חסרים אנשים בעולם, הסיבה המרכזית לקטסטרופה האקולוגית

"כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם.
כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים.
וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן.
ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ג'-ט')

1– קיימים בעולם יחסי גומלין בין צורות הקיום השונות, שעל אף כי הן נראות לעצמן עם קיום עצמאי אינדיווידואלי, הקיום שלהן נתמך על ידי התנאים הסובבים, שכל תנאי סבבתי – יש לו קיום אינדיווידואלי, והם משפיעים ומושפעים זה מזה, ניזונים ומזינים זה את זה..

2– כדור הארץ, אימא אדמה – היא יחידת חיים משל עצמה, עם אינטליגנציה, הבנה ותהליך התפתחות משל עצמה.
כדור הארץ מכונה "אימא אדמה" עקב החיים שהיא מגדלת, מולידה, מעניקה אפשרויות לצורות חיים בסוגים שונים – רב גוניים. לכולם היא נותנת את תנאי הגידול ההכרחיים להתפתחותם, בדרך כלל – בנדיבות רחבת לב.

3– אימא אדמה – כיישות מתפתחת, זקוקה אף היא לסוגי מזונות דרכם היא גדלה, בדיוק כמו כל שאר צורות החיים שהיא עצמה מגדלת.

4- יש סוגי מזונות שהיא יודעת להמציא לעצמה, ויש מזון שהיא תלויה בו בבני האדם כגורם המספק מזון עבורה.
קיימת תלות הדדית בין בני האדם לאימא אדמה.
אימא אדמה נותנת את תנאי הקיום הבסיסיים של מזון, מים ואוויר. יסודות שהיא בעלת יכולת הייצור שלהם. ואילו האדם (שהוא עולם קטן, הצטמצמות כל העולמות באדם הפרטי) בעל יכולת להגשים יסוד קיומי בסיסי בתוכו, שאם הגשים אותו, זהו המזון אליו אימא אדמה כמהה.

5– יש לאדם ארבע אפשרויות קיום בסיסיות, השלוש הראשונות אינן מזינות ולא עקרוניות לאימא אדמה, כיוון שהיא בעלת יכולת ייצור של אותם העקרונות דרך צורות קיום נוספות שאינן אנושיות הקיימות אף באדם. היא זקוקה לממד הרביעי, אותו אין לה ביכולות הייצור שלה לעצמה.

6- ארבעת רמות הקיום באדם:
א- דומם: עולם המינרלים, יסודות בטבע שאימא אדמה יודעת לייצר, ומזינה את עצמה ואת הסובב בממד זה. רמה זו תומכת בצד גופני של האדם (מבנה העצמות, רקמות החיבור ושלד שריר ועוד)
אדם החי ברמת דומם – חי ברמה הגופנית בלבד. מהו האדם ברמה זו? הגוף הפיזי בלבד.
ב- צומח: זהו כל עולם הצומח שאימא אדמה ניזונה מהם ומזינה אותם (הבוטניקה)
באדם זהו ממד הרגשות. אדם החי דרך ממד זה, ומגדיר את עצמו דרך הממד הרגשי, חי באי יציבות מתמדת, שינויי מתמיד הנתון לגירויים תמידיים על ידי גורמים חיצוניים. הזהות שלו איננה קבועה, אלא בעלת תעתועים רבים.
אימא אדמה אינה מעוניינת באנשים החיים רק כך – מזה יש לה בשפע רב דרך עולם הצומח, שהיא דואגת לכלכל בכל פינה על פניה.
ג- חי: עולם בעלי החי. דגי הים, יונקים וכל שאר צורות החיים עם יכולות תחושה עצבית. חיה באדם הינה מידה התנהגותית היוצרת אישיות סביב אותה המידה, כאשר לכל חיה יש איכות האופיינית לה, כגון: שועל – ערמומיות. אריה – גבורה. שור – חוסן וחוזק. צפרדע – מסירות נפש. נשר – השגחה. וכו' – לכן מידה התנהגותית יוצרת מבנה פנימי עם צורת חשיבה המכונה "שכל", הבא להסביר, לתרץ ולתת היגיון לאופני ההתנהגות החייתית.
אדם החי דרך רמה זו ומגדיר את עצמו דרכה, חי ברמת חיה.
הצד הדומיננטי בתוכו זהו ה"שכל", האינטלקט. אדם המגדיר את עצמו דרך תארים אקדמאיים, עד כמה "ידע" יש לו. העולם כולו סובר היום כי "ידע זה כוח".
לאימא אדמה אין ערך בכל זה. יש לה מזה בשפע רב מצד מה שהיא עצמה יודעת ליצור, ליזום חיים ולהזין אותם. היא מזינה את עולם החי וניזונה ממנו בעצמה.
אין היא מוצאת ערך באנשים הנשענים ובונים זהות על עיקרון המוח והשכל.
ד- מדבר: זוהי רמת בני האדם. רמת האדם זוהי רמה שאיננה הכרחית לקיום ההישרדותי של גופו.
אדם – זוהי רמת קיום של אותו אחד שהגשים את יסוד אלוהים החי בליבו (המיתר הקיומי) אדם היודע את סיבת חייו, מדוע הוא פה ומה עליו לעשות פה.
אדם הקשוב לליבו ושואב את חיותו ממקור הגבוה מן היסודות הגשמיים.
אדם שזהותו הינה תוצר של התהוות הדרך האישית של סיבת התגשמותו בעולם.
כאשר אדם מגשים את עיקרון האדם שבתוכו (בליבו) הוא מייצר אקלים סביבו.
אקלים של איכות שלאימא אדמה אין לה מעצמה ואין לה אף את יכולת הייצור של אקלים זה.
עבור אימא אדמה – זהו המזון אליו היא משתוקקת.
זוהי הסיבה (מן הזווית של אימא אדמה) מדוע היא נותנת ומאפשרת לאדם חיים.
היא מזינה אדם ומצפה מן האדם, שיהיה אדם. שיגשים את איכות הלב היוצרת אקלים בעולם שדרך אותו האקלים אימא אדמה בעצמה, ניזונה וגדלה.
קיימת אם כן תלות הדדית בין אימא אדמה לאדם. תלות של הזנה הדדית, ותמיכה הדדית בהתפתחות הרלוונטית לשניהם.

7– העולם היום על סף פיצוץ דמוגרפי, במקביל לקטסטרופה בתנאיי האקלים.
יש לדבר סיבה אחת מרכזית: אימא אדמה רעבה מאוד.
היא מאפשרת את ריבוי בני האדם, כיוון שאין לה מהם את רמת האקלים שהם היחידים המסוגלים ליצור, לשם ההזנה שלה. לכן היא מאפשרת לעוד ועוד בני אדם להיוולד, מי יודע? היא אומרת בליבה, אולי יבואו אנשים מסוג חדש והתעוררו לעצמם ובכך יאפשרו קיום לעולם כולו?

8- על פי תנודות מזג האוויר בשנים האחרונות, אימא אדמה ברמת תסכול גבוהה מאוד.
לאימא אדמה יש את המכניזם הטבעי שלה ואת רמת האינטליגנציה לנקות ולמחזר בעצמה את כל סוגי הזיהום האקולוגי שהאדם מייצר. למן הזיהום של מי הים, דרך האוויר ועד לזיהום של נשק אטומי. את כולם היא יודעת היטב למחזר דרך המכניזם של תנועת העונות והכוח המגנטי של היחסים עם הירח.
רק דבר אחד אין לה מעצמה: ההנכחה של יסוד אלוהים המוגשם דרך האדם אם הוא אכן חי את היסוד הזה בתוכו (בליבו)
זהו מזון ההכרחי להתפתחותה, ללא אקלים זה, הבא דרך האדם לבדו, אימא אדמה הופכת לרעבה, למתוסכלת.
לא צריך יותר מהתעטשות אחת של אימא אדמה כדי ששליש מן האנושות תכחד.
נראה כי אימא אדמה מתחילה לפקפק אם היה נכון הדבר להשקיע משאבים רבים כה בבני האדם.
אנו קרובים יותר מכל תקופה אחרת של ההיסטוריה האנושית הכתובה, למצב שלא יהיה לאדם לאן לברוח. כל אחד ממקומו – ייאלץ לעצור את תנועת החיים המורגלת שלו, להקשיב ולהתבונן פנימה.

9- עומדת מעל בימת האומות המאוחדות נערה צעירה בעלת עיניים רושפות אש, גרטה טונברי שמה, ומוכיחה את עולם המבוגרים: "גזלתם ממני את נעורי". כאשר מגמה של שינויי התפיסה האקולוגית הסביבתית מאחוריה.
דבר זה יפה ואף חשוב, אך אין בדבר אלא היסח דעת מן הנושא המרכזי והחשוב באמת, שעליו ובו הכל תלוי: אם האדם מגשים וחי את סיבת קיומו, את התוכן שבליבו, את ההגשמה של הפוטנציאל שיש בו. עד כמה הוא מתעורר ליסוד האמתי שבליבו וחי אותו.

10- מסקנות וסיכום:
א– המזון שאימא אדמה תלויה בו, תלוי באנשים החיים ומקיימים בחייהם את היסוד הבסיסי המגדיר את ייחודיותם, דבר היוצר אקלים אנושי, חברתי ולבסוף תרבותי, המזין את אימא אדמה, באיכות- שלה אין יכולת בייצור עצמאי.
ב- מי שיש לו בליבו דאגה ואולי אף אהבה, על אימא אדמה, על הסכנה האקולוגית ועל קיום האנושות, יש לו משימה אחת ויחידה: לעצור ולהתבונן לתוך ליבו ולהגשים את הייעוד שמיתר הלב מנגן לו מאז לידתו ועד להיום ממש.
כאשר חירשות למיתר שבלב, מוביל לייסורי הגוף והנפש, דרך חולי הגוף ומשברי הנפש. הסימפטומים שאדם מפתח בגופו ובנפשו, הם המעידים על ההתרחקות מן ההקשבה וההגשמה של התכנים האמתיים.
"איבריו של אדם מעידים בו" (מסכת תענית יא-א)
כך שהדרך לפעימות הלב, ברורה – פשוטה ונגישה (ניתן לקרוא על סימני הדרך בקטגוריה "סימבוליקה גופנית נפשית")
ג- מיחזור ושמירה על הסביבה האקולוגית, חשובה ביותר, אך איננה מרכז העניין, אלא נושא צידי. מרכז העניין – האדם שחי ומגשים את סיבת הקיום שלו.
ד– חלק מתהליך ההתעוררות לנושא זה, קשור ביחסי גומלין מודעים יותר לכך שאימא אדמה, היא "אימא" באמת, ויש לה צרכים, רצונות וכיוון התפתחות בדיוק כמו לאדם.
דבר הקורא ליחסי גומלין עם אימא אדמה שאינם מבוססים על הנטייה הגזלנית של החברה המערבית, אלא על הנתינה חזרה למי שהעניקה לנו חיים, וההכרה ביחסי גומלין אלו.

סיפורו המופלא של שמגר בן ענת

"וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, בְּמַלְמַד הַבָּקָר; וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל"

הרקע להופעתו של משגר בן ענת:

וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה מִן-הַגִּלְגָּל, אֶל-הַבֹּכִים (שופטים, ב'-א')
מדוע הם בוכים?
כיוון שאיבדו את דרכם. במדבר תכלית ההליכה הייתה ברורה, כיוון ההליכה היה ברור.
המטרה הייתה להגיע לארץ המובטחת. לכן לא התעוררה שאלה לגבי ההליכה וכיוון ההליכה, תוך כדי מהלך תהליך יציאת מצריים (שכל עניינו – הכשרת הכלים, הנפשיים העיקר ליישוב הארץ המובטחת)
אך כאשר הגיעו לארץ, הסתבר עד מהרה, כי ההליכה במדבר הינה קדם ההכנה לדבר עצמו שהוא ההליכה שמישור קיומי אחר, בדרגת קיום שונה – היא דרגת האדם שהגיע לארץ המובטחת.
כעת אופן ההליכה איננו דומה להליכה במדבר.
כעת מסתבר כי עצם ההגעה לתכלית, איננו סיום כלל, להיפך – כעת המסע אולי אף מורכב יותר מן ההליכה במדבר.
לכן הם נבוכים ובוכים….. כיוון שאין הם יודעים כיצד הולכים כעת, ומהי דרך ההליכה ולאן.
על זה משיב המלאך:
"וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר, לֹא-אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם וְאַתֶּם, לֹא-תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת–מִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹא-שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַה-זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי, לֹא-אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לְצִדִּים, וֵאלֹהֵיהֶם, יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ וַיְהִי, כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְהוָה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֹּכִים; וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם, לַיהוָה" (שופטים ב', ב-ה)

המלאך מלמד אותם כי כעת אופן ההליכה, לאחר שהגשימו את התכלית (הכניסה לארץ המובטחת) הינו במימוש הברית בחייהם, שהיא איננה ברת ביטול מן הזווית אלוהית.
מן הזווית האנושית – ייתכן כי האדם ישכח את אותה הברית – ומזה המלאך מזהיר.
הוא מזהיר את האדם לא לשכוח:
"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שופטים ג' – ז')

מסקנות ביניים:
1- ההליכה לאחר סיום ההגשמה של הכניסה לארץ – ממשיכה.
2- להגיע לארץ המובטחת – אינו מכוון ל"נחלה ומנוחה" – אלא להמשך העבודה ממקום אחר.
3- אין לדרך סוף, אין האדם מגיע ל"נחלה ומנוחה" – הדרך לעולם קיימת – בדרגות ורמות שונות.
4- עיקר הקושי והבעיה של האדם, הינה הנטייה לשכוח.
לשכוח את עצמו, את דרכו, את מחויבותיו.
5- דבר זה איננו אפשרי (השכחה) לאורך זמן – כיוון שיש לאדם ברית לקיים, היא ברית אלוהים אדם.
6- ברית אלוהים אדם – הגשת אלוהים בחיי האדם, מחייב מן האדם התפתחות של יכולות שאינן נרכשות בהליכה במדבר, אלא תוך כדי תהליך יישוב הארץ. תוך כדי מהלך החיים הנורמטיביים.
7- כל סיפורי השופטים, הם "שיעורים" לאותן האיכויות הנדרשות מן האדם לפתח בקרבו לשם אופן הזיכרון הנכון, שם אלוהים מתגשם דרך האדם, בחיי האדם, לאחר שהאדם הגיע ל"ארץ המובטחת" – כשיש בידו תוצאות דרך שעשה ועבר.

