבהירות – ושינויי מצב הצבירה בתוך המערכת של התלמיד, אפשר את חילוף מצבו התודעתי למצב אחר, מצב שאפשר חלון וצוהר להבנה או התבוננת אחרת על מצבו הבסיסי.

זהו עניין ה"מכה" של המזל או מלאך המכה. אין הכוונה להלקאה המכוונת לייסר סתם, אלא ליצור שינוי במצבו של הצמח, כדי לעורר אותו לתנועה מחודשת, תנועה שאפשרית עקב שינויי דפוס מצב הצבירה בתוך האורגניזם של החי. כאשר מצב הצבירה משתנה מרדום לנושם או מפסיבי לאקטיבי, או מי מצב מימי למצב רוחי ויש אף למצב של אש, אזי מתאפשר תהליך טרנספורמטיבי שמשנה את כלל המערכת ואין פינה שנותרת ללא אפשרות להתהפכות ולשינוי. ולאחר שמצב הצבירה שונה והחל תהליך התנועה והשינוי, הוא ממשיך לבדו לאחר מכן, ואינו זקוק יותר לדחיפה או למכה. הוא יכול להמשיך את דרכו לבדו. ותהליך זה הינו שיקוף למצבו של האדם בט"ו בשבט , הזקוק לדחיפה או למכה קלה כדי לזוז, ולחדש את מהלך הדרך הפרטית שלו.
לכן שמו של החודש הינו "שבט" – שבט המכה, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר "-(משלי יג כד ) או – "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". (תהילים-כג ד) דויד המלך כמו ואומר – אם המכות באות ממך, יש בזה נחמה.

כך בחודש שבט – בשמו טמונה הרמיזה ל"מכה" הנצרכת כדי לנוע למצב צבירה חדש, המאפשר ראייה חדשה ודרך התבוננות אחרת של האדם על עצמו ועל עולמו.

פרשת "וישב" – מה בין איפוק לחלום?

מפי: קובי נחושתן
כתבה וערכה: אורנה בן דור

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; בראשית לז

הפסוק- אלה תולדות יעקוב, יוסף…. יוסף הוא התולדה הישירה של יעקב; אומרים במדרש שכשיעקב ראה את יוסף, הוא ראה השתקפות שלמה של עצמו, ראה את עצמו בתוך יוסף.

כלומר- יוסף הוא למעשה השכפול המדויק של יעקב, וראוי היה שיהפוך אב בעצמו. אך הוא לא הפך לאב בעצמו, כי קיימת אפשרות רק לשלשה אבות. יוסף נהפך לציר מרכזי בפני עצמו, לאבן בוחן של הבריאה כולה, וסביב יוסף כדמות קיים המושג- צדיק יסוד עולם, מושג המגיע מנביאים ומהקבלה. יוסף הוא האדם עליו הבריאה כולה נשענת; הוא מקביל לאבן השתייה, עליה מושתת העולם כולו, וממנה זורם השפע כולו לעולם. צדיק יסוד עולם הוא החפיפה האנושית לאבן השתייה, הוא אבן השתייה האנושית.

אברהם הביא חסד, יצחק דין, יעקב אמת ויוסף צדיקות. חסד מתאפיין בנתינה, דין ביכולת להציב ולשים גבול, אמת ביכולת להיות דובר אמת, וצדיק ביכולתו להתאפק.

סיפור חייו של יוסף הוא יכולת האיפוק שלו, שהינה גם איכותו המרכזית. האיפוק הראשוני של יוסף, היה האיפוק המיני- הוא לא שכב עם אשת פוטיפר, וכנקמה היא גרמה לכך שישב בכלא ל-12 שנה.

האיכות הנפשית המרכזית הבאה מאיפוק, הינה התשתית הפנימית, הרחם לדבר החדש להיוולד. איפוק מוביל לחלל פנימי. מה הכוונה?
לדוגמא: כאשר מן הראוי שתשתחרר אנרגיה מסוימת דרך הזרע המיני, מילים, או עשייה- והדבר לא נעשה, האנרגיה נחסכת. אותה אנרגיה שנאגרת, מה טיבה? טיבה בפתיחת חלל פנימי, חלל רחמי המאפשר הולדת דבר חדש.

המוטיב המרכזי בחיי יוסף הינו בהיותו חולם חלומות. גם חלום הוא פתיחת חלל, לתוכו נוצקת השראה
המילה חלם:

האות חת מסמלת חומר לפני עיצובו לצורה, חומר היולי, כחימר לפני קבלתו צורת כלי.
האות למד משמעותה ירידת ידע מלמעלה והיותו נתפס באופן למדני, דרך הנבואה ורוח הקודש. אין הכוונה ללמדנות אינטלקטואלית, עיונית, לוגית- אלא ללמידה דרך חוויה והתנסות.
האות מם– היא הרחם המוליד; אימהוּת, הדבר הנולד באדם מתוך האיכות האימהית.

