איברי הגוף, איברי הנפש – חלק ז'

המאמר מתייחס לדינאמיקה של חולי המתפתח באופן טבעי, ולא לחולי לאור תאונה או חבלה באימוני ספורט, שאינם בהכרח חולי טבעי.

1- כל סימפטום גופני הנו תוצר של מצב רגשי שקדם לסימפטום.
קודם היה הרגש והמחשבה, ואז הופיע הסימפטום והחולי הגופני, ולא להפך.

2- מהי הדינאמיקה המכתיבה הפיכת מחשבה ורגש לסימפטום ולחולי גופני?
הכלים הנפשיים שיש לאדם והיכולת שלו להכיל את המצבים הנפשיים ולעבוד עמן.
מתי מחשבה ורגש הופכים למחלה?
כאשר אין לאדם באותה העת, יכולת להכיל ולהתייחס למה שחווה והרגיש.
מה קורה אז לתכנים הרגשיים?
הם הופכים לגופניים כדי לאפשר לאדם חלל וזמן לגדילה ולבגרות נכונה הדרושה לו לשם התמודדות עם אותם התכנים.

3- כאשר האדם גדל והכשיר את הקרקע של דרגת המודעות שלו, האם אז החולי שקדם להתפתחות זו, עשוי להבריא?
בהחלט כן, חולי הנו תהליך השהייה בלבד, המאפשר את תהליך ההמתנה לאדם עד למקום בו יהיה כשיר להמשך התהליך ההתפתחות שלו. אז החולי אינו רלוונטי ולכוחות המערכת שלו יש אפשרות להחלמה מלאה.

4- כיצד יודעת המערכת להעביר סוג של מחשבה או רגש לחולי מסוים?
לכל רגש ומחשבה יש "בית" בגוף האדם, לשם אותה המחשבה או הרגש יכוונו על ידי ה"כוח הוויטאלי" לשם התהליך של ההתמרה בין גוף ונפש.
הגוף הפיזי כולו עשוי מחלקים רבים שכל אחד מחלקי הגוף מהווה "בית" עם זיקה מאוד ישירה וספציפית לרגש ולמחשבה מאוד מסוימים.
הגוף הנו פסיפס של עושר רגשי ומחשבתי, שם חבויים וטמונים כל הזיכרונות וכל סוגי ה"הפתעות" במובן החיובי של הפוטנציאל שיש לאדם לחשוף בתוכו לגדול עליו.

5- המתזמן של תהליך זה הנו ה"כוח הוויטאלי". הוא זה המחיה את הגוף, אך במקביל כוח זה מאוד רגיש, תגובתי ונפעל על ידי נפש האדם וכוחותיה.
יש ביניהם יחסים אינטימיים קרובים מאוד. הכוח הוויטאלי מחייה ומחזיק ומסוגל להוציא לפועל את רצונה של הנפש.
זוהי הנפש המביאה את הכוח הוויטאלי לידי תנועה ומפעילה אותו ביכולתו להחיות.
הנפש לבדה לא יכולה לעשות כלום, על אף הפוטנציאל חיים העצום שיש בה, והיא זקוקה לחיות הנובע מן הכוח הוויטאלי, יש ביניהם שותפות ואחדות.

6- הגרעין הקיים בתוף הנפש, קורא ומחויב לתהליך ההתפתחות.
צו ההתפתחות של נפש האדם, המקיימת בתוכה פוטנציאל חיים, יצירתי עצום, הוא זה המכתיב את תהליך ההתמרה בין מצבי הרגש והגוף, כאשר מגמת האבולוציה של האדם והעולם היא זו שמאחורי תהליך יחסי גוף – נפש.