שיעור ראשון:
המלאך המוכיח, ומבטיח את כי הברית קיימת ותמיד תומכת, והיא "כוכב הצפון" המראה את הדרך. היא "נקודת ארכימדס" הקבועה במרחבי הזמן.

שיעור שני:
עתניאל בן קנז – המלמד את האדם להיות מרוכז בהווה, ולהיות עם תשומת לב לפרטים הקטנים מהם החיים נבנים, כיוון שדרכם ניתן לצפות באופן התהוות האל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג', י'ד)

שיעור שלישי:
אהוד בן גרא, דרכו נלמד כי תשומת הלב לפרטים, אין משמעותה רק לגירוי המיידי והגס של רעב, אוכל, שובע, הנאת החושים, ממנה האדם עלול להתמכר לאותה תשומת הלב, וכך לאבד את תשומת הלב הנכונה, אותה לימד עתניאל בן קנז.
כך שהאדם עלול לשכוח וילך לאיבוד אחר תשומת לב לגירויי השעה, החושים, היצר ושאר האפשרויות שיש סביב האדם, היוצרים התמכרות לתאווה, לכבוד, וליצרים הגופניים, שהם הגירויים המיידיים שעשויים למשוך את תשומת ליבו.
סיפורו של אהוד בן גרא איטר יד ימינו, הינו סיפור של האדם שעבר התמכרות קשה, ושילם מחיר על אותה ההתמכרות, כך שהפך נכה (איבד יכולות ופוטנציאל ששייך לו) ומהי דרך ההתמודדות שלו עם האופן בו ההתמכרות הביאה לשכחה העצמית.

שיעור רביעי: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט'-ח')

סיפורו המופלא של שמגר בן ענת.

א- וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת: (נוכחותו התמידית של שמגר בן ענת, שהיא המפתח להצלחה)
יש לומר "ואחריו בא", הכתוב מלמד כי שמגר בן ענת "היה".
מכאן כי שמגר בן ענת היה שם תמיד, מעולם לא חדל מלהיות, שמגר בן ענת היה – הווה ויהיה. הוא הווה תמידי.
נוכחותו היא, שהוא "שם" תמיד.
ב- וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ: (אופן הצטברות אבק חיי היום יום)
מהם הפלישתים?
במסגרת הסיפור, מהיכן באו, מדוע הם שם, מה עשו בני ישראל שפלישתים אויבים להם, מה היה הנושא ממנו יש להיוושע….
הפלישתים הם "אבק חיי היום יום". האבק המצטבר, שאם לא מנקים אותו, הוא נאגר והופך שכבה המכסה ומטשטשת את הדבר שהיא כיסתה.
אבק חיי היום יום (הפלישתים) שם תמיד: העיסוק היומי, התחזוקה היומית, תשומת הלב היומית, כל הקונפליקטים והצרות הקטנות והמטרידות של החיכוך בין האדם לסובב, הדאגות היומיות…
אבק חיי היום יום שם תמיד – הוא חלק בלתי נפרד מן החיים עצמם.
אם האדם אינו מנקה את עצמו מן האבק, האבק מצטבר, מלכלך ומשכיח את צורתו של האדם.
לכן יש צורך לנקות תמיד, להיות בתשומת לב תמידית לתחזוקה הנכונה של הגוף, הנפש ורוח האדם.
אם האדם שכח לנקות את האבק (פלישתים) שבוע ימים, אז האבק ביחידות.
אם האדם לא ניקה שבועיים אבק (פלישתים) האבק כעת בעשרות.
ואם לא ניקה שלושה שבועות, אז האבק הופך לשכבה – מאות.
כאשר אבק הפך ל"מאות", האבק הופך למבנה בפני עצמו, שיש לפרק ולסלק אותו, כיוון שהוא הופך לסיבה לחולי, להסתר פנים, לשכחה ולצרה.
ג- בְּמַלְמַד הַבָּקָר: (ההזנחה העצמית)
שמגר בן ענת מכה את שכבת האבק עם המקל המטה את הבקר.
מלמד בקר, זהו הכלי לשינוי ההתנהגות האנושית שהפכה כמו לבהמה (בקר) ולכן שכחה. "מלמד הבקר" מפנה את תשומת הלב למה שעל האדם להיות מודע תמיד בעת היותו חי את חיי היום יום שלו.
מלמד הבקר הינו דרך הלימוד לאופן ההליכה הנכון.
שמגר בן ענת בא ואומר: אל תחייה מכאנית, אוטומטית, כמו פרה. אם תחייה כך המשמעות המיידית הינה האבק המצטבר, החובות הנאגרים, הנושאים שזנחת, המקומות שלא טיפלת, היחסים האנושיים שלא זכרת וזנחת… דבר זה מוביל לשכחה ולהזנחה העצמית, משם האדם הולך לאיבוד לעצמו ולדרכו.
ד- וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל: (דמותו המתחלפת של שמגר בן ענת)
בכל זמן מה שמגר בן ענת משנה את דמותו ואת שמו, לפי צרכי תשומת הלב, לתחזוקה העצמית, שהיא עצמה משתנה מעת לעת, לפי צרכי האדם, הגיל החולף ותנאי ההתפתחות הדורשים סוגי תחזוקה מסוגים שונים.
אך נוכחותו של שמגר בן ענת, שם תמיד.
הצורך לניקוי האבק, לניקיון הפנימי של האדם מול עצמו, מול עולמו ובעיקר מול אלוהיו, שם תמיד.
אם לא יהיה שם, ה"פלישתים" באים מייד: צרות היום יום, מצוקות גופניות, נפשיות וכו'.
ה- מסקנות:
1- כאשר שמגר בן ענת הופך להיות יסוד נפשי פעיל באדם, האדם במודעות תמידית לדרגת הניקיון ולצורך לשמר אותה. ניקיון גופני, רגשי, מחשבתי ורוחני.
אז האדם כשיר להגשמת תכליתו באופן טבעי ופשוט, מעצם השמירה על אקלים נפשי, גופני נקי.
2- כל כמה שנים על האדם לרענן את האופן בו הוא שומר על ניקיון, כיוון שהצרכים משתנים.
3- הזיכרון והשכחה תלויים ברמת הניקיון של האדם – בכל הממדים.
4- שמגר בן ענת אינו אדם קונקרטי, אלא איכות אנושית, המתפתחת באדם לאור ההתקרבות של האדם לעצמו, וההבנה על הצורך לשמירה עצמית, לסוג האקלים ההכרחי ליסוד אלוהים בנפש האדם, שיגדל וייתן את פריו.
5- מכאן השם: שם-גר, המגורים הם שם, לאחר יצירת האקלים ההכרחיים בהווה, דרכם מקום המגורים ל"נשמת אלוה ממעל" באדם זקוקה לאפשרות להגשים את נוכחותה.

היחסים בין אהוד בן גרא – איטר יד ימינו, לעגלון מלך מואב

שופטים ג', יב-ל: משל נבואי המביא את סיפור נפש האדם וכיצד נכלאה בחומר, בשכחה, בתאוות הגוף והאכילה, ומהי הדרך לשחרור מן השעבוד, והחזרה למקום שם הנביעה בוקעת שוב, אך ממקום חדש הנלמד לאור התנסות שיעבוד נשמה בהתמכרות לתאווה, העיקר לתאוות המזון, האמור להזין, אך הפך למשעבד וממכר עד לרמה של שכחת האדם את עצמו.

הסיפור כולו, הינו אינטרני לאדם, כל הדמויות בסיפור הם לצדדים שונים באדם אחד, בנפשו, בדינמיקה הפנימית המתחוללת בקרבו.

הסיפור שייך לחטיבת הסיפורים המגוללים את קורותיו של אדם שהגיע והתבסס ב"ארץ המובטחת", אדם שיש לו הישגים לאור דרך שעבר.
אין הדבר דומה בין ההולך בדרך ואחד שסיים את ההליכה וכעת עליו לבסס את זכות ההליכה במדבר.
מהם הקשיים הצפויים לאותו האדם, קשיים שאינם שייכים להולכי המדבר, אלא למתיישבים.
בקשיים אלו עוסק ספר שופטים.
הינה סיפור נוסף המגולל את מאמציו של אדם אשר מגמתו ביסוס ונטיעת שורש לאור הדרך שיש בידו. ובאילו מהמורות הוא עלול לפגוש בדרכו החדשה.

סיפור זה הינו כמו כן, סיפור של ההתמכרות לדפוסים קלוקלים וכיצד יש לנהוג עימהם כדי להביא לשינוי בריא, כאשר האדם מגיע לפי פחת הסוף האפשרי ולאיבוד חייו.


א- "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה"
הוסיפו לסוג ה"רע" שהיה לפני כן (ב"תשובתו של עתניאל בן קנז") שהוא השכחה של האדם את יסוד אלוהים שבתוכו. דבר זה רע בעיני ה', כיוון שאז עיקר אדם נעדר, נעלם וכל חיי אדם אינם חיים, כי אם ירידה לטמיון.

ב- "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב, עַל-יִשְׂרָאֵל, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה"
1- עגלון איננו רע ואיננו טוב, הוא קיים שם, וכאשר יכול היה להשתלט – כך עשה כיוון שהדבר נתאפשר לו.
2- עגלון איננו "עונש" – הוא שיקוף לתוצאות שכחת אלוהים. שקוף למציאות הפנימית של האדם.
3- לכן לא ניתן להאשים את עגלון ב"רוע", אלא להיעזר בו ללימוד ועבודה עצמית, דרך השיקוף שהוא מאפשר.
4- עגלון הינו ביטוי לגוף – ביחסי נשמה גוף, כאשר נעדרת נשמה, הגוף הופך מיידית לשליט ולמייצר זהות עבור האדם, כחלופה לנשמה. אין שם חלל ריק, כאשר עיקר אדם (נשמה) אינו פעיל או קיים, דבר אחר – חיצוני ופחות עקרוני לקיום הופך עצמו לעיקר. בבחינת "עבד כי ימלוך".