וכך, ניתן לפרש את המושג חלום כמהלך בו קיימת תשתית תודעתית שהינה תשתית על בסיס חומרי, עקב החומר שבאדם, בין אם עכור או זך. תשתית זו עניינה מים או חומר המבקש לעצמו הטבעת צורה. לאחר מכן מגיע רושם מסוים מלמעלה, שמוצאו אינו ידוע- הצ'ופצ'יק של האות למד מצביע למעלה. שפע זה משפיע על החומר ומטביע בו חוויה. החוויה היא המם.
היכולת של החלום להיות חלום נבואי תלויה בטיבה של החת. אם החת טהורה כתוצאה מאיפוק- יקבל בעל החלום רמזים מעולם הרוח.
אם כך, יכולתו של החולם לחלום חלומות נבואיים, קשורות ליכולת האיפוק שלו.

"תנו רבנן, כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו- רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם- היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים ראו לפני מי אתם עומדים וכך תזכו לחיי העולם הבא"( ברכות-כ"ח-ע"ב)

למושג חיי העולם הבא שני מובנים:
1. הישארות הנפש לאחר קמילת הגוף ומותו.
2. העולם הבא בתוך העולם הזה. זהו רובד תודעה אליו מגיע אדם, כתוצאה מלכתו בדרך הנכונה, המאפשרת לפוטנציאל הגנוז בו להתגשם. כנאמר: וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. בראשית כ"ה ז- השנים הארציות והשנים הרוחניות- בעודו בחיים.
מתוך שלושת המצוות, רק במקרה של המצווה הראשונה, המכוונת לדרך ארץ, ניתן לראות קשר גלוי והגיוני בין המצווה ובין חיי העולם הבא.
שתי המצוות האחרות ניתנות לפירוש הבא: הימנעות מההיגיון. הכוונה להיגיון הבא מההלניזם היווני באותה התקופה, ומלימוד הספרים החיצונים המלמדים את הדעת היוונית. זהו הגיון שכלי, אינטלקטואלי, לוגי, שאינו קשור לחשיבה רוחנית חיה. הכוונה במילה בנים, הינה לדבר אותו אדם משאיר אחריו בעולם, כך שהאדוות שלו חוזרות גם בזמנים מאוחרים יותר. ההיגיון הלוגי מונע מהשפע הרוחני לרדת. התודעה היהודית היא תודעה המאפשרת חלל, בשעה שההיגיון הוא מבנה תודעתי סגור.
האינדיקציה הרביעית- בזמן תפילה עליך לדעת בפני מי אתה עומד. הידיעה האלוהית היא הידיעה שבזכותה אדם זוכה לחיי העולם הבא. ידיעה זו מאפשרת האבולוציה של מבנה הנפש והינה חלל לחלום.
רבי אליעזר בונה מהלך נפשי הרצוי לאדם, שיביא לו בסיכומו של דבר הידיעה האלוהית, שהיא למעשה חיי העולם הבא.

האופן בו נבנית באדם טקסטורה נפשית המביאה לידיעה מתחיל בדרך ארץ, עובר למבנה תודעתי נטול היגיון רגיל ללא מבנה תפיסתי שאינו מאפשר אבולוציה, חיים בתוך מסגרת של חכמים, המתייחסת למציאות, ואז- הוא ידע למי הוא מתפלל. אותה ידיעה היא חיי העולם הבא.