7- מכאן שיש היגיון פנימי עמוק וצרוף, המכתיב את כל התופעות האנושיות, ההולך אחר העיקרון האבולוציוני של העולם כולו. לעתים היגיון זה ברור מאוד, ולעתים הוא נסתר מעיני האדם.
מה שמסתיר אותו מעיני האדם אינו אלא אותה הסיבה שבעבורה נוצר סימפטום כמו שהוסבר למעלה (חוסר ההבשלה של הכלים הנפשיים הנדרשים לצעד הבא של האדם, בתהליך האבולוציה שלו. אז נוצרים סימפטומים גופניים שאינם מאפשרים ליכולתו של האדם להבין לעמוק את היגיון התופעות המתרחשות בתוכו ומחוצה לו, ומהוות סוג של גורם מעוור המאפשר עוד זמן להבשלה)
חוויה אנושית נקייה ובוגרת, מביאה עמה תבונה, חכמה וידיעה ישירה של המציאות. אז אין צורך בסימפטומים גופניים המשהים תהליך בתכליתם.

איברי הגוף, איברי הנפש – חלק ו'. העיקרון האלוהי

1- הופעתו של גוף האדם, כפי שהוא נראה לעין, אינו רק תוצר גנטי. יש מרכיבים גופניים – חומריים בעלי הקשר אתני ומשפחתי. אך עיקר סיבת צורת והופעת הגוף כמו שהוא נראה לעין, על כל צדדיו השונים, נובע מן העיקרון האלוהי השוכן בתוך האורגניזם האנושי.

2- הגוף אם כן, הינו צל ושיקוף לעיקרון האלוהי השוכן בקרבו. הגוף כ"לבוש" לעיקרון האלוהי, מרמז ומלמד על מי ששוכן בקרבו.
מצורתו של הגוף ניתן להבין ולהסיק על האיכות של העיקרון האלוהי השוכן באורגניזם.

3- מושג היופי והכיעור, מה נחשב ליפה בגוף זכרי או בגוף נקבי, הינם מושגים יחסיים תלויי הבנה תרבותית. מה שנחשב ליפה בתרבות אחת עשוי להיחשב למכוער ולדוחה בתרבות אחרת.
האסטטיקה של חיצוניות הגוף האנושי הינה תוצר של ערכים תרבותיים מקומיים. ערכי האסטטיקה והיופי אם כן, אינם מוחלטים, אלא יחסיים לחלוטין.

4- כך שאין קשר כלל בין "יופי" של אדם מסוים או "כיעור" של אחר (אשר מוגדרים כך לאור ערך תרבותי יחסי) לסמן המרמז על העיקרון האלוהי השוכן בגוף האדם.
מן הזווית של העיקרון אלוהי, אין יופי או כיעור (אלו הם ערכים אנושיים מקומיים) יש ביטויים אשר עניינם להעיד ולגלות את מטרת האדם בחייו הנוכחיים. דרך תווי פניו, דרך הופעת גופו על כל זוויותיו שלו או שלה, ניתן להבין ולראות את רצונו ובקשתו של העיקרון האלוהי. רצון שעניינו דרך שיש לעבור, שיעור ללמוד, ידע שיש לאדם להשכיל, מסלול חיים המביא להשלמה של נושאים מסוימים וכך הלאה.
המבנה האנושי מגלה את הרצון של העיקרון האלוהי שבאדם.

5- האם יש מושגי יופי או כיעור מן הזווית של העיקרון האלוהי?
מושג היסוד המוביל לתפיסה אסטטית מן הזווית של העיקרון האלוהי הינו ההרמוניה הנוצרת מכלל החלקים המייצרים אחדות. כאשר כלל החלקים במערכת האנושית עובדים ביחד למטרה משותפת, כאשר אין באדם קונפליקט, אלא הסכמה של כלל חלקיו להגשמה של מטרה מסוימת, שם נוצרת הרמוניה שהיא זו הנחשבת ל"יפה" ול"אסטטית".
כאשר יש אחדות באורגניזם האנושי, וכאשר אחדות זו נודעת באופן מודע לאדם, באיכותה, שם יש יופי, אסטטיקה והרמוניה.
כך שהאחדות מייצרת יופי ואסטטיקה.