משל עבד כי ימלוך, משל ליחסים בין הגוף (ארץ) לבין סוגי זהויות כוזבות( משלי ל, כא-כב)
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ: הגוף יחלה ויאבד מכוחו תחת שלושה תנאים. (רוגז הארץ, זהו חולי הגוף)
וְתַחַת אַרְבַּע לֹא-תוּכַל שְׂאֵת: ובתנאי הרביעי הגוף לא יוכל שאת וימות.
תַּחַת-עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ: תנאי ראשון, כאשר זהותו האמיתי של האדם, שמקורה בנשמה, נעדרת וחלקי נפש חיצוניים, שמטרתם הראשונה להוות שרת ליסוד הנשמה באדם, הפך למלך, כגון זהות המושתת על מילוי צרכים בלבד, מילוי הצרכים וסיפוקם הפך למרכז חיי האדם, ולזהותו.
וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם: תנאי שני – למבנה האנושי (קומת אדם) יש מערכות שכל אחת צורכת לעצמה הזנה הייחודית לסוג פעולתה. כאשר מערכת נמוכה גוזלת לצרכיה את מזונות המערכת הגבוהה ממנה, כגון שימוש בגוף לצרכי תשוקה מינית בלבד, דבר שהמחייב צריכת כוחות ממקורות עמוקים יותר עקב האפשרות לתשישות המערכת, דבר זה מכונה "נבל השובע מלחם שאינו שלו".
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל: תנאי שלישי – יש לאדם איכות פנימית שהיא זקוקה להפריה מאיכות מאוד ייחודית, ואותה האיכות קוראת ל"זיווג" עם איכות דומה לשם הפיריון, והאבולוציה של נשמת אדם. כאשר אדם שכח עצמו, ובא בזיווג עם נושאים ואיכויות שאינם חלק מרצון נשמתו, זוהי "שנואה שנבעלה" שתוצר אותה הבעילה, מבנה זהות שגוי, המוביל למחלה. המחלה (עגלון) תשקף לאדם מהי והיכן הטעות. (בעילה אסורה – זיווג של האדם עם תוכן שאינו מתאים לאיכות הפנימית שלו) וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ: תנאי רביעי, בו הגוף לא יוכל שאת וימות.
הגוף הוא ההלבשה על יסוד אלוהים באדם, הגוף מהווה ביטוי ישיר לאותה איכות יסוד. כאשר יסוד אלוהים איננו יותר, או שנגנז עמוק, ובמקומו האדם אימץ "שפחה" שהפכה מלכה, זהות שאולה שאיננה נכונה לאדם, והיא הפכה ליסוד עליו האדם נשען, הגוף איננו יכולת לתמוך ביחסים מסוג זה, והוא קורס ומת, כיוון שהוא מתאים ככלי ליסוד מסוים מאוד, וכל ניסיון להלביש אותו על עיקרון קיום אחר, יביא למותו.

ג- "וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת-עִיר הַתְּמָרִים"
כאשר האדם שכח את עצמו ומקורותיו, הגוף הפך לעיקר חייו (עגלון)
הגוף כעת הולך וגדל, והוסף אליו עוד היבטים של כוחות הגוף.
עגלון: תאוות האכילה, מרכז האדם סביב קיבתו וסיפוק תאוות המזון (האספקט האוראלי)
בני עמון: מרכז האדם בתנועת גופו, הגוף – ותנועתו (ספורט, יופי הגוף וחן התנועה) הופכים למרכז של האדם.
עמלק: רגשות שאינם קשורים או מחוברים לשורש, כך נותרת רק התנועה הרגשית ללא ניווט ללא תיחום, אז האדם המבוסס על רגשות, הופך למבולבל עם אפשרות כאוטית ואולי אף מסוכנת מן הזווית של היציבות הנפשית.

עגלון (תאוות הגוף והאכילה) אוסף אליו כוחות נוספים הקרובים לאיכותו ויורש את עיר התמרים.
עיר התמרים – "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג)
האפיון להזנה הנכונה. כיוון שהגוף הפך למלך, עקב שכחת האדם את עצמו ומקורותיו.
הדבר הראשון שהגוף עושה, זהו להגדיל את מלכותו דרך הצירוף של עוד אספקטים הדומים לו, הסוגרים את הגולל לזיכרון האפשרי של האדם את עצמו.
הדבר השני שהגוף עושה, זוהי גזילת משאבי ההזנה הנכונה.
כיוון שעיקר הגוף בנהנתנות הפיזית הוא פולש למקומות ההזנה בכל ממד במערכת.
וגוזל את כלל משאבי החיוניות של מערכת, ובכך הוא סותם אפשרות נוספת של האדם לחזרה ליסודות הנכונים מהם החיים בנויים.

יש בכוחה של הזנה נכונה, להוביל את האדם לתכליתו למן הצעד הראשון ועד לסופה של הדרך, הדבר תלוי בסוג ההזנה, איכות המזון, הזמן שבו המזון זמין, ובעיקר בכמות המזון:
"דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה-טז
דבש זמין תמיד, אך הוא ניתן במשורה, לפי הדיוק של הכלים שיש לאדם להכלה, כלים הנבנים מאותה ההזנה.
כאשר האדם גדל, ייתכן כי יהיה בכוחו למצוא לעצמו דבש רב, עיקר הנקודה: ההזנה המידתית. כאשר האדם חרג מאותה המידתיות, באה המחלה, ההתמכרות לתאווה, דבר המוביל להמלכתו של הגוף (עגלון) וסתימת האפשרות לגדילה הנכונה (ההיכרות העצמית)
הזנה נכונה (עיר התמרים) מספיקה לבדה כדרך, בכדי לממש את תכליתו של האדם.

ד- "וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה"
נשמה נעדרת מאדם, למשך ח"י שנים. עיקר אדם משועבד לזהות הגופנית, המביאה את עיקר האדם להוריד את עצמו ואת מדרגתו למקומו של הגוף.
זהו השעבוד, כאשר נשמה מתנהגת על פי כללי צריכה גופניים.
מהו שיעור הזמן לשעבוד? ח"י שנים ולא יותר.
יותר מח"י שנים – ייתכן כי לא תיוותר התקווה לאפשרות אחרת.

ה- "וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת-אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב"
הזעקה באה כיוון שלאחר היעדרות נשמה במכלול האנושי (קומת האדם) – האדם אינו יודע לדבר ולהסביר את מצוקתו, היכולת המילולית באדם הינה תוצר של "אינטליגנציה רגשית" של הבנה וחוויה קוגניטיבית. מהלך זה אינו קיים, עקב שיעבוד האדם לקומה הנמוכה – הגוף והתאוות.
לכן – עקב השכחה, נוצר באדם עיכוב התפתחותי, האדם חש דבר מה, מצוקה קשה ונוראה, וניתנת לו אפשרות אחת בלבד לבטא את אותה המצוקה, בזעקה.
זעקה ללא מילים, ללא התכוונות למשהו, רק הזעקה לבדה ומה היא מעוררת באדם, היא לבדה בוקעת רקיעים, ומפצחת את שכבות העיוורון והסיאוב שנוצר באדם עקב השעבוד.
אלוהים אינו יכול להישאר אדיש מול הזעקה, הוא מקים את אהוד בן גרא – נכה, איש איטר יד ימינו.

נשמה – מחוברת מכוחה של האחדות לעולם כולו. לכן יש בכל נשמה שישים ריבוא אפשרויות.
אך במצב הנוכחי, נשמה שכחה עצמה, נלכדה בין כפלי המעיים ושיפולי הבטן, כך שנותרה נכה, מחוסרת יכולת ביטוי והגשמה.
הזעקה עוררה לחיים נתיב אחד ואחרון ליכולת השיקום והתעוררות. אך גם נתיב זה, לא אוזן כראוי ולא יכול היה להיות אדם שלם, לכן דמותו של אהוד בן גרא,זוהי דמותה של נשמה צולעת ששרדה את הרעב, השעבוד והחסר, אך נותרה נכה.

היכן הנכות? ביד ימין – צד החסד. האפשרות לבוא לגוף ולעולם דרך החסד, הפכה לנכה. נותר שמאל – דין. הדין נותר בריא – חזק. הדין עדיין שם, והוא יחידי לבדו בא לדרוש את זכות קיומו בדרך כוח הדין.
כוח הדין, ללא החסד: קשה, אכזרי, מיידי, טוטאלי, יסודי, נחרץ, איננו תהליכי – שואף למיידיות מיצוי הדין. והוא אכן צודק… אךה מכוחו של דין – בא המוות.
לאור הנכות (שהיא תוצר השעבוד) נותר הדין לבדו…
מיהו אם כן אהוד בו גרא?
איש חד, קשה, מוחלט, מהיר, מר נפש, ללא חת, ללא פשרות, ללא חרטה ומחשבה שנייה, איש של עקרונות מוחלטים…. איש הדין והאמת.

ו – וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב:
כל צדדי נשמה שהפכו נכים, ואינם יודעים לדבר – נותנים מעצמם את חלקם – מנחה בידו של אהוד בן גרא – הצד היחיד בפוטנציאל נשמה היודע לדבר, לגוף (עגלון) כיוון שאהוד בן גרא, הוא היחיד שבידיו המנחה בטוחה.
שליחת המנחה – למען יצירת קשר מחודש בין נשמה לגוף, כיוון שברבות הימים, גוף (עגלון) שכח בעצמו מקיומה של נשמה, נותר בעולמו הוא לבדו, תאוותן, שמן, עיוור היודע רק את צרכיו.
וכן – נשמה, בכדי להיחלץ מן הכלא, פעולת את חוק ההשתוות, חוק הנבואה (חוק כלים שלובים) שבה היא מדמה עצמה לאיכותו של הגוף, ומקטינה עצמה למידותיו, דבר ההופך לאפשרי רק באמצעותו של אהוד בן גרא (מידת הדין הקשה, המלאה והטוטאלית) המכיר את עצמו ואינו שוכח למרות היותו מחופש לעבד.

ז- "וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ"
מידת הדין מכינה לעצמה כלי נשק – חרב פיפיות דו כיוונית, מדוע?
מכיוון שדין מוחלט תמיד מסתכן בהיפוך הדין כלפיו, "כל הפוסל, במומו פוסל" (קידושין ע'- ב')
כדי להימנע מהיפוך הדין כלפי עצמו, אהוד בן גרא מלביש את הסכין על ירכו הימנית, צד החסד, המקום שם הוא נכה. . על מנת שיוודא שהוא מוהל את הדין שיש בתוכו בחסד ואין הוא בא בשם הדין המוחלט שם אין מקום להמשך התקומה.
דין מוחלט אינו מאפשר את קיומו של עולם, בכדי שתוקפו של דין יתקיים, עליו למהול דין בחסד.
בכוונה טובה, לב טוב, המחפש תקומה והשבת המציאות הנכונה.
דין מוחלט מאפס את המציאות ומחזיר אותה לנקודת ההתחלה.
גם אם הדין צודק, עליו לחלוק את צדקתו עם החסד, אז רצונו יתממש.

ח- "וַיַּקְרֵב אֶת-הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד"
מהי סוג המנחה שאהוד בן גרא (נשמה) נושא לעגלון (גוף)
המנחה: הזיכרון האורגני שיש בכל תא הגוף עם הידע הראשוני, על המוצא ועל התכלית, ועל הסיבה הראשונה שבעקבותיה הגוף פה.
אהוד בן גרא (נשמה) מקרב את המנחה לעגלון (גוף) כיוון שעגלון (הגוף) חלה, התנוון, השמין והסתאב עד לרמה שהפך למחוסר ביכולת התנועה, הוא עצמו נכה.
"בריאותו" של עגלון הינה מחלה.

ט- "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת-הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה"
אהוד בן גרא (נשמה) אינו נושא את מנחה, העם אשר איתו, הם נושאי המנחה.
אהוד בן גרא (נשמה) אינו צמוד לדבר, אין הוא כבול לא למחלה ולא למשעבד, הוא חופשי, נכה אמנם – עקב התפתחות לקויה בילדותו שם לא הייתה ההזנה הראשונית שהחסך בהזנה, הפך אותו לנכה. ואותה הנכות גיבשה אותו כאיש הדין, המוחלט, המר והישר.
אין הוא כפוף לכלום, לכן אין הוא המגיש, אותם החלקים ששכחו עצמם – שהם הנכים האמיתיים, מביאים את מתנת הזיכרון.
כאשר הוא כילה את תהליך הגשת המנחה, הדבר גורם להתעוררות המשנה את טבעו של עגלון (הגוף) טבע הסיאוב והמחלה, משתנה מן המנחה המביאה את הזיכרון האורגני שהגוף שכח עקב ההשמנה.
כאשר אהוד בן גרא כילה את הגשת המנחה, שם מתחיל באופן הממשי כיליונו של ממשל הגוף על נשמה.
נשמה נושאת בתוכה את הזיכרון ומטען הידע, של סיבת הקיום, התכלית וכיוון מהלך החיים. כאשר גוף נזכר במטען זה, מייד הוא מזדקף, שמח, נענה לידע זה. זהו ידע מחלים, מבריא, משיב את איזון על ידי השבת הכלים למקומם.