מזווית אחרת לגמרי- אומר על זה רבי מנחם ציוני, שחי במאה 14 קצת לפני גירוש ספרד והביא בכתביו את קבלת הרמב"ן, את הדברים הבאים:
"דע בני שהנפש דקה ועצומה וקלה יותר מהגוף, וחזקה וקשה והיא מקיימת את הגוף. על כן נשבעו אבותינו עליהם השלום, חי אדוני, אשר עשה לנו את הנפש. אדוני הוא עושה הנפש, כי היא דומה לו והיא מראה לנפש סתרים ברפיפת איבר ובחלומות, וכל זה ברמיזות". (ציוני על התורה)
בניגוד לנגלה לעין, הנפש היא קונקרטית יותר מהגוף, למרות היותה קלה ודקה. הגוף, על אף שנראה קונקרטי, הוא צל , לבוש של הנפש.
האמונה בתפיסה שהחוץ עקרוני מהפנים מכונה "זנות העיניים", בה נהפך התפל לעיקר. ר' מנחם ציוני בא להראות לנו שכדי להבין את ממד החלום צריך להיכנס לממד נסתר. בתורה, כשאחד מהאבות נשבע, הוא אומר- חַי אדוני (לא חֵי). חַי זה המקום שבו ההתייחסות לשבועתי היא כחיותו של בורא עולם; חי לשון חיות. רובד חַי מתייחס לחיות המושקעת והנשאבת מאותו ממד אלוהי הנקרא חיה , שהינו הרובד הנצחי באדם, בניגוד לחֵי שהינו רובד זמני ומתפתח.
ממד החלום הוא המקום באדם שהינו הגבול בין הקוגניציה הסוגרת ובין החכמה החיה הפתוחה לאינסוף. כדי שהשער לחלל החלום יהיה פתוח לאדם, עליו להכיר עצמו כנפש אלוה ממעל. אם הוא לא יראה עצמו כך, הוא יפרש את חלומו באופן סובייקטיבי, כנאמר: "עלה לי עשן מהקיבה". והכוונה היא שהחלום משקף את החיים היומיומים החומריים, ואינו השראה מלמעלה. (חכמי ימי הביניים קראו לחלום "עשם העולה מן הקיבה למוח, וכך הם יחסו לחלום מקור תזונתי המשפיע על ההכרה, וזה בניגוד לחלום הנבואי הבא ברמיזה, שהוא תוצר של חומר גופו השל האדם שעבר את הזיכוך הראוי ומתמיד)
הנפש מקבלת את הסתרים "ברפיפת איבר, בחלומות, וברמיזות". כלומר, כשהגוף רפוי ובתמונות הדורשות פיענוח, ואינם בגדר פשט.
אין להבין חלום בצורתו הקונקרטית; אם מבינים אותו ככה טועים.

גם פתרון החלומות צריך לבוא ברמיזה; יוסף אמר את החלום ברמיזה לפרעה, על אף שבתורה נראה שפתר אותו. אם הוא היה בא ופותר לפרעה את חלומו ללא רמיזה, היה מונע את הברכה שבאה עליו. החלום אינו מביא אתו אף פעם תשובה קונקרטית- עשה כך וכך- אלא פותח תמיד אפשרות לבחירה שהיא החלל הפתוח לשפע הבא מלמעלה.

במחשבה נוספת על המסר הסמוי, הגעתי למסקנה שההרס של הספינה נועד על מנת שאכנס למצולות, כלומר לתת מודע שלי, ואראה מה מתבקש ממני, שאינו גלוי בפני.

רק מלחמה אחת יש לו לאדם – והיא – המלחמה שלו בעצמו – חנוכה חלק ה' – 2015

איזהו גיבור? הכובש את יצרו שנאמר "טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר"(משלי – ט"ז-ל"ב)- אבות ד'-א'.

כי זה אופיים של החיים – קושי ומאבק – התינוק הרך נולד כשידיו קפוצות באגרוף, הוא יודע כי הוא לפני המערכה, והוא נפטר מן העולם בידיים פתוחות – כמו שאמר כניעה.

כל אחד ומקומו –כל אדם במאבקו. לעיתים המאבק למען עם או מדינה, אך לרוב אופיו של המאבק הוא אישי, פרטי, ונובע מעומק ליבו של האדם.
מאבק הינו סימן של חיים ושל תנועה- אך גם של ידיעת הקושי והסבל. הסבל הינו מנת חלקו של כל אדם בעולמנו. כל אדם במקומו נאבק על האפשרות למשהו טוב יותר, כפי הבנתו, כפי דעתו. המניע למאבק – לרוב – הינה תחושת חוסר הברירה, תחושת הידיעה כי מה שנותר הינו המאבק בלבד למשהו טוב יותר, צודק יותר נכון יותר. כל מאבק בטבעו מונע מתחושת חוסר הצדק והרצון לתקן את מה שאינו נכון ואת המעוות.

מאחורי מאבקו הפרטי של האדם – על אף כי מקום זה רעוע בתחושה המיידית של האדם- יש קרקע מוצקה מאוד של איכות הנשמה של האדם. האדם חש את המניע הדוחף שהוא מקומו הקיומי העמוק- מקום שאינו בר ביטול- מקום פנימי מוקדם ועמוק יותר ממחשבות, חינוך, פסיכולוגיה או מאורעות חיים. זהו המקום המניע – על אף שאינו ידוע מלכתחילה. אך אופיו של המאבק הפרטי – אם יוותר ואם לא ייכנע לנוחות, לחוץ, להשפעות חברתיות ועוד, אזי מקום פנימי לבבי ויסודי זה, ייהפך למודע ומוכר יותר, לאיכות תודעתית שהיא ברת מגע והגדרה וידיעה. ובאמת – זהו מטרתו של המאבק. אדם, צריך שיעצור ויישאל עצמו על מקורותיו של המאבק ולשם מה הוא נאבק, ומהו הכוח הדוחף למאבק? אם יידע זאת, יידע את נפשו.