6- יש לגשת ללמוד את גוף האדם מזווית שונה לחלוטין. אין להתייחס לגוף האדם כמו שהיה "גוש בשר", גישה חומרית זו שגויה ומורידה את חיי האדם למקומות נמוכים מאוד. יש לגשת ללימוד זה בכבוד לדבר בעל ערך עצום, הגוף הינו "כלי" לעיקרון האלוהי, ולכן לימוד האורגניזם מזווית זו מביאה סוג שונה לחלוטין של הבנה על איברי הגוף ועל הופעתו של האדם בגופו.
תכלית לימוד זה:
א- להגיע לידיעה ולהכרה העצמית.
ב- להכיר ולדעת את הסיבה לשם מה אנו כאן.
ג- להבין את האיכות היסודית שהיא מה שאנו ברובד העמוק.
ד- לדעת את דרכי היישום של מטרתו הפרטית של האדם בדרכו הפרטית. כיצד עליו ליישם את מה שהבין.
ה- דרך ידיעה זו ובאמצעותה, להכיר אחרים וכן צורות חיים נוספות אשר חיים בקרבת האדם.

7- אופן הלימוד של האורגניזם האנושי:
א- הבנת הפיזיולוגיה של איבר מסוים.
ב- הבנת משמעותו של אותו האיבר בדינאמיקה הרגשית. למשל-  אצבעות כף היד "עושות". ולכן אצבעות כף היד משקפות את יכולות העשייה של האדם, את יכולת ההגשמה של רצון או תוכן פנימי לעולם המעשה.
דוגמה נוספת: מבנה הגולגולת הינו מבנה של כמה יחידות עצם, אשר מכילות בתוכן את איבר המוח. הגולגולת הינה "לבוש" למוח, המוח הינו איבר עצבי ואינטליגנטי במיוחד, הקשור לפעילות מחשבתית, רגשית, ופיזיולוגית. לכן צורת הגולגולת הינה סמן לאיכות של תודעת האדם:
ראש מאורך- נטייה אינטלקטואלית.
ראש פחוס – נטייה אימפולסיבית.
צד אחורי של ראש ישר ולא עגול –נטייה ישירה, נטייה להגיש עצמו באופן ישיר וללא עקבות.
אחורי ראש עגול – נטייה לעצירה, הכלה והתבוננות לפני תגובה.
ג- עצירה על האיכות הפנימית שמוגדרת דרך ההבנה הפיזיולוגית ומשמעותה הרגשית, תודעתית.
לימוד של איכות זו. לימוד של תכונותיה הנוספות שלרוב אינן ניכרות מייד. אלא מחייבות השתהות מתבוננת.
ד- התבוננות ולימוד זה לאורך זמן מאפשרים היכרות שונה, עמוקה יותר של האדם עם גורמים עמוקים יותר בתוכו.

8- הגוף אם כן, הינו השדה בו מתרחשת ה"דרמה האנושית", דרך תחושות גוף ולימודן, דרך סימפטומים והבנתם, ניתן להבין ולראות את היסוד העמוק שחי באדם, מה הוא מבקש ומה או אומר, ומה היא הדרך אותה עליו לעבור.
לעיתים תחושות גוף נובעות מסיבות פיזיולוגיות לחלוטין, גשמיות לחלוטין. לעיתים סימפטומים גופניים כגון: כאבי ראש, מחושים בבטן, עקצוצים במקום מסוים בגוף, סימפטומים קלים של אלרגיה ועוד, מאפשרים חלון התבוננות עמוקה ליסודות קיומיים מאוד בסיסיים באדם.
כאן הלימוד הינו להכיר ולדעת את ההבדלים בין תחושות גוף ממקור כימי, לתחושות גוף הנובעות ממקור גבוהה ועדין יותר מן הגוף עצמו.