י- יט וְהוּא שָׁב מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו.
כ וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא-יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר-לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר-אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא.
שני פסוקים המספרים סיפור אחר ושונה.
פסוק י"ט: אהוד בן גרא (נשמה) שב מן פסילים בגלגל. שב ויצא מאופיו ודפוסיו של הגוף, היודע מחזוריות בלבד (גלגל, ופסל)
והוא עומד מול עגלון (הגוף) כאשר כל העם ניצב עם המלך, הגוף וכל כוחותיו – כבר חשים את הדריכות מן הזיכרון הקדום אותה הגישה הנשמה דרך המנחה.
לכן כאשר אהוד בן גרא, מודיע לגוף וכוחותיו (עגלון) כי יש בידו דבר סתר, הוא איננו אומר דבר שקר ורמייה, הוא אומר את האמת המוחלטת, והגוף (המחלה, הסיאוב, ההתמכרות לתאווה) יודע וחש בזה, ואף מעוניין באותו דבר סתר עקב הידיעה האינטואיטיבית כי אותו דבר הסתר ממשיך את הזיכרון שהגוף זכה בו מחדש שבא דרך המנחה מן החלקים הנשמתיים שהפכו נכים.
בפסוק י"ט, אהוד בן גרא, ניצב לבדו מול המלך וכל משרתיו.
בפסוק כ', יש למלך (לגוף) מקום המיועד לו לבדו, לאף אדם או כוח, אין רשות להיכנס לחדר ההתבודדות של המלך, ולפתע אהוד בן גרא (נשמה) נכנס לאותו חדר החדרים המותר למלך לבדו.
שם יש שיח הגורם למלך לקום ממקומו, הגוף אינו אדיש יותר, כאשר הגוף חש אינטואיטיבית את קריאת האלוהים מפי נשמה.
נראה כי המלך שש ושמח להקריב את עצמו ואת מלכותו (את מחלתו, סיאובו, השמנתו, דפוסי החולי המובילים לחידלון, דפוסי ההתמכרות וההקצנה)
לכן הוא קם מרבצו.
נראה כי המלך קם בפעם הראשונה בכל ימי מלכותו למשהו, כאשר הוא עצמו קץ באופיו המסאב של ממלכותו הממכרת. (הגוף חפץ בכיליונו, הוא כבר חש זמן רב כי דרכו, דרך התאווה, התמכרות, ההקצנה, העיוורון, מובילים גם אותו עצמו לחיק המוות והכיליון)

שני פסוקים (המתארים שני מפגשים שונים) אלו מתארים את שני סיפורי הבריאה בבראשית א', שם סיפור הבריאה הוא כגלגל, ובסיומו נברא אדם המכליל בתוכו את כול העולמות "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א-כז)
כאשר פסוק כ' בסיפורו של אהוד בן גרא, מקביל לסיפור הבריאה השני בבראשית ב', "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב-ז)
שם אדם נברא עקב מפגש של יסוד עפר עם יסוד אלוהים.
מפגש המייצר ייחודיות אינדיבידואלית בכל אדם.

הבדלי הפסוקים והגישות:
בפסוק י"ט, הנשמה הולכת בדרך הטבע וגלגל, להחזיר את הזיכרון המולד של העיקרון הבסיסי על מקומו היחסי של הגוף מול הנשמה.
בפסוק כ' – המקביל לפרק ב בבראשית, אהוד בן גרא, נשמת אלוה ממעל, מגלה לגוף את אופיו האישי והייחודי, ואת זכותו של הגוף להיות עבד וכלי לאותה הייחודיות החד פעמית, האלוהית בטבעה הבסיסי.
אז הגוף (עגלון) אולי שש ושמח לקום מול נשמה (אהוד בן גרא) לשים עצמו על המוקד.
על הגוף למות – כדי לאפשר לידה מחודשת, על כל הדפוסים החולים, הלא מאוזנים המביאים שיעבוד, התמכרות ומחלה, למות….

הקבלה זו באה ללמד כי תהליך בריאת עולם, קיים בשתי אפשרויות, הקורות זו לצד זו בנפש האדם כאשר הגיע לצומת, שם עליו למות ולהיוולד לחיים חדשים נכונים יותר.
תהליך שיש לו שתי אפשרויות, או בדרך הטבע (גלגל) או דרך המפגש של האדם עם יסוד אלוהים שאינו שייך לעולם זה.

י"א – "וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת-יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ"
מידת הדין מהולה בחסד, שולחת ידה לחרב ותוקעת את החרב במרכז מקום הסיאוב, השעבוד וההתמכרות.
אם היה הדין תוקע הרחב במקום אחר, לא היה עושה את תפקידו נאמנה, ואולי אף היה נכשל.
עליו לתקוע את כלי הדין במרכז הדפוס הממכר והממית, לא לידו ולא צידו, אלא בתוכו, במרכזו ישר.
בליבו של מקום ההתמכרות והמחלה – הבטן.

י"ב – "וַיָּבֹא גַם-הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה"
הבטן שהפכה עיוורת עם השנים, הדפוס שהפך רדום ואיננו חש יותר טעמים ודקויות, בולע את הכל ללא יכולת אבחנה…. גם את החרב.
החרב נבלעת כולה לתוך הכרס העיוורת והמסואבת, לתוך הדפוס הממכר והמשעבד.
שם הדפוס מת, הבטן מתה, עקב המגע הישר ומחולט של הדין, המביא עימו גאולה לגוף עצמו שהוא עצמו קץ בסבל של המחלה, השעבוד וההתמכרות.
התוצאה: המעיים יצאו החוצה, ונשפכו ללא מעצור. נחשף לעולם גורם החולה המשעבד בכל כיעורו וריחו המזוויע, המעיים יצאו החוצה.
מעיים שאינם קשורים לנשמה, ללב. מעיים שהפכו עצמם למלך, קומת האדם התחתונה הפכה למלך, דבר שהתאפשר עקב השכחה של האדם את עצמו ומקורותיו.

י"ג – "וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל"
נשמה יוצאת מן ההתמודדות עם הגוף החולה, כך ששאר כוחות הגוף אינן מבחינות בדבר, אהוד בן גרא יוצא למסדרון ואין שם אף אדם.

י"ד – "וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה. וַיָּחִילוּ עַד-בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת-הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת. אֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת-הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה"
לאחר שמת האדון, עבר כי ימלוך, על ידי נשמה – כל שאר החלקים מתמהמהים, אין יותר מחלה או התמכרות אין יותר סיאוב, צחוק פרוע וניצול. לכן המבנה הקודם שעומד למות, מתמהמה, אין הוא יודע כיצד נוהגים כעת, הוא חש עצמו מבולבל, נטול דרך. הוא מכיר רק את התאווה, הניצול והסיאוב. אין לו כלים להתמודדות עם חיים ללא התמכרות, לכן הוא עומד כאובד עצות.
בעת היותו עומד מבולבל, מתמהמה ואובד דרך, אהוד בן גרא (דין) קורא לכל אותם החלקים הפוטנציאליים שעברו שיעבוד ודיכוי, והפכו נכים. לקום וללא היסוס להרוג עד דק את הדפוס הקודם.

ט"ו – "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי-נָתַן יְהוָה אֶת-אֹיְבֵיכֶם אֶת-מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא-נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר, וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ"
לאחר שחזרה המלכות לנשמה, לאחר שאדם הבריא מן המחלה וההתמכרות, אסור להותיר ולו שריד מן החיים הקודמים, המשעבדים אותם האדם חי קודם.
עליו לקום ולסגור את המעברים והמקומות שם היה שימוש ביצר, בצריכה, בהתמכרות לחומרים נרקוטיים באשר הם, ואת כולם להרוג.
במעברים, באים הקולות של דפוסי החיים הקודמים כדי להזין את צורכי ההתמכרות. שם קל לאהוד בן גרא – הדין, התרופה והצדק, ללכוד את כל סממני החיים הקודמים שהביאו את השכחה, המביאה שיעבוד לחומר, דבר שהוא "הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה".

ט"ז – "וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה"
הגוף הבריא, חזר להיות בריא, חזר להיות כלי עבד ומשרת לאדוניו, נשמת אלוה ממעל, למען המימוש של התכלית… אותה התכלית הידועה לאדם עצמו.
דבר זה מביא עימו מנוחה ונחלה, שקט ופריון למשך שמונים שנה.

שופטים – תשובתו של עתניאל בן קנז

ספר שופטים, עניינו בסיפור של מה שקורה לאדם לאחר שהמסע הסתיים.
40 שנות הנדודים במדבר הן השנים של ה"מסע". שנים של חיפוש, שנים של הליכה אחר דבר מה.
שנים שבהם לא ניתן לשכוח את החזון המוביל או את המוטיבציה לדרך, כיוון שעצם השכחה של המוטיבציה למסע, מובילה לסופו של המסע.
תכליתו של המסע, איננו בשהייה בו, אלא במה שקורה בו לשם הכשרת הכלים להגשמה של כיוון המסע.
40 השנה של ההליכה במדבר, מהווים אם כן, משל לדרך אותה האדם עושה, כדי להגיע לתכלית.
כל אדם בדרך – ולכל אדם יש זכויות עקב הדרך שעשה.
אותן הזכויות הן המהוות את התשתית להגעה אל סיום המסע, להגשמת התכלית.
הכניסה לארץ מתאפיינת בהגעה ובהגשמה לתכלית.
אך – כאשר האדם נכנס לארץ (כלומר הגשים את התכלית, והמסע בא לסיומו) כעת מופיעה בעיה קשה לא פחות, והיא השמירה והזיכרון של הדרך שנעשתה, מה קרה בה, מה האדם למד.
כיצד משמרים את תוצאות ההליכה בדרך לאחר שהדרך נסתיימה.
אופן השמירה על מה שהיה בעבר, מביא להשבחתו ולעלייה נוספת של דרגת התפתחותו של האדם, ובזה עוסק ספר שופטים.
"אֵת כָּל-אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ…. רַק, לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם" (שופטים ג' – א,ב)
הספר בא ללמד נושאים שאינם נלמדים תוך כדי המסע, אלא הם רלוונטיים לאדם שיש בידו כברת דרך וכעת עליו לחיות את אותה כברת דרך שעשה, ואף להשביח אותה.
הספר עוסק באותם האנשים שהגיעו לסוף המסע, וכעת מתעוררת השאלה לגבי המשך הדרך לאחר שהמסע הסתיים.
במצב זה – יתעוררו לא מעט בעיות, אותן ספר שופטים בא לברר.

"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שופטים ג'- ז')
מהו הרע שעשו? ששכחו אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
כיצד תיתכן שכחה מסוג זה?
עקב השכחה של האדם את עצמו.
האדם הוא צמצום של העולם כולו, ובמרכז האדם בליבו של האדם, שוכנת האלוהות.
יסוד אלוהים, נציג אלוהים באדם קיים בלב האדם, שם הוא שוכן.
הזהות הבסיסית של האדם נובעת מיסוד זה (רסיס אלוהים) משם נובעת תחושת ה"אני".
ייתכן כי לעולם תחושה תיוותר – תחושה, אז יהיה קל לשכוח.
וייתכן כי תחושה זו תיהפך למבנה זהות ואישיות שיהפוך את האדם לאוהל המשכן לאלוהות.

אם האדם שכח את עצמו, מה נותר לו?
מה יוותר מן האדם, אם את עצמו אין לו?
כאשר באה השכחה – טבע האדם לצאת לסביבה הקרובה לאמץ ולחקות את מה שהכי קרוב ונוצץ, אז האדם מלביש על עצמו זהויות שאולות – כוזבות שהן הופכות אותו לבר מכירה, עקב הנטייה להשוואה של האדם עצמו מול סביבתו,
"וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם" (שופטים, ג'-ח')
האדם הפך לחפץ נימכר עקב אותה השכחה, ההופכת אותו לחפץ בר מיקוח והשוואה מול דבר דומה. לפני תהליך השכחה – האדם לא היה בר מכירה, כיוון שאין בעולם כולו קריטריון להשוואה שלו מול כל דבר אחר. כל אדם מהווה תופעה ייחודיות חד פעמית.

מדוע קיימת השכחה?
כיוון שלדבר שאותו האדם מחזיק, אין לו את ערכו הנכון.
אדם זוכר רק את מה שחשוב, את מה שאינו עקרוני, או לא חשוב, אין האדם זוכר.
כלל זה נכון לגבי הזיכרונות האישיים של כול אדם:
עד כמה שהאדם זוכר אחורנית, מצביע על רמת הזיכרון שלו את עצמו.
במקרים רבים אדם לא זוכר את ההיסטוריה האישית שלו, עקב טראומות. הזמן בחיי האדם ששם זיכרון נעלם, עשוי ללמד על טראומות שעצרו את היכולת לזכור – את מה שהיה לפני כן.
ואילו זיכרונות מוקדמים מגיל ילדות וינקות, מלמדים על קשר אמיץ של האדם עם עצמו.
כאשר קשר זה (של אדם עם עצמו) מטשטש, גם יכולת הזיכרון שלו הופך למטושטש.
מדוע?
כאשר האדם בקשר נכון עם עצמו – כל מה שהוא חווה – קשה או קל, משברים ועליות, הם כולם ניסיונות והתנסויות של תהליך ההתפתחות ההכרחי של האדם במסעו הפרטי.
לכן כל ניסיון והתנסות שאדם עובר עם הזיכרון שלו את עצמו, מהווה דבר שלא ניתן לשכוח עקב הלימוד והשיעור שיש בכל התנסות, וכיצד הדבר נחקק בו (בליבו)
החיים בעלי תוכן ומשמעות אדירה לגבי אדם מסוג זה.
לעומתו – כאשר האדם שכח את עצמו, חוויות החיים, ההתנסויות השונות אינן מחוברות או קשורות לכלום, כיוון שכל התנסות מתייחסת לאדם ואם האדם נעדר מעצמו, לא היה שם את הגורם הזוכר.
מתוך מצב זה החיים הופכים לריקים, נטולי אופי ומשמעות, לסתמיים.
ומכן הדרך לייאוש, לסבל ולמחלה – קצרה מאוד.