מתי להיאבק בכוח ומתי לנוח ולהיכנע? מתי לרוץ בכול הכוח ומתי ללכת כמו שאין זמן כלל? מתי יש להילחם בחירוף נפש ומתי לוותר ללא תחושת תבוסה? זו אומנות המלחמה. אומנות שתוצאותיה באה לאדם עקב תבונה של אדם שנאבק ולא וויתר על מקומו ועל נפשו ועל מקורותיו. הגמרא מספרת על רבי עקיבא, שכשהיה בא גל גדול (גל של פרעות החיים) היה הוא צולל ומכניס את ראשו פנימה אל הים וממתין עד יעבור גל המים.

לאו טזה – איש מאבק אמיתי אמר- "השיבה היא תנועת הטאו – הוויתור דרכו – כל היצורים באים מן הקיים – והקיים מן הלא קיים" (טאו טה צ'ינג – שיר מ') אכן איש זה ידע את טבעו של מאבק, כיוון שידע מתי להפסיק ולנוח, ומתי להיכנע ללא תחושת התבוסה, ומתי לנוח ולהתבונן על הקיים ועל מה שכבר הושג, ללא רפיון או הפסק המשך המאבק.

לכל אדם יש תכנים פנימיים שהם המכשול ובור המדמנה שלו- והם גם האפשרות לגדילה ועוצמה חדשה. אצל אחד זה עשוי להתבטא ביחסי האנוש עם קרוביו. אצל חברו מקום המאבק עשוי להתבטא דרך משמעת ועבודה ושינוי של מבנה האיכויות הבסיסיות. אצל כל אדם יש תכונות יסוד שהן עשויות להיות אפשרות לגדילה או לחילופין – נפילה וכמילה. שם נמצא מקום שדה המאבק של האדם, כל אחד ממקומו.

חנוכה הוא הזמן המיועד להתבררות הזאת של כוחות "האור" וה"חושך" בנפש האדם, ולאן פניו מועדות וכיצד הוא נולד מן החושך ופונה אל האור, שהלא אלוהים עצמו ברא כך את בריאתו "ויהי ערב ויהי בקר יום…" קודם בא החושך ואז בא האור. מי ייתן והאור יימלא אותנו, את נפשנו ואת העולם כולו. שכן אור קטן מגרש חושך גדול, ובהופעת האור – נראה כי האור והחושך חד הם.

עוד על בני אור ובני חושך – חנוכה חלק ד' – 2015

"לפני כניסתו של אדם לתוך המנזר, העץ הוא עץ וההר הוא הר. כשנכנס למנזר, העץ כבר לא עץ וההר כבר לא הר. לאחר צאתו מן המנזר, העץ חזר להיות עץ וההר חזר להיות הר" (ממשפטי חוכמת הזן)

ונניח כי אדם מסוים מאמין שיש אל אחד ואילו אדם אחר מאמין ביותר מאל אחד, ואפילו בהרבה סוגי אלים. דבר שבעבר הלא רחוק, אנשים נלחמו ומתו לאלפים רק בעקבות תפיסות אלו. עמים נכבשו, אין ספור רציחות ואונסים ופוגרומים, רק בעקבות תפיסה אמונית שונה. אז נניח שמשהו מאמין באל אחד ואדם אחר גם מאמין באל אחד, אך מבטא את אמונתו באופן אחר, כמו באיסלם וביהדות שאצל שניהם יש אמונה באל אחד. וכן – בבירור קל בין אנשים מקבוצה הטוענת לאמונה זהה, ניתן לראות תפיסה שונה לחלוטין של הבנת הדברים, ובתוך היהדות רואים גוונים רבים מאוד של אמונה ותפיסות אל שונות, בהדגשים ההלכתיים וכן באורחות חיים או הדגשים אמוניים ממש המבדילים בין כיתה לכיתה.