9- כל דבר המתרחש בחיי האדם, כל שלל האירועים המתרגשים לבוא על האדם, מתחילים בתחושות גוף אשר דרכם מוגשם האירוע שהתרחש. אדם שקם בבוקר עם תחושות מסוימות בגופו, שגרמו לו לחוש שמשהו שהוא לא יכול להגדיר לעצמו, אינו במקומו. ובמשך היום קרה לו דבר מה. סימנים גופניים, תחושות גופניות קדמו לכל אירוע בחיי האדם.
יש להכיר את תחושות אלו, ולדעת כיצד עובדים איתן, כדי להכיר את הדינאמיקה של הגשמת האירועים בחיי האדם.

10- סיכום:
על האדם לכבד את גופו, במזון מתאים, בהיגיינה נכונה ובתנועה מזינה.
הגוף הינו מיכל וכלי לעיקרון האלוהי באדם.
תורה זו מתומצתת בלימוד של יחסי גוף נפש.
מטרתה: להגשים את העיקרון האלוהי באופן מודע בחיי האדם, באופן טבעי, אורגני, פשוט, וקל ללמידה.

http://kobynehushtan.co.il/ בואו לבקר באתר החדש

חניכת משה, חלקי הנפש, חלק ה'

האל מופיע למשה דרך שני ממדים חושיים, חוש הראייה וחוש השמיעה: כאשר הכוונה הינה לא איברי החושים, לא לגלגל העין ולא לאפרכסת השמיעה, אלא לקוגניציה המודעת שיודעת וקולטת את רשמי החוש.
1- "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ"– חוש הראייה
2- "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה" – חוש השמיעה.

חמשת החושים מבטאים את חמשת חלקי הנפש (נפש , רוח, נשמה, חיה ,יחידה)

א- נפש: חוש המישוש, "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (ויקרא יז,יא) חוש המישוש אינו שייך לאיבר המיוחד לו, המישוש הינו על פני הגוף כולו, כיוון שהנפש היא בדם. הדם מהווה "בית" לנפש, הדם נע בגוף כולו ולכן חוש המישוש הינו על פני הגוף כולו.
החלק המכונה "נפש" בקונטקסט הזה, מכוון לחלק שבעצמאותו מתרחש התהליך הפסיכו – סומאטי, האופן בו רגש הופך לתופעה גופנית, מתרחש באמצעות ה"נפש".
כמו כן, המילה נפש הינה כותרת המכילה בתוכה את כלל חלקי הקוגניציה וחלקי הממדים השונים, בעלי איכות שונה ותפקוד שונה בתוך המכלול הגדול המכונה בכללות: "נפש".
חישה, אם כן תלויה באיכות הנכונה בנפש. ומכאן המילה "חשמל", חש-מל, חישת המילה, לחוש את המשמעות הנסתרת של המילה. הרגש המתעורר בנפש האדם עקב המילה שנגעה בו, זהו חלק מתפקדי חוש המישוש המולבש בנפש, ותפקודו לחוש את הדבר ברובד האינטואיטיבי.