אז באה הזעקה – שהיא זו המעוררת את האדם לזכור את מה ששכח שהביא לידי ייאוש, סבל ומחלה.
זעקה איננה מכוונת לאיש, היא קיימת מעצם הכאב.
צעקה לעומת זאת – מכוונת לעורר את תשומת ליבו של אדם נוסף.
זעקה אם כן – עמוקה יותר, בסיסית יותר, נוגעת בשורש באופן המיידי (השורש הינו הדבר שנשתכח, שאותו באה הזעקה לעורר)

עתניאל בן קנז הינו התשובה למצוקה ולשכחה, הוא הגואל ומושיע:
"וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז, אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ" (שופטים ג' – ט')
קטנותו של עתניאל בן קנז, מהווה רמז ותשובה למצוקה ולזעקה.

משמעות קטנותו של עתניאל בן קנז:
תפיסת חיים שאיננה מתעלמת מן הפרטים הקטנים מהם המציאות הגדולה מורכבת.
כאשר האדם עם תשומת לב לחזון הרחוק וגדול, הוא עלול להשמיט, לזלזל או להפחית מן החשיבות של כל אותם הפרטים הקטנים מהם הדבר הגדול מורכב, עקב הסתכלות לקו האופק הרחוק.
אז – גם אם האדם בדרך הנכונה, הוא עלול להפסיד את מה שמתהווה כעת, דרך הפרטים הקטנים, ואז מצב ה"הנני" אבד לו.
עתניאל בן קנז, מחזיר את תשומת ליבו של האדם להווה, למתהווה כעת, וכך הוא מחזיר את המצב המכונה "הנני" – שם האדם חוזר לזיכרון הנכון של מה ששכח, וכן שם מתרחשת ההבראה של אותה המצוקה של השכחה העצמית ותוצאותיה.

מהם הפרטים הקטנים מהם מורכבת המציאות:
להיות בנוכחות מלאה וקשובה לנושאים שבדרך כלל נראים כמו טריוויאליים.
אופן הקימה בבקר, התחושות הפיזיות בקימה בבקר, צחצוח השיניים, השיחה עם בני הבית, הארוחה הראשונה של הבקר, היציאה מן הבית למקום העבודה, השיחה הקלה עם חבר לעבודה וכו'.
כאשר כל אותם הפרטים הקטנים, עם תשומת לב וביחד עם ההבנה שהם עצמם חלק מן הדרך, חלק מן השלם, חלק מן הפסיפס של אלוהים. אז לא תיתכן השכחה, אז האדם זוכר את עצמו ומקורותיו תמיד.
אז האדם ב"הנני" מתמיד.
זוהי תשובת עתניאל בן קנז.

לימוד ספר שופטים – על אופן הלימוד, סיכום ראשוני

1– עניין "שופט": להחזיר סדר על קנו, סדר שאבד, שעקבות אבדנו באה הקטסטרופה.
2– שופט ולא נביא: כל שופט יש בו ייחודיות, המתוארת בביוגרפיה שלו, כדוגמת שמשון, יפתח הגלעדי, אהוד בן גרא , דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני וכו'.
דרך ייחודיותו של השופט ניתן לראות ולהבין את סוג ה"תרופה" שהוא מביא ל"מחלה", שהיא היציאה מן הסדר.
3– תכלית כל שופט להחזיר אדם למצב המכונה: הנני.
4– "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת-הָאֲשֵׁרוֹת".
לאורך הספר כולו, זוהי המחלה. שהיא השכחה של יסוד אלוהים בנפש האדם. האדם שכח את עצמו והלך אחר אלוהים אחרים, שהם מראות עיניים והחושים, ובנייה של דפוסי התנהגות הנובעים ממגע עם העולם החיצוני. דבר הבונה באדם זהויות כוזבות ומסיט אותו מ"הנני".
5– ידיעת הדרך הנכונה איננה טבעית ולא מולדת, אל האדם ללכת וללמוד תוך כדי מהלך ההליכה. לכן השכחה והקשיים העשויים לנבוע מכך, הם חלק בלתי נפרד ממהלך ההתפתחות של האדם.
6– האדם לפני השכחה, תמים – נאיבי – נקי, אך אינו מוכן וללא כלים להגשמה של "הנני".
האדם לאחר השכחה, הנפילה, המכאובים ומחלות. כאשר חזר דרך השופט שהוא התשובה ותרופה לשכחה. איננו אותו האדם. זהו אדם עם תבונה, חכמה, תפיסת עולם מגובשת ונכונה יותר, המבוססת על ההיכרות העצמית של אזורי התורפה שיש לו, וכיצד הוא נותר במצב המכונה "הנני", המבטא שורש נפשי עמוק ואוטנטי לעצמו.
זהו אדם בוגר עם ההכנה הדרושה לקשר ולשפע מעת "יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת".
7– כל אדם אם כן, צפוי לפול ולהיכשל, על מנת לזקק את הידיעה הנחוצה לו, את יסוד הנפש הבסיסי המחייה אותו, וכיצד חיי האדם נבנים בקו ישר מאותה נקודת יסוד.
כיצד האדם בונה חיים נכונים ביחס ליסוד הבסיסי שבתוכו.
8– כל ספר שופטים אם כן, עניינו לעורר את אותם המקומות שבהם האדם עשוי לפול, ומהו הדבר שבעקבותיו ייפול.
כולו משלים ואלגוריות על מצבי נפש שונים, על סטיית האדם מעצמו, ומהם הסיבות לאותה הסטייה. מהי התוצאה של הסטייה. סגנון החיים הנובע מן הסטייה, ומהי משמעותה ותוצאותיה על חיי האדם הנפשיים והגופניים.
וכן – הדרך לחזרה. חזרה ליסוד אלוהים הנפש, דרך דמותו של השופט.
9– "וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי":
על המצב המכונה "הנני"
מודעות שקטה, דרוכה אך לא פעילה.
נוכחות של הצד הבסיסי והעמוק של האדם, לפי יציאתו לעולם לפעולה.
נוכחות ממתינה – ללא ביטוי של רצון.
נוכחות הבאה במקביל לרפיון פיזי – דבר טבעי בהירדמות לפני שינה, או ביקיצה מן השינה.
פתיחות באדם, שהייה בהווה, ללא הסתמכות על ניסיון העבר.
היות האדם פנוי.
10– "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה": זוהי התוצאה של עבודה נכונה.
אך שקט זה הינו זמני, עד לקושי והמהמורה הבאה, הבאה עקב תנועת החיים.
וכן – תכונות ויסודות נוספים המחייבים את תהליך הבירור, העבודה והגיבוש.
תהליך זה מתרחש עקב הפוטנציאל הקיים בנפש האדם, שהוא הדוחף לאבולוציה.
אלמלא היה פוטנציאל – לא היה כל קושי.
בעקבותיו של אותו הפוטנציאל – יש חיכוך תמידי עם המציאות הקורא להתפתחות מאוד מסוימת, שעשוי להוביל לקשיים וייסורים, אך אותם הקשיים הם חלק מתהליך הטיהור, זיכוך, זיקוק, לימוד ותבונה מתגבשת, ההכרחית להגשמה.

מהי רפואה אמיתית?

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך" (אבות –ג'-א')

כל שיטה רפואית מלמדת על אופייה ועל עומקה של התרבות העומדת כרקע להופעתה. לדוגמא, הרפואה הסינית – דיקור במחטים, שיטות עבודה עם צמחי מרפא, שיטות תנועה ונשימה ועוד – הינה ביטוי לתרבות ענפה ורחבה אשר היא חלק ממנה. כך גם שיטות רפואה שמאניות מן התרבות האינדיאנית, משקפות את אופייה של התרבות השבטית ואת עקרונות היסוד שעליהן היא נשענת. שיטה רפואית הינה חלק אינטגראלי ממארג תרבותי רחב.

ההבדל בין שיטות רפואה שונות לאורך כל הדורות, נובע מתפיסת היסוד של התרבות מתוכה הן צומחות, תפיסות המתייחסות למקורותיו של האדם ולשאלות יסוד הקשורות להבנה בסיסית של חייו. כגון, האדם: מאין בא? לאן הוא הולך? מהי סיבת קיומו? האם יש לכל אדם סיבה מיוחדת לקיומו הפרטי? ומהי דרכו הפרטית להגשמה? לשאלות אלו מענה שונה בכל תרבות, אולם ניתן לראות כי בכל התרבויות, לאחר ששאלות אלו קיבלו מענה, נוצרה ההבנה שהאדם נתקל במחסומים ובהפרעות בדרך להגשמה ולמימוש של מטרת קיומו. שיטות הרפואה שהתפתחו נועדו ברובן לשם זיהוי ההפרעה, סילוקה או התגברות עליה, ולשיפור יכולת ה"עבודה" עימה, על מנת להגיע למימוש המלא של האדם. לשיטות אלו היה ועדיין יש את הכוח להתייחס לשאלות היסוד שאותן ראו וחוו תרבויות קדם אלו.

רפואה "רוחנית" הנובעת מן ההיסטוריה של תרבויות קדם, יודעת להשיב על שאלות יסוד קיומיות ביותר, וכן לתת מענה קונקרטי ל"בעיה" הניצבת מול החולה ומול האדם בכלל.

בעיית היסוד אותה זיהו חכמי קדם, קשורה בתפיסה לפיה האדם היה בעבר חלק אינטגראלי מן השלם של הבריאה וכעת הוא כבר לא; בעבר לא הייתה הפרדה מן השלם וכעת יש; בעבר האדם ניזון מן השלם ומצא הגנה, עת היותו חלק מן השלם, וכעת  אין זה כך; בעבר  הזיקה לשלם נתנה והעניקה תחושת רחם, תחושת שייכות, תחושת שייכות  לקולקטיבי רחב, וכעת כבר אין זה כך.

תהליך ההפרדה של האדם מן השלם הינו חלק מן האבולוציה של העולם כולו, אשר האדם הוא חלק ממנה. בעולם שלפני ההפרדה (של האדם מן הקולקטיב הקוסמי) לא היה צורך לשאול את שאלות היסוד על מוצא האדם ועל דרכו בעולם. שאלות אלו לא היו רלוונטיות והמענה היה ספונטאני ומולד.

לאור צרכים אבולוציוניים רחבי היקף, היה על האדם להתנתק מן ה"שלם" של הבריאה, וכך לצאת למסע של תקופה חדשה – עידן חדש – שהביא איתו גם את ה"מחלה". מהי המחלה? היא אחת מן התוצאות של הניתוק מן השלם, של ההפרדה של האדם מהמארג של הקיום. אמנם לא ייתכן פירוד מלא ולא יתכן נתק מוחלט, אך הנתק היה ועדיין קיים כדבר ממשי, אכזרי וכואב. נתק זה מזמן תהליך של גיבוש תוכן תרבותי ואינדיווידואלי המביא חידוש עצום לעולם כולו. תוספת של טעם וצבע וייחודיות אינדיווידואלית, שלא היו לפני תהליך ההפרדה מן המקור.

היציאה מן השלם להיפרדות הביאה לידי אסטרטגיות קיומיות רבות במקומות שונים על פני כדור הארץ, שתכליתן אחת – לנסות ולמצוא את הדרך חזרה "הביתה", שכן מצב של נתק זה, הינו "גלות". האדם הוגלה וגורש ממקומו הטבעי ומוצא עצמו במקום של ריחוק והפרדה. לנתק הזה יש משמעויות אבולוציוניות הבאות להגדיר מחדש את האדם ואת החברה. למשל, בתפיסת המציאות הבסיסית של הרפואה הסינית עומד המושג "טאו" – טאו מתכוון לדרך הפרטית של האדם בעולמו, ולצורך של האדם לדעת את סיבת קיומו ואת תכליתו הפרטית, ומכך לפתח את היכולת להגשים ולממש את התכלית הפרטית שלו. אם הוא הולך את ה"טאו" שלו וחי לפי העקרונות של ה"טאו" הפרטי שלו, אזי הוא חי נכון, ולא יחווה קשיים מיותרים. וגם אם יופיעו קשיים, יהיו לאדם זה את כל המשאבים והיכולות הנדרשים להתמודדות. אין זה כך לאדם שאינו עוקב אחר ה"טאו" הפרטי שלו. לאדם זה צפויים קשיים רבים וסבל רב.