אז מה כל כך חשוב, בעניין האמונה ואופן הביטוי שלה?
וכן על מה המלחמה הגדולה כל כך בין בני אור וחושך כמייצגי אנשים מקצוות שונות בעלי אופי מנוגד לחלוטין זה לזה? וכן על מה הריב בדיוק? ומה הם רוצים להשיג במלחמה הזו – מעבר למאבק זה בזה? ואם נבדוק את המבנה הגופני של בני האור על מול בני החושך, האם נמצא שיש
גוונים מאפיינים השונים זה מזה ברובד האורגני והאנטומי? כך שזנים שונים של בני אדם נלחמים זה בזה?

באמת הנקודה האמונית הינה אישית ופרטית מאוד, אפילו עם קבוצה של אנשים אשר מצהירה באורחות חייה על אמונה משותפת, אפילו אצלם – הנקודה האמונית הינה אישית, פרטית, עמוקה מאוד בתוך חדרי הנפש, ושמורה היטב. הנקודה האמונית באדם הינה לב ליבו של מהותו- והיא נקודת ה"סוד" שלו. לכן דת אמיתית אינה דת לאומית או חברתית או קבוצתית – אלא היא אישית ופרטית, כאשר קבוצה או לאום באים לשרת את התפתחותו של הפרט, על מנת לקדם את חדרי נפשו למקום הרצוי והמיועד. כמו קבוצות רבות לאורך ההיסטוריה של הדתות שהיו והוקמו למען מטרה זו, למשל – ה"חברים" חברי המעל של ר' שימעון בר יוחאי, או "גורי אריות" חבורת התלמידים של האר"י הקדוש. וכן כדוגמתם כמו קבוצות רבות מסוג זה בכול הדתות ובכול העולם, כדי לשרת את ההתפתחות של אנשי הקבוצה, וכן כדי לקדם ולשנות דינאמיקה עולמית.

מכאן ההבדל הבסיסי בין תפיסת עולם של אדם "מאמין" שנולד וחונך על ברכי צווים אמוניים- בשעה שלמעשה הוא בעל תפיסה או גישה ודעה למציאות, ואין הוא בהכרח איש אמונה. כיוון שהאמונה מתפתחת באופן מכוון, מודע ובחירי, ואילו כל ה"מאמינים" שנולדו תוך מבנה חברתי שמצהיר על אמונה, אינו מאמין אלא מציב השקפות ותפיסות עולם.

המבנה הפנימי של האדם מכיל תוכן "ידוע" ומכיל פוטנציאל גלום ש"אינו ידוע" – ותהליך האמונה שסגנון התפיסה שלה, משקף על חדרי הנפש הפעילים באדם, וכן על מגרות נפש במצבם הפתוח או הסגור. לכן הגדילה בתוך האמונה הינה תהליך אקטיבי של התפתחות – אשר תוך כדי מהלך ההתפתחות, תפיסת המציאות וההשקפה של האדם על עצמו ועל עולמו משתנה אף היא, כך שגם הגדרת עקרונות אמונתו, אף הם בתהליך שחל שינוי והתהוות. כלומר – אמונתו של אדם נובעת מן המרקם הפנימי שלו, והיא עצמה "השלכה" של המרקם הנפשי על עולמו. ונקודה זו הינה נקודת יסוד בתהליכים "פסיכו-רוחניים" או בתהליכים "דתיים אמוניים" – שכן עולה שאלת יסוד מתוך הדברים – מי ברא את מי? האדם את אלוהים, עקב ההשלכה של מצבו הנפשי על עולמו וכך הוא מגבש תפיסת קיום שהיא כולה ההצלה או השלכה במובן בפסיכולוגי, או לחילופין שהאדם הינו יציר כפיו של בורא העולמות. במקומו של האדם לפני צאתו לדרכו – הוא ברא את האל, ובמקומו של האדם לאחר השיבה מן המסע, האל ברא אותו.

מכאן החשיבות לתפיסות האמוניות – אפילו עם הן תוצר חינוכי, יש להן כוח והשפעה הקובע את מהלך הנפש של האדם, איזה "מגרות" או "חדרי נפש" יהיו פתוחים וזמינים להתפתחות האפשרית שלו. ומכאן החשיבות של סוגי האמונה השונים, כל סוג ומבנה אמוני, מאפשר דינאמיקה נפשית רוחנית בעלת גוון שונה, ולכן בונה ויוצרת דמות אדם עם אופי השונה זה מזה. ומכאן החשיבות של המבנה האמוני עליו נכנס האדם, כיוון שמבנה עליו ייכנס, מכתיב לאחר מכן את סוגי מגרות הנפש שייפתחו או יישארו סגורים.