2- רוח: חוש הטעם. חוש זה ממוקם בלשון. חוש הטעם הינו ביטוי לידיעה באמצעות חוויה. דרך הטעם האדם יודע את הדבר. לכן חוש הטעם הינו חוש ההתנסות. האדם מתנסה דרך חוש זה בדברים שאותם הוא טועם. לעיתים יש מצבים מסוימים בהם הטעם נפלא ולעיתים התנסות מסוימת מותירה "טעם מר" בפה.
החלק המכונה "רוח" בחלקי הנפש, מקביל לתנועה הרגשית. רגשות נודעות באדם עקב תנועתן. כעס נודע באדם כאשר הוא נע ומקבל ביטוי, לכן – תנועה, הינה הדינאמיקה שמגלה רגשות. ולכן רגשות מתגלמות במילה "רוח". כיוון שרוח נודעת רק אם היא בתנועה, אם אין תנועה אין רוח. הרוח היא ביטוי לדינאמיקה פעילה.
הרגש אם כן הינו הממד שדרכו האדם מתנסה בדברים, כמו חוש הטעם שדרכו האדם חווה ומתנסה. ללא רגש אין התנסות. אדם ללא רגשות אינו יכול לחוות את החיים, ואין מצוקה גדולה מזו.
עיקר העבודה של האדם היא בהכשרת הקרקע שלו לממדים הגבוהים. עבודה זו עוברת דרך העבודה הרגשית. שכן הרגש מביא איתו את האפשרות להכיר דבר דרך ההתנסות והחוויה הישירה.
אופייה של העבודה על הרגשות הינה להשקיט את התנועה הטבעית לרגש. עד שהרגש נותר ללא תנועה וללא ביטוי כלשהו לאיכותו של הרגש. במצב זה הרגש "נאגר" וגדל בפוטנטיות שלו בתוך הנפש, שם הוא הופך ל"רחם" פנימי הממתין ל"זרע" הבא מגבוה ומוליד ברגש הממתין והנאגר, דבר חדש הבא מתוך התנסות – יצירה חדשה, אינטליגנציה חדשה, הארה חדשה, ועוד…
רגש בטבעו מגיב למשהו, כאשר הרגש אינו מגיב, אלא נוכח בלבד, אז ממד הרגש מוכן לקלוט "זרע" מגבוה.
כך שהרגש (רוח) הוא ה"סוד" לאפשרות לגעת במקומות הגבוהים בממדים הנפשיים.

3- נשמה: חוש הריח – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב,ז)
הקוגניציה של חוש הריח מכונה "נשמה". חוש הריח הינו ביטוי לחלק הנפש המכונה "נשמה". זהו החלק שאלוהים נתן מעצמו לאדם ובכך נתן לו חיים. היכולת להריח, להשתמש בחוש הריח, ולהיעזר בו לצרכים שונים, קשור לחיים שניתנו מן האל לאדם. כמו כן, חוש הריח המבטא את הנשמה. מבטא את החלק באדם שהוא האדם בעצמו. חוש הריח הינו ביטוי לאדם באיכות עמוקה שלו, כיוון שאיכות זו באה מן האל עצמו.
חוש הריח המקביל לחלק בנפש המכונה "נשמה", מתייחס בהקשר הזה, לאופן שבו האדם מכיר את עצמו, ולאופן שבו האדם בונה בתוכו את הזהות הנפרדת שלו. הזהות של האדם מורכבת משני ווקטורים: האחד הינו הפוטנציאל הראשוני הבסיסי שאיתו האדם נולד, והשני הינו תוצאה של האינטראקציה של האדם עם העולם החיצוני – הורים, בית, חינוך, חברה, לשון, מקום גיאוגרפי בו הוא נולד ועוד… כל אלו בונים באדם זהות ואופן בו הוא מכיר את עצמו. תהליך בניית הזהות הנפרדת של האדם מתרחש באמצעות "חוש הריח" – נשמה.
חוש הריח יוצר את האפשרות לקשר ולחיבור לעולם החיצוני, אינטראקציה עם העולם החיצוני, זהו המרחב שם נבנית הזהות הנפרדת של האדם. לכן חלק זה המכונה "נשמה" עקרוני ביותר להתפתחות האישית של הזהות האנושית. כמו כן זהו החלק האמצעי בין חמשת חלקי הנפש, לכן חלק זה הינו לשון המאזניים בין הגבוה לנמוך. חוויה או רעיון גבוה, הבא לאדם מלמעלה, הופך לממשי כאשר הוא עובר דרך ה"נשמה" (חוש הריח) לחלקים הנמוכים יותר (רוח-חוש טעם, נפש- חוש מישוש). אז השפע שבא לאדם מגבוה, הופך לדבר קונקרטי וממשי. אם אותו השפע, "נתקע" בחלקים הגבוהים ולא עבר דרך הנשמה- חוש הריח, לרבדים הנמוכים, נוצר חילוק ופירוד באדם. הרעיונות או השפע שיש לו נותר ברמה האידאית בלבד ולא ברמה המעשית, גשמית וקונקרטית (תכלית השפע שבא לאדם מגבוה, הינו להפוך לבסוף לקונקרטי).