סבל מכוּנֵה בתרבויות המזרחיות "בוּרוּת". מהי בורות?  אי ידיעה של ה"טאו". אי ידיעה של האדם את עצמו ואת תכליתו. אי ידיעה של הדרכים להגשמה הפרטית. בורות זו מביאה סבל רב, ולעומתה, ידיעה עצמית מובילה למקום הרצוי ומונעת חולי וסבל. חשוב לציין שבורות אינה קשורה לידע אינפורמטיבי כפי שחושבים היום. בימי קדם בורות מתייחסת לאי ידיעה עצמית.

אם כן, לתהליך ההפרדה מן השלם יש תכלית אבולוציונית אשר "מאלצת" את האדם כמו לגלות ממקומו, ולצאת למסע של חיפוש והגדרה עצמית מחודשת. הגדרה המובילה לזיקוק של מערכי נפש חדשים, ולכן להוציא את הפוטנציאל הטמון באדם מן הכוח אל הפועל, ובכך לקדם את כל העולם כולו. לתהליך זה אין מקום אם האדם נולד כחלק מן השלם. הפוטנציאל האפשרי להגשמתו אינו רלוונטי אם האדם כבר ניזון מן השלם – במצב זה הוא חלק מ"גן העדן" שאינו מאפשר התקדמות. על מנת לאפשר התקדמות בא הנתק והכריח תנועה חדשה. תנועה הכוללת תהליך של "ללכת לאיבוד" ואז למצוא את הדרך חזרה הביתה.

נקודה זו עומדת במרכז רוב התרבויות העתיקות שהביאו עימן שיטות רפואה.

אם כן – שיטת רפואה "אמיתית" נובעת מהבנת הנתק וההפרדה, הבנת חשיבות הנתק ותוצאותיו באדם ובעולם (נתק והפרדה שהם עצמם ה"מחלה"). רפואית "אמיתית" יודעת לזהות את סיבת קיומו של האדם, יודעת לזהות את האיכות הפרטית של האדם ברובד הבסיסי והעמוק, וכן מבינה את צורכי הדרך הפרטית של האדם, ואף  יודעת להשיב על כלל המורכבות הזו. שיטה רפואית "אמיתית" מזהה את סוגי ההפרעות המופיעות בדרכו של האדם, החוצצות בינו לבין הידיעה העצמית, בינו לבין הגשמת תכלית קיומו, ויודעת כיצד לתת מענה קונקרטי למורכבות הזו.

למורכבות זו יש השלכות אשר הן בחלקן גופניות ואורגניות, כלומר – בעיות פיזיות, בעלות אופי מולד או נרכש, ובחלקן רגשיות הנובעות מן ה"סכסוך" של אי ההבנה הבסיסי של האדם את עצמו ואת עולמו, ובחלקן קשורות לעולם ה"אנרגטי" – האם יש לאדם אנרגיה, כלומר המשאבים הנחוצים, הדלקים הנחוצים להגשמתו, מאין נובע מצב של חוסר משאבים וכיצד ממלאים את החוסר. כל המורכבות הזו מייצרת "קליניקה" רבת פנים, עם סוגי מחלות רבים ומגוונים, אשר ביחד יעידו על הדבר שהשתבש ויצא ממקומו ומאיזונו. וכך בהתבוננות נוספת – החולי, למעשה, בטבעו, מצביע על המקום באדם שצריך עבודה ו"תיקון".

שיטה רפואית "אמיתית" מכילה ומציעה תפיסה וכלים הנותנים מענה כולל ל"בעיה". תפיסה וכלים שהם חלק אינטגראלי מן המארג התרבותי שהביא ויזם אותה. הכלים הטיפוליים עצמם הינם חלק מן הדרך של תרבות מסוימת להבין את הבעיה ולמצוא לה פתרון. למשל, חלק מהגדרת ה"בעיה" בתפיסה ההודית הינה כי הגוף הפיזי הוא "כלא" לנשמה. הגוף הוא סיבת החציצה וההפרדה, ולכן יש ל"העלים" את הגוף ולהפוך אותו ליסוד  שאינו מפריע יותר. מכך נובעים סוגי תהליכים יוגיים של צומות ועינויי הגוף. התפיסה היא  שההפרעה טמונה בגוף הכולא את הנפש ומונע את ה"זיווג" המחודש עם השלם.

התשובות, הפתרונות והטכניקות הטיפוליות של כל שיטה רפואית הינן חלק ממארג תרבותי שלם. נקודה זו הינה נקודת יסוד על מנת לדעת ולהבין האם שיטה רפואית "אמיתית" היא אם לאו.

בימינו מתקיימות פרקטיקות רפואיות רוחניות רבות ושונות. חשוב שנדע להבחין מי מהן אותנטית ומלאה ואילו מהן מהוות נגזרות תלושות של קרעי תפיסות עולם, ולא מספקות מענה ברור והולם לשוחריהן.

הנקודות המרכזיות לדעת אם שיטה רפואית "רוחנית" הינה נכונה ומלאה או חלקית ויחסית.

• אם השיטה יודעת להגדיר ולהבין את מצוקת הקיום הבסיסית של האדם
• אם השיטה יודעת לתת מענה קונקרטי לבעיה אותה היא מזהה כבעיה
• אם השיטה נותנת כלים התואמים את טענות היסוד שלה, ואם הכלים הינם חלק הרמוני השייך לתפיסת העולם של השיטה
• אם השיטה מאפשרת כלים להבחנה שהם ברורים, ברי לימוד, וקלים להבנה ולשימוש
• אם השיטה מאפשרת לגעת בכל פינה מכלל פינות הקיום האנושי, גוף – נפש – אנרגיה – ופוטנציאל
• אם השיטה יודעת כיצד להורות שיטות מחשבה המתאימות למקומו של האדם ביחס לתהליך ההתפתחות שלו וביחס להפרעות הקליניות העומדות בדרכו
• אם השיטה מציעה דרכים חינוכיות חדשות המאפשרות פרספקטיבות חדשות לאדם הנזקק להבנת קיומו
• אם השיטה יודעת להראות את הקשרים בין מימדי המציאות, כגון כוכבים, אטמוספרה, תזונה, צמחי מרפא, תנועה גופנית, דרכי נשימה, דרכי מחשבה, השפעה של סביבה על האדם מול ההשפעה של האדם על סביבתו
• אם יש בשיטה תפיסות יסוד של השלם, אופיו של השלם, מהותו של השלם, והקשר של האדם עם השלם.

בשיטה רפואית "רוחנית" אמיתית, יש את כל העקרונות האלה, והם שזורים זה בזה ומהודקים היטב.

שיטה רפואית רוחנית רואה בהגשמת הפוטנציאל האנושי את תכליתה. היא עצמה אינה "דת" או "מרכז", היא רק כלי שרת לטובת האדם ולטובת ההגשמה של סיבת קיומו.

השיטה הרפואית הנהוגה כיום, שמכונה "הרפואה הקונבנציונאלית", משקפת את אופיו של העולם בו אנו חיים. עולם קשה, עולם ששכח את עצמו ורואה במלחמה ובקיטוב דרך להגדרה עצמית. הרפואה של ימינו תופסת את האדם כמבנה כימי בלבד, "מהו האדם – גוש בשר". לתפיסה זו יש השלכות קליניות.

לצד הרפואה הקונבנציונאלית מתקיימות כיום דרכים רבות הנובעות מן העולם העתיק, שכבר בוססו בעולם. שיטות רפואה כגון הסינית, ההודית והטיבטית, וכן ההומיאופתיה. כל אלו עונות על הקריטריונים שהוצגו למעלה. והן בהחלט טובות וחשובות.

לצידן מתקיימות גישות רבות העוסקות במימד האנרגטי, כגון רייקי, הילינג, ביו-אנרגיה, שיטות מגע שונות, ועוד, שהן חלקיות, במובן שאינן מראות שיטתיות ברורה ופשוטה הנוגעת בכלל החלקים של האדם. אך הן מציעות שער למימדי הרוח והאנרגיה שבקיום, ומכאן חשיבותן.

מכיוון שהמידע כיום הוא רב, פתוח ונגיש, ויש אפשרויות רבות ללימוד ולמגע בדרכים שונות, טיפוליות ופילוסופיות, הרי שעומד בפנינו האתגר המרכזי של חזרה לתרבות ולריפוי המכיר בשלם, ושואף ויודע כיצד לחזור אליו. לשם כך עלינו לאמץ גישה הרואה את שילוב השיטות לדרך אחת, כאשר לנגד עינינו מוצבת טובתו של החולה. מה ייטיב עם האדם באופן הנכון ומדויק לצרכי ההתפתחות שלו. ניתן ליצר שיתוף פעולה בין שיטות שונות ובכך להחזיר תפיסות שהיו מוכרות היטב מן העולם הקדום, תפיסות בהן האדם יודע את עצמו ויודע את אלוהיו.

המאמר נכתב למען ירחון "אדם עולם" – כתב עת  אנטרופוסופי  – adamolam.co.il

אמונה וריפוי – חלק ב'

"הוציאה ממסגר נפשי" (תהלים קמ"ב-ח' )

אנשים רבים טוענים כי הם "מאמינים". זוהי טעות הנובעת מסגנון תרבותי ומילולי שגוי. אדם בא ומציג את "אמונתו" – הוא מציג למעשה את תפיסת עולמו, תפיסה שגדל עליה או חונך על פי דרכה, ואין בין תפיסת עולם לאמונה כלום. כאשר חכמי ישראל כגון הרמב"ם ואחרים שנאלצו להיאבק על אמונתם מול חכמי אומות העולם, היה זה מאבק בין צורות תפיסה שונות של המציאות. מי הוא זה המבין את המציאות באור נכון או מדויק יותר. הרי הנוצרים והמוסלמים, גם הם מאמיני האלוהים. הוויכוח היה על מבנה ותכני האמונה, ולא על עצם קיומו של האל. בזה כולם האמינו. כך שהוויכוחים, שהובילו לאין ספור רציחות והשמדות של קהילת שלמות בעיקר של עמינו, היו סביב אי הסכמות של תפיסת עולם ושל ראיית המציאות, ולא של "אמונה". היסטוריה זו הובילה לבלבול מושגים בהם אדם דתי מכונה מאמין ואילו אדם חילוני מכונה אטאיסט. אדם הנראה באופן מסוים – המראה החיצוני שלו – לכאורה משקף האם הוא מאמין . כל זה אינו נכון. הקשר בין המראה חיצוני לאדם,  מעיד על שייכות חברתית בלבד, ואינו קשור כלל לאמונה.

בימינו כאשר אדם מציג את תפיסת עולמו – הוא מציג דרך חברתית או דרכים שונות שכבר היו, בוטאו ונוצרו כדרך. למשל הדרך הציונית, התחילה במרידה של אנשים בעלי תפיסה חינוכית דתית, אשר יצאו ממסגרתם, ופתחו בדרך חדשה אשר הביאה בסיכומו של יום למקומנו אנו במדינת היהודים. הכוח המניע שלהם היה כוח אמוני משיחי חזק מאוד. אך היום האדם הציוני כבר אינו מאמין כמו ראשוני הציונים, הוא מחזיק בתפיסת עולם ציונית. מכאן רואים כי מאבקים רבים היום ובעבר מבוססים על אי הסכמה והבנה שונה של המציאות ואינה קשורה כלל ל"אמונה".

מהי אם כן אמונה?

אמונה הינה תכונת נפש ככל תכונות הנפש האחרות. האמונה אינה קשורה כלל למבנה דתי או לאומי או כל דבר אחר אותו רואים היום. האמונה הינה תכונה המחייבת את האדם "לעבוד" על עצמו כדי לשכלל את הפוטנציאל האמוני שבו (את תכונת האמונה). כמו כל איכות נפשית אחרת. למשל –אדם המבין כי עליו לחזק בתוכו את תכונת הביטחון העצמי מפני שהמקצוע שלו קשור בהופעה מול קהל, עושה עם עצמו עבודה עצמית המעצימה ומשכללת את הכישרון שיש לו כפוטנציאל ומחזק את המידה הנפשית המכונה ביטחון עצמי, והופך אותה בנפשו ליותר מודעת, יותר רב גונית בביטויה, עד שכוח נפשי זה נהפך למידה פנימית אשר נעה בעצמה ללא צורך לתשומת לב נוספת. כך שמידת האמונה בנפש האדם זקוקה לטיפוח ולתשומת לב כמו כל מידה אחרת הצריכה "עבודה" ושינוי בנפש.