מהלך התפתחותי נכון – חושף את מגרנות הפוטנציאל שיש באדם – וכך האדם נחשף לעוד אפשרויות קיום או עוד אפשרויות בכלל, באשר הן. עקב כך אות ואדם יבין את עצמו ואת עולמו באופנים שונים ממקומו הראשוני, עד לדרגה של לראות ולהבין את המציאות נכוחה, באור מהיר, ובבגרות נפשית. התפתחות למקום בו הוא יודע דברים מתוך עצמו ונפשו, וכן יודע הוא את הדברים כמו שהם ללא מערכי "ההשלכה" או דפוסים חינוכיים ועוד.

זו הסיבה מדוע אברהם מכונה "אחד" – מכיוון שהיה אחד בתוכו, כך ידע את האחד ואחדותו בעולמו. "א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי יְהוָה; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם: כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ." (ישעיהו נ"א)
וכן – אברהם מלמד כי הדת של הולך בדרך הינה דת של יחידים ולא של עמים או קבוצות רבות, והיא דרך של ההליכה וההתקדמות, ושינוי הפנימי שרק המאמין יודע אותו.

כוח האמונה בנפש האדם הינו הכוח הפותח שערים חדשים, ומגשר על מצבו של האד ממקומו בהווה שלו על מקומו העתידי הטוב יותר, הכוח הנפש האדם שיודע חזון או רצון למשהו אחר טוב יותר, אותו הכוח מכונה "כוח האמונה". כך שלצטט כתובים או להשתייך לקבוצות מסוימות, עדיין לא הופך אדם לבעל אמונה. אלא עם כן, עמד על עומדו והחל הולך ושואל על עצמו ועל מקורותיו ועל סיבת היותו ומטרתו, ואז הוא האדם ההולך בדרך, ואז הוא מכונה "בעל אמונה".

מלחמת בני האור ובני החושך – חנוכה חלק ג' – 2015

מלחמת בני האור בבני החושך נובעת משורשיה של האנושות עצמה – כזמן חייה של האנושות, כך אורכה של מלחמה זו. בתוך המכלול של כתבי היהדות ומסורותיה, המגילות של מערות קמוראן מתארות את המלחמה בין טוב מוחלט לרע מוחלט עם התנגשות אפוקליפטית וסופית המעבירה את כלל האנושות והעולם כולו לממד אחר ולעידן אחר. מגילות קומראן הינן חלק מכת האיסיים ותפיסתן את המציאות. כת זו התגבשה בתחילת בית שני, זמן שבו מסורות הנבואה נגנזו ולא היו יותר מהלך פתוח שקל ואפשר להצטרף אליו . כמו שהיה מקובל בתקופת המקרא, קבוצות שכונו "בני הנביאים" או "חבלי נביאים". האיסיים שמרו מסורות נבואה, דבר שחייב לעבור לחיי קהילה נזירית במקומות הרחוקים מעיר או כרך. כך שאורחות חייהם ממש היו בעלי אופי קוטבי ודיכוטומי לעולם, בעת היותם מנותקים ומבודדים, ולא שייכים לדרך ההמון.

אך גם במקרא עצמו יש עדויות לתפיסה דואלית מוחלטת זו –

א כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ–לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. ב אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. ג וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים: לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֲנִי יְהוָה הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ד לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי; וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ה אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ו לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. ז יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה. (ישעיהו מ"ה)

בפסוקים אלו רואים כי כורש מלך פרס הוא מכונה "משיח האל" . האל נותן לו כוח משיחי, וכן האל עצמו יוצר אור ובורא חושך (כאן אנו רואים כי המשיח אינו דווקא ישראלי מבית דויד – אלא מישהו אחר מתרבות אחרת- אשר דוגלת בקוטביות של רע וטוב מוחלטים,וכן שבחירה במשיח הינה לתקופתה ולזמנה). מכאן אנו למדים שתפיסה דואלית זו הייתה כבר בתרבות פרס ומדי. וכן לדת הזורואסטרית שמקורה באיש שמו זרטוסרא, שחי ופעל באזור פרס והודו כ1500 שנה לפני הספירה בקירוב. דתו של זרטוסטרא מבוססת על דואליות מוחלטת בין הטוב שמביא טהרה וקידום – דבר שרצוי לו לאדם, לעומת רוע המביא טומאה, דבר שיש לאדם לנוס מפניו. הדת הזורואסטרית נעזרת באש ומים למען טהרה מן הטומאה. וגם לשימוש באש ובמים כגורמים מטהרים, יש תנועה דיכוטומית.