מידת הנפש המכונה "אמונה" הינה המידה הקשורה לעתידו של האדם. מידת האמונה היא זו שיש בכוחה לראות את הפוטנציאל שעדיין אין לו כלל עדות לאפשרות להגשים עצמו במציאות. מידת האמונה באדם יכולה לראות "מחוץ לקופסה" – לראות חזון שעדיין לא מראה היגיון. האמונה אינה כוח ריאלי, היא חורגת מתחום הסביר או ההגיוני שכן היא מזהה את מה שאפשרי, את מה שיכול ועשוי להיות. הכוח האמוני באדם מאפשר לאדם לנוע למקומות בעתיד, אשר בהווה אין להם כל סימוכין. אדם המאמין נראה לעיתים כהוזה, או כאחד האוחז בפנטזיה. אך זוהי כוחה של האמונה. האמונה יודעת לברוא מציאות, לראות אפשרות ולגרום לה להתרחש בעולם הקונקרטי. האמונה בוראת את החזון אותה היא ראתה. מקימי המדינה הראשונים, כך הם נראו, כהוזים, כאוחזים בפנטזיה.

כך שאדם ללא אמונה, הינו אדם ללא עתיד.   והעתיד של האדם נבנה מן המגע שיש לו לאדם עם הווה שלו, שהרי מן ההווה – מתהווה העתיד, ואופיו של המגע של האדם עם ההווה, הוא זה שמייצר את העתיד.   כך שעל פי אופיו של המגע של האדם עם ההווה, ניתן להבין והסיק על העתיד שעליו הוא הולך. וכן על אופיה של ה"אמונה" שיש בקרבו. 

סיכום ביניים – אין קשר בין תפיסת עולם לאמונה. מה שרואים היום בציבור כלשהו המכונה "מאמין" -אינו קשור לאמונה, אלא קשור להגדרה חברתית, פוליטית ונסיבתית. אדם החובש כיפה לובש ציצית, אינו בהכרח אדם מאמין, מה הוא כן? הוא אדם המצהיר על תפיסת עולם מסוימת (ודבר זה נכון לכל שאר בני האדם אשר בלבושם צהירים "אמונה" – מזרח ומערב). תפיסת עולם זו הינה דעה.  דעה שניתן להתווכח עליה. להסכים או להתנגד לה. לכל אדם יש לגיטימציה לחשוב אחרת, לסבור אחרת על חייו ועל עולמו. אמונה הינה כוח נפשי טבעי בכוחות הנפש, המחייב עבודה ופיתוח. כאשר עבודה זו נעשית אזי האדם "חורג" ממסגרת המצוי והמקובל ורוכש אפשרות לראות את המציאות באור שונה, אור המביא לדי חזון, ולידי אפשרות אחרת לגבי עצמו או לגבי מעגלים רחבים יותר.

השאלה המרכזית אם כן הינה מהי הדרך לפתח את מידת הנפש הנקראת אמונה – שכן כל עוד ומידה זו רדומה בנפש, אין לאדם עתיד. העתיד של האדם מתחיל להתהוות כאשר מידת האמונה מתחילה לבעבע ולצור תנועה חדשה בליבו של אדם. אצל אנשים רבים, כוח האמונה בנפש מתחיל להתעורר עקב אתגר חדש ומפתיע הנקרה בדרכם. כגון מחלה קשה ומפתיעה. ואז עולה שאלה- מדוע זה קרה לי? למה לי? מה לא ראיתי ומה פספסתי על עצמי ועל חיי? ואז מתחיל תהליך של חשבון נפש. לאחר מכן כוחה של האמונה מתעורר . מהותה – לראות אפשרות חדשה ונוספת ודרך חיים אחרת, סיכוי חדש לחיות אחרת. ואז כוח האמונה מאפשר לאדם להגשים משהו חדש ואחר שלא היה עד כה הקשור לממדים נוספים במכלול ההוויה שלו, דבר המוביל להבראה אמיתית.  במקרים רבים האדם ש"התעורר" עקב קטסטרופה, מגלא בנפשו באמצעות תכונת האמונה, יכולת לסלוח, יכולת לאהוב, יכולת לחבר את הקטוע והמנותק, יכולת לראות את האחר ולתת לו מקום – כל זה מוביל להחלמה עמוקה. החלמה שתכונת האמונה ידעה לזהות כחזון להבראה לאחר שקטסטרופה באה בדרכו של אדם.

כוח האמונה הינה איכות פנימית. הכוח האמוני הוא זה המוביל את האדם והוא זה המאפשר את הפסיעות אל מקום שעדיין אינו קיים. הכוח האמוני רואה רחוק ורואה עתיד ומצליח להגשים את זרע העתיד בתוך ההווה המתהווה כל רגע ורגע. לכן הכוח האמוני הינו אלוהי בטבעו, זהו הכוח הנפשי הנשגב באדם המממש את זרעי הנפש של האדם כך שכל בריאה נמצאת כמתקדמת דרכו. הכוח האמוני יודע להנכיח את עתיד של האדם בתוך ההווה שלו, וכך לברוא את העתיד.

כוח האמונה בנפש האדם הינו כוח אישי ופרטי ואינו קשור כלל לחינוך ולמקום, לגזע או למין. זהו חלק מן המבנה האנושי הקשור למיוחדות של האדם ולסיבת ההיות שלו בעולמו. והשאלה  היא האם כוח זה יונבט ויתעורר באדם.

יש אשר כוח זה נותר רדום באדם כל חייו, ויש שכוח זה מתעורר בשלבים מוקדמים מאוד בחיים. כאן יש מקום לחינוך מכוון, אך החינוך הגורם להתעוררות הכוח האמוני אינו יכול להיות חינוך של תפיסות עולם, אלא חינוך המעורר לשאלות, חינוך פתוח ומקבל את האחר, חינוך של התבוננות פנימה לתוך נפש האדם, חינוך היודע לבנות כלים פנימיים של חישה (היכולת לחוש), תפילה, מדיטציה ועוד….

נותר לקוות כי האדם, החברה והעולם יידעו לפתח מימד זה באדם על מנת לתקן ועל מנת להגשים את האדם במלוא הדרו כאדם.

נקודה נוספת – דויד המלך אומר "הוציאה ממסגר נפשי" – יש לנפש מסגרת, מסגרת של נושאים ויכולות, יתרונות וחסרונות, ידיעות והבנות. דויד מבין שכדי להאמין, יש לצאת מן המסגרת של הידוע והמוכר, ולכן הוא מתפלל על זה מול בוראו. היציאה מן  הידוע והמוכר מאפשרת לראות את המציאות באור חדש, אור שמביא לידי אפשרות נוספת לאיך לחיות. ולראות אפשרות נוספת ולהגשים אותה מחייב את כוח האמונה.

ט"ו בשבט – כליות יועצות – חלק ג'

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ'- י"ט)

מה בין אדם לעץ? המילה "עץ" באה מן המילה "עצה" – ועצה באה מן הכליות, "כליות יועצות". האיבר באדם ממנו הוא דולה עצה הינם הכליות. כך שאם צריך האדם עצה לשם בעיה או קונפליקט או קושי וצומת בחיים, עליו לפנות לכליותיו, ושם תמצא העזרה –דרך מתן עצה למצב בוא נתון האדם.

על אברהם נאמר- "ומהיכן למד אברהם את התורה רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה ומנין שכן הוא שנאמר (תהלים טז) אף לילות יסרוני כליותי. רבי לוי אמר מעצמו למד תורה" (מדרש רבה בראשית צה- ג)

כוחן של הכליות לתת עצה או ללמד את האדם חדש, טמון ביכולתן לסנן נוזלים ומים. תהליך הסינון של נוזלי הגוף לנוזלים בעלי אופי אחר, יש חשיבות קיומית לכלל המערכת, וכוחן של הכליות טמון האינטליגנציה לסנן את מה שאינו ראוי לגוף וצריך פינוי מן המערכת, כך שבכוחן של הכליות טמונה הידיעה כיצד עוסקים עם מים. לדעת לעסוק עם מים, משמעותו לדעת לעסוק באלמנט בטבע שהוא החזק מכולם. "הטוב העליון, כמוהו כמים. המים יעניקו את חסדם לכול, ולא יתלוננו על דבר. עומדים הם במקומות שאחרים תעבו אותם. הילכך, קרובים הם לטאו" (טאו טה צ'ינג- ח' – תרגום, שלמה קאלו)

מים הם מקור החיים, כל מה שחי בה ממים, ועל פי ההומיאופתיה יש למים איכות נוספת של יכולת "זיכרון" מופלאה. כוח מופלא זה – לזכור ולתעד ידע –מוזכר גם בכתובים, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א-ב) רוחו של ה' מטביעה את צלמה בתוך המים וכך המים מקבלים את תוכניתו של ה' על רצונו לברוא את מה שרצה, והם אלו שדרכם תוכניתו מתגשמת, כך שיש למים חשיבות עצומה עת היותם "זוכרי רצונו", ומקבלי צורתו הראשונית.

המים תופסים צורה של כל כלי, אך לאט הם עצמם משנים את צורתו של דבר הקשה מהם – כגון חלוקי הנחל. המים תמיד מופיעים כרבים ואין חלוקה במים, לכן המילה "מים, מציינת רבים, אין מים אחד…

המים הינם הנוזל היחיד בטבע שכשהוא הופך למוצק –הוא רחב יותר וקל יותר מן כמות הנוזלים שהוקפאו, כדוגמת קרחונים הצפים על פני המים. דבר שעומד כיסוד הפוך לכול דבר נוזלי שהפך למוצק בטבע.

כמו כן – ממדרש שיר השירים רבה א, יט

"נמשלו דברי תורה במים
• מה מים מסוף העולם ועד סופו
כך תורה מסוף העולם ועד סופו
• מה מים חיים לעולם
כך תורה חיים לעולם
• מה מים מן השמים
כך התורה מן השמים
• ומה המים מטהרים הגוף
כך תורה מטהרת הגוף
• ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים
כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד שנעשה כנחל נובע
• ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים
כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד ,פסוק אחד, ואפילו אות אחת.
• ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע
כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע"

ברפואה הסינית וכן בתפיסה האנטומית ברפואה ההודית, הכליות נתפסות כמכילות את העולם כולו ואת כל פרטי צורות הקיום של העולם, לפי הרפואה הסינית הכליות מכילות את תמצית החיים המכונה "ג'ינג" – יש ג'ינג יש חיים, אין ג'ינג אין חיים. החיות שטמונה בג'ינג מייצרת את הזרע וכושר הפריון בנשים, ג'ינג חלש – אין זרע ואין יכולת ילודה, ולהיפך בחזק. הכליות משויכות ליסוד המים, ובעונת החורף הכליות ויסוד המים – פעילים יותר, ומתכנסים להפריה. גם בתפיסה היהודית הכליות מכונות "אשכים פנימיים" – כלומר מייצרי כוח ההולדה בגוף בא מן הכליות המולכות על המים.

נראה כי בעולם העתיק מזרח ומערב, הבינו את האנטומיה של האדם באופן זהה, והגישה בעולם בתקופה העתיקה ראתה באיברים שם לתפקוד איבר ביחד עם האיכות הנפשית והרוחנית הקשורה עליו. נראה כי בתרבויות קדם הבינו יותר, כאשר ראו את הממד הגופני על צדדיו האנטומיים כמשקף ממדים עמוקים יותר, ממדים של נפש האדם והפוטנציאל הגנוז בו.

לכן לכליות יש כוח מיוחד הקשור לתבונה של יכולת העיסוק עם המים, כאשר בממד הגופני העיסוק במים קשור ליצירת שתן וסינון רעלים מן הדם, ובממד הנפשי או הרגשי הכליות קשורות לאומץ וליכולת לתת את "המכה" (ראה את "חלק א" של סידרה זו) הנדרשת לעשייה לקימה ממקומו של האדם אל מקום העשייה והמוטיבציה לדבר חדש. ולכן כוח הרצון כאיכות נפשית, קשור לכוחן של הכליות. בממד הרוחני הכליות יודעות לייעץ שכן הן קשורות לשורש החיים ומקור החיות של האדם. וממקור החיות של האדם ניתן אף לגעת ולחזור לסיבת הקיום שלו, מדוע הוא כאן? ומה עליו לעשות פה? וזאת מתוך הצורך לקבל את העצה הנכונה שתוביל אל הכיוון הנכון, עקב ידיעת השורש ועצה הניתנת מתוך ממד השורש, תוביל את האדם למקומו הנכון.

לכן האדם משול לעץ – שכן שורשיו של האדם נעוצים עמוק באדמה, ויונקים מים וחיות ממקור חיים שאינו נראה לעין אך מורגש היטב.
לעץ יש חמישה חלקים – שורש, גזע, ענפים, עלים ופירות. כך גם לאדם חמישה חלקי נפש –יחידה, חיה, נשמה, רוח ונפש.