בתרבויות קדומות בעלות אופי פגאני – כגון האינדיאנים או הכנענים – תרבויות שבטיות באופיין, יש שני סוגי אלים, האחד טוב ואילו השני רע. ויש לרצות את האל הטוב שייתן עוד מן הטוב, דרך יבול או פריון, ויש להקריב לאל הרע כדי להשביע את רעבונו וכדי למנוע קטסטרופות שהוא אלול להמית עליהם. כלומר – גם אם תפיסות אלו רחוקות מאוד מאיתנו, עדיין יש לראות כי אף הם תפסו את נקודת הדיכוטומיה שיש במציאות.

הגנוסטיקה – (גנוזיס – ידיעה ביוונית) משויכת לראשית הנצרות ולמייסדיה – גישה שאף היא שמה את הדגש על הדואליות בין "christe " ל " anty christe " – שמקורותיה כפי הנראה בנביעה איסיית, שכן יוחנן המטביל, שהטביל בים המלח, היה אף הוא מתלמידי האיסיים.
מהיכן נובעת הגישה הקיצונית כל כך- בין שטן רע מוחלט ומלאך יפה וטוב, עד לדרגות שיש החושבים כי סיבות הרוע בעצמו נעוץ באלוהות? שכן ניתן לחשוב כי – מכיוון שהוא ברא רע, אז יש בוא רוע.

מאין נובעת התפיסה הדיכוטומית? 

תפיסה זו נובעת מן האקולוגיה של העולם בו אנו חיים ומן הקונסטרוקציה שלו. כיוון שיש בעולם יום ולילה, והיום והלילה הינם קוטביים מוחלטים זה לזה, וכן – חורף וקיץ קוטביים זה לזה. וכיוון שיש בדינאמיקה האנושית מהלך של זכר ונקבה, ההפוכים זה מזה באופן מוחלט, וכן בתוך האדם עצמו קיימת תכונה דיכוטומית של הפכים בין תחושות גופניות ורגשיות של משיכה בסיסית לדבר מה או דחייה בסיסית לאותו הדבר שכבר נמאס או מיצה עצמו או הביא לשובע. כלומר הקונסטיטוציה של העולם פועלת על פי חוקיות קוטבית וכן האדם בעצמו נע בין תחושות קוטביות (כיצד חש קור או חום? עקב הקוטביות שמביאה לאפשרות ההבחנה בין קור לחום) העולם באופן תנועתו מוגדר באיכויותיו דרך הקוטביות של ההפכים המאפשר הבחנה של דבר מה, וכל דבר שהוא מובחן בייחודיותו , מחויב שיהיה לו את הופכו למען אותה ההגדרה העצמית. היופי ניכר בזכותו של הכיעור , החוכמה ניכרת באמצעותה של הטיפשות וכך הלאה. מכאן שיש תלות הדדית קיומית ממש – ללא יכולת להפרדה בין הטוב והרע, שכן עקב התנועתיות של קוטביות זו ניתן לראות את הדקויות המאבחנות את הייחודיות ונותנות לה טעם וזהות נפרדת. כמו כן התנועה בין שני קצוות מביאה לידי התבונה וחכמה שמוסיפה לאדם עוד מעצמו. ידיעה של דבר מה במהותו של דבר – גורמת לגדילה של האדם לממדים נוספים – ממדי נפש שמותכים מן המתח של תנועה בין קצוות ומביאה אותו לידי הבנה והגדרה חדשה של עצמו ושלעולמו, דבר שנוסק וחורג מן העולם הקוטבי ומחזיר אותו לאחדות של ראשית הדברים כולם לפני היפרדותם לשניים ויותר.

מכאן שמלחמת בני האור והחושך הינה תיאור של הקונסטיטוציה של העולם על כל רבדיו- העולם הגדול המכונה "עולם" – והעולם הקטן המכונה "אדם", וכן מצוקתו של האדם החי בדיכוטומיה המבלבלת ומטשטשת – וכן תיאור המלחמה, מתאר את אופן המאבק להיחלצות מן הדואליות וחזרה לחיקה של האחדות.

מלחמות היוונים ביהודים חלק ב' – תרגום השבעים – חנוכה 2015

אחד מן האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת החשמונאים והכיבוש ההלניסטי על ידי אלכסנדר מוקדון, הינו "תרגום השבעים". תלמי השני 309-246 לפנ"הס (פילדלפוס) מזמין לאלכסנדריה שבעים ושתיים חכמים זקנים מישראל שיתרגמו את התורה מעברית ליוונית. על פי מקורות חיצוניים, כגון יוסף בן מתיתהו בספרו "קדמוניות היהודים" מסופר על אירוע זה במובן של אירוע חגגי ומשמח שתלמי השני כיבד מאוד את הנוכחים ונתן להם אירוח למופת, עם כבוד גדול ותנאים נוחים. הוא נתן חדר לכל חכם – והיה על כול חכם לכתוב את התרגום לבדו ללא ידיעה על אופן התרגום של שאר החברים. אך בכתבי חז"ל האירוע הזה הינו בעל אסון כבד ליהדות.

"מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה." (מסכת סופרים חלק ז')
"בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים" (מגילה ג' ע"א)

אם כן ביהדות, מהלך התרגום נתפש כחורבן גדול . למעשה היה איום גדול מאחורי המהלך – באם התרגום לא יהיה זהה, אזי המתרגמים כולם יוצאו להורג, וכן דבר זה ייתפס כביזיון גדול ליהדות. אך כמו שאומר הכתוב, הקב"ה נתן בלב כל החכמים עצה אחת וכולם תרגמו באופן זהה ומדויק אחד לשני. דבר שנתפס כנס גדול בעיני האומות וכן כפליאה גדולה על גדלות החכמים ועל תורת ישראל. אך המהלך כולו נהפך לשלושה ימי חושך שירדו לעולם עקב התרגום ועקב המהלך בו התורה נהפכת לעוד ספר מספרי העולם. דבר הנוגד באופן גורף את תפיסת היסוד של אופייה של התורה- "הסתכל באורייתא וברא עלמה" – הבורא מסתכל בתורה ועל פיה בורא את העולם – כך שהתורה הינה תשתית לעולם כולו, דרך מאמריה, אותיותיה, התגים הטעמים והנקודות. ודבר זה אינו יכול להיתרגם כלל כפי עומקו וצורכו האמיתי והמדויק.

מצד שני של המטבע, היהדות הינה "אור לגויים ועם סגולה". המילה "סגולה" הינה "רפואה", דבר המסוגל לכך וכך. כך שעם ישראל ותורתו הינם תשובה למחלה שיש להבריא בעולם. אין זה מצביע על מקומם הנישא או על היותם מובחרים במין האנושי – אלא על היותם מביאים מרפא למצוקה הקיומית מחטא האדם הראשון (כפי שהתורה מספרת) ומבחינה זו יש חובה והכריח לתורה להיתרגם על מנת שלהפוך לעוד ממד להבראת העולם.

הדאלי למה, מנהיג הטיבטים הבודהיסטים הגולה מארצו , אומר תכופות כי אחת מסיבות לגלות שלו ושל עמו מארצם, באה להם עקב שלא היו זמינים לתיקונו של עולם: כיוון שתורתם הבודהיסטית מתכוונת לכל אדם ללא קשר למוצאו או מינו, הרי שהסתגרותם והתרחקותם מן העולם, והתחבאותם בגג העולם ללא תקשורת הראויה לתורה זו מנעה מהתורה את ייעודה להושיע את האנשים מעגל הסמסרה. וכך היה עליהם לגלות ממקומם וכך להפיץ את תורתם בעולם כולו. במידה מסוימת יש בדוגמה זו משהו גם בעבור היהדות, המלחמה של היוונים ביהודים הייתה כדי לאלץ את היהדות להגשים את תכליתה ואת יעודה, ולצאת לעולם ולפרסם את אמונת הייחוד ואת אחדותו של עולם ובוראו – ולא לשמור זאת לעצמה. כך שהאבל שירד לעולם היה לאור תוך שהלך לאיבוד באוטנטיות שלו ולעומת זאת פתיחתו לדיאלוג חשוב עם העולם כולו על שלל תרבויותיו. תרגום השבעים מתאפיין בהנגשת היהדות לכלל העולם. נראה מתוך מהלך זה כי היה על היהדות להנגיש עצמה לעולם ללא איבוד של איכות הזהות הפנימית שלה, ודבר זה מחייב גדלות רוח. מכאן – שהידברות, קשר, והעשרה הדדית נכונות ומקדמות יותר מן ההבדלות וההתנשאות. ומזווית אחרת לחלוטין, גם היהדות עצמה, בשלבים היסטוריים מאוחרים יותר, הועשרה מן האינטראקציה עם היוונים, ופילוסופים גדולים כגון אריסטו ואפלטון השפיעו עצומות על מחשבתו ואופן גישתו של רמב"ם ואנשי רוח אחרים ביהדות, כגון אברהם הכהן איררה – מקובל ממקובלי איטליה מן המאה ה17 תלמיד ר' ישראל סרוק, תלמיד האר"י הקדוש, שבספריו – "בית אלהים" ו "שער השמיים", מלמד על הספירות ועקרונות קבליים ומוכיח את טענותיו באמצעות אריסטו, אפלטון פיתגורס ושאר חכמי יוון.