וכן על פי הרפואה הסינית, יש לו לאדם חמשה חלקי נפש המשויך לאיברים ולתפקודם-
shen – שוכן בלב, קשור לתודעת ה"אני
Hun – חי בכבד וקשור לראיית עתיד
Po – קשור לריאות – איכות שומרת ומגנה
Shi – קשור לטחול – יכולת למידה והבנה
Zhi– קשור לכליות – כוח רצון, יכולת להניע תהליכים

על אף שהעץ גדל בשדה (שדות יש רבים, כגון שדה חרוש או מדברי או שדה טרשים ועוד) את חיותו הוא שואב מן המים – כך גם האדם, על אף שהוא חי וגדל בשדה הקיום והעולם, במקומות שונים ורב גוניים, את חיותו הוא שואב מן המים, והמים היו ויהיו תמיד אחד.

להבין את נקודת השיבה של הריבוי אל מקור האחדות, משמעותה – לדעת כיצד לשאוב עצה מן הכליות.

ט"ו בשבט – על הפרי ותוצאותיו -חלק ב'

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ'- י"ט)

ט"ו בשבט הינו ראש שנה לעצים ולכן לפירותיהם המתחילים את מסע ההתפתחות שלהם בט"ו בשבט, וכך גם לאדם – ביום זה ניתנת לו ההזדמנות להתבונן ולראות את הפירות של מעשיו, את היוזמות ואת ההחלטות שקיבל עד כה ולאן הן הובילו אותו. ביום זה ניתנת האפשרות לשינוי במהלך קו החיים של האדם, הבנוי ממחשבותיו ודיבוריו וממעשיו.

כיוון שביום זה נולד הניצן הראשון, יש ליום זה כוח לשנות את הפירות של האדם שמהן הוא נבנה ובונה לעצמו קו חיים אחר . כלומר ט"ו בשבט הינו יום של צומת חשוב מאוד המאפשר החלטה אחרת ובחינה חדשה של קו חיים, שיוביל לאחר מכן לתוצאות או לפירות מהן האדם ייבנה מאוחר יותר למקום אחר.
במזרח – הגישה אינה כך כלל. האדם נע מתוך תנועה אין סופית של מעגל קרמתי, מעשה המוביל לתוצאה, התוצאה, שהיא פרי המעשה, נהפכת לסיבה לעשייה הבאה – שהיא מובילה לעוד פירות כמו מעגל סגור וסיזיפי שלא ניתן להשתחרר ממנו – מעגל הקרמה ותוצאותיה המכונה "סמסרה". בט"ו בשבט, המהלך הינו אחר לחלוטין. האדם ביום זה מקבל כמאין קרן חסד המאפשר בחירה חדשה לפרי חדש על אף הפירות ומעשים שהכתיבו את חייו עד כה. יש לראות בכך דבר גדול בעל חסד רב. האדם אינו כלוא במעגל הבחירות הקודמות שלו, אלא יש לו, אחת לשנה, ביום זה, אפשרות לבחירה מחודשת ועיון נוסף בגורלו ומסע החיים שלו, וביכולת לעצור ולבחור מהלך שלא היה לו אפשרי עד כה.

השינוי מתחיל בדרגת המחשבה שהיא זרע למילה ולמעשה, "מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה
סוף מַעֲשֶּׁה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּהּ" (ר' שלמה הלוי אלקבץ). כך שכל שינויי אמיתי מתחיל בעולם המחשבה הפנימי לאדם – שכן בתוך המחשבה טמון ההמשך והוא זרע ממנו ייולדו המילים ומעשים שהם "פירות האילן" אותם נוהגים לאכול בט"ו בשבט.

לכן יום זה הינו יום של התעוררות ועיון פנימי מחודש עם נגיעה של חשבון נפש ורוח של תקווה ואפשרות.

על האדם לזרוע את המחשבה אותה היה רוצה לראות גדלה ומולידה פירות בחייו – ולהזין את מחשבה זו בתשומת לב בהגייה יומית או בשיטות של מדיטציה ותפילה. מחשבה זו צומחת – שכן האדם הוא עץ השדה, והשדה הינו החלל ומקום בו מתרחשים הדברים – החלל בו חלה הטרנספורמציה ותהליך השינוי, והאדם הינו העץ הדגל בשדה ההתרחשות. על האדם לטפח את הצמיחה של רצונו וכוונתו למקום חדש באורך רוח, שכן תהליכי גדילה מצריכים את הזמן הטבעי שלהם. לא ניתן לזרז את צמיחת העץ להפיק מעצמו פרי בטרם עת. גם לא מומלץ לדחוק ברצון להגיע לפרי טרם עת, שכן הפרי לא יבשיל ולא ינעם כלל לטועם אותו. לכן בט"ו בשבט יש אפשרות להבין את מהלך הטמנת הזרע או השתיל שיצמח בזמנו לעץ גדול אותו האדם רוצה, וכך גורלו הפרטי יעבור תהליך טרנספורמטיבי הדרגתי. ט"ו בשבט משול לאדם העומד על הר גבוה ומתבונן במרחב העמק, ורואה את מהלך המשך חייו ולאן היה מעוניין להגיע, מתוך הבנת התהליך והדרך שיש עליו לעשות, על מנת לממש את החזון אותו הוא רואה על פסגת ההר.

את המחשבה יש לטפח באדיקות, במשמעת פנימית שאינה שוכחת, ובגישה בסיסית של רוך ואהבה, שכן בית הגידול לדבר חדש בנפש האדם, גדל טוב ועמוק יותר עם תבלין של רכות ואהבה.

אדם יכול לבחור בלטפח בו יכולת מסוימת או תכונה מסוימת. אולי אף חזון אותו הוא היה רוצה לראות מתגשם לתוך מציאותו הפרטית ומביא לשינוי בכל רמה שהיא, ביחסי אנוש, יחסים משפחתיים, דימניקה של קריירה או עבודה ואף במצבו החומרי. כל זה מתחיל בממד המחשבה אותה על האדם לבחור כתהליך עליו ישמור לקראת השנה החדשה, המתחילה בט"ו בשבט, זמן הזריעה.

התמדה והבנה של אופיו של התהליך, וכן עיקשות מאמינה מביאים לבסוף תוצאות של פרי חדש המגיע בזמנו ובעיתו.
מכאן אנו מבינים משהו על שבעת הפירות שבהן נתברכה ארץ ישראל, הפירות הן – חיטה, שעורה, גפן, רימון, תאנה, תמר, זית. המכנה המשותף הינה האפשרות לשומרם לאורך זמן רב (תפוח – נניח, מרכיב מהר לאחר קטיפתו) וכן כדי לשומרם לאורך זמן, אליהם לעבור תהליך טרנספורמטיבי כמו היין המופק מן הגפן המיטיב עצמו ככל שעובר הזמן, וכן שמן הזית המופק מן הזיתים, וכן תאנים –המכונות דבלות, ותמרים, ועוד. כך הוא האדם, כדי להגיע אל הפרי עליו לעבור שינוי צורה או שינוי במצב בצבירה הפנימי שלו (טרנספורמציה או טרנס מוטציה) דבר המתחיל במחשבה פשוטה ומוליד דבר גדול לאחר מכן.

ט"ו בשבט – על הצורך במכה – חלק א'

ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות – "באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו" (מ' ראש השנה א')

בראש השנה – כמו לכל דבר או מעגל חדש המתחיל התחלה חדשה – יש כוח מיוחד המאפשר בתוך ההתחלה החדשה להשפיע ולהכתיב על מהלך השנה כולה. בראש השנה בא' בתשרי, לתוך עשרת ימי תשובה יש כוח רב להשפיע על תנועת האדם לתוך השנה החדשה ולכן נוהגים לומר "תחל שנה ובירכותיה, תכלה שנה וקללותיה", אמירה שמשקפת את כוחו של היום בו מתחילה השנה עם כול האפשרויות והפוטנטיות של דבר חדש. כך הוא גם בראש השנה לאילנות בט"ו בשבט. ביום זה חלה הפריצה הראשונה של ניצני השקד, ניצנים שיובילו לפרי ולמה שמייחד את העץ.

לשם מה יש צורך לציין יום בו האילן כמו וקם משנת החורף? ובמה הדברים אמורים?

אין הדבר כי אם משל ומליצה על האדם ועל רוחו ועל אפשרות הגדילה שהיא סיבת הקיום שלו בעולמו, וכן נאמר – "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים –כ'- י"ט) . כך שט"ו הינו יום וחג הקשור להתבוננות של האדם על מעשיו ועל הפירות של מעשיו, שכן כמו שהעץ נותן פרי, כך גם האדם במחשבותיו ובדיבוריו ובמעשיו הקונקרטיים – מייצר לעצמו פירות המזינים ומשפיעים על עצמו ועל העולם בכלל.

"אמר ר' סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבה י, ו)

"אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". (זהר)

לשם מה נחוץ לו לעשב "מכה" כדי לגדול? ומה עניין ה"מכה"? מה היא באה לשרת?

כאשר העץ ישן את שנת החורף שלו והוא באינקובציה של תהליך התכנסות עוברית, הוא חי בתוך מצב שבו הוא לבדו לא יכול "להשתחרר" או לצאת ממעגל האינקובציה, הוא זקוק ל"מכה" שתעזור לו לצאת ממעגל השינה ואינקובציה.

התרבות שלקחה את עניין ה"מכה" למקומו הקיצוני ביותר הינו הזן היפני –

"טושו – מורה זן זקן מבית מדרשו של מסטר דוגן, נכנס אחר הצהריים אחד לאולם המדיטציה, שם ראה בקצה האולם נזיר צעיר בשם איישי יושב בזקיפות ומנמנם, ניגש עליו טושו בלט והיכה בו חוזקה היישר על קודקודו של איישי. איישי קפץ כנשוך נחש – שאל אותו טושו ,איפה היית? אני, אני, אני- מלמל איישי, ואמר כי נרדם לאחר שעות תרגול ארוכות, טושו היכה בו שוב על ראשו עד לזוב דם, ושאל – איפה היית? אני, אני, מלמל איישי – ניסיתי לתרגל זאזן. שוב היכה בו המסטר נמרצות ושאל – איפה היית? נפקחו עיניו של איישי – ועת היותו בוהה במורו אמר הייתי כאן כל העת. מאז הוכר איישי כאחד שהתעורר"

איישי נוכח שבעת היותו חולם וכן בעת היותו ער, הוא כאן ונוכח כל עת, והיווכחות זו פתחה את תודעתו למקום הוויה חדש – דבר שהוביל להתעוררות (סטורי) – האם למורה היו כוונות אלימות? או נטייה לאכזריות כלשהי? לא ולא, הוא ראה הזדמנות והבין את הצורך להיעזר במכה, כדי להעביר את מצבו של התלמיד ממצב צבירה אנרגטי ומטבולי של ישנוניות רדומה, למצב צבירה שונה, דרוך וחד המוביל לבהירות – ושינויי מצב הצבירה בתוך המערכת של התלמיד, אפשר את חילוף מצבו התודעתי למצב אחר, מצב שאפשר חלון וצוהר להבנה או התבוננת אחרת על מצבו הבסיסי.

זהו עניין ה"מכה" של המזל או מלאך המכה. אין הכוונה להלקאה המכוונת לייסר סתם, אלא ליצור שינוי במצבו של הצמח, כדי לעורר אותו לתנועה מחודשת, תנועה שאפשרית עקב שינויי דפוס מצב הצבירה בתוך האורגניזם של החי. כאשר מצב הצבירה משתנה מרדום לנושם או מפסיבי לאקטיבי, או מי מצב מימי למצב רוחי ויש אף למצב של אש, אזי מתאפשר תהליך טרנספורמטיבי שמשנה את כלל המערכת ואין פינה שנותרת ללא אפשרות להתהפכות ולשינוי. ולאחר שמצב הצבירה שונה והחל תהליך התנועה והשינוי, הוא ממשיך לבדו לאחר מכן, ואינו זקוק יותר לדחיפה או למכה. הוא יכול להמשיך את דרכו לבדו. ותהליך זה הינו שיקוף למצבו של האדם בט"ו בשבט , הזקוק לדחיפה או למכה קלה כדי לזוז, ולחדש את מהלך הדרך הפרטית שלו.
לכן שמו של החודש הינו "שבט" – שבט המכה, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר "-(משלי יג כד ) או – "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". (תהילים-כג ד) דויד המלך כמו ואומר – אם המכות באות ממך, יש בזה נחמה.

כך בחודש שבט – בשמו טמונה הרמיזה ל"מכה" הנצרכת כדי לנוע למצב צבירה חדש, המאפשר ראייה חדשה ודרך התבוננות אחרת של האדם על עצמו ועל עולמו.