4- חיה: חוש השמיעה: זהו החלק בנפש הקשור למקומות הגבוהים.
השמיעה הינה איכות בקוגניציה האנושית הקשורה להבנת המציאות. להבין משהו תלוי בקוגניציה של חוש השמיעה. חוש זה מגיב בדרך כלל כלפי סטימולציות קוליות הבאות מחוץ לאדם. אך יש במכלול האנושי שני מקורות לשמיעת צלילים. האחד מקורו בחוץ (וזהו היותר מוכר וידוע) ואילו השני בא מתוך האדם, מבפנים. כאשר האדם לומד לזהות את הצלילים המתנגנים לו בתוכו, הוא מפתח אוזן של "קומפוזיטור" של מוסיקאי, או את האוזן של "כינורו של דויד". כאשר שמיעה זו מתחדדת והוא יודע להאזין למינים דקים של קולות וצלילים, הרי שהוא נפתח לקבל שפע ממקורות גבוהים ממנו.
במקום זה הלימוד ותהליך הגדילה הינו הזיהוי שבין דמיון לדבר אמיתי. מתי צלילים הבאים מתוך האדם הם צלילים אמיתיים, ואם הם אכן אמיתיים – מהי משמעותם? או לחילופין צלילים שהם תוצר של דמיון. צלילים הנובעים מדמיון, הם תוצר של שינויים ביוכימיים עקב צריכה של מזונות, סמים, חומרים נרקוטיים, שינויים הורמונאליים ועוד..
הלימוד במקום זה הינו בזיהוי של ההשפעות הביוכימיות על נפש האדם.

5- חיה: חוש הראייה: זהו החוש הגבוה באדם, המבטא את תפיסת המציאות באופן הישיר. אין הכוונה לאיבר הרואה, גלגל העין, כיוון שאין קשר ישיר בין יכולת הראייה הפיזית, ליכולת של האדם לראייה גבוהה הקשורה להבנת המציאות. במקום זה נפתחת האפשרות לגיבוש חזון של האדם כלפי העתיד שלו. האדם רואה את המשך חייו, ולשם הוא מגייס את כוחות המערכת שלו כדי להגשים חזון.
מקום זה הינו הקוגניציה היודעת עקב תפיסה ישירה של דבר מה. במקום זה נוצר האיחוד. האדם חוזר מן הפירוד אל האחדות. בקוגניציה של הראייה אין חלוקה, יש אחדות מלאה של האדם עם הדבר שאותו הוא תפס.
החלק בנפש המכונה "חיה", מכונה כך כיוון שהוא מתייחס לחלק שחי תמיד, שאינו מתכלה, אינו מסתיים. הוא נצחי וחי תמיד. זהו חלק האלוהים שבאדם. אדם המכיר את החלק הזה בכלול הנפש שלו, מכיר את בוראו, מכיר את אלוהיו. החוויה האכסטטית של האיחוד עם אלוהים בא דרך החלק המכונה "חיה" (חוש הראייה).
במקום זה העבודה של האדם בהתפתחות שלו קשורה לניקוי הנפש מתפיסות מציאות שגויות. כדי להבין ולראות את החיים ואת המציאות באור הנכון, בתפיסה הנכונה. תהליך ניקוי האדם מתפיסות שגויות הוא המכונה בכתובים לראות ב"אספקלריה מאירה" או ב"אספקלריה עכורה".
הכוונה לקוגניציה נקייה התופסת נכון את המציאות או לקוגניציה שאינה נקייה, עקב גורמים רבים – חינוך קודם, אירועים שהתרחשו בחיי האדם ועדיין מכתיבים לו איך להבין את החיים, נטיות שיש לו באופן מולד אותם יש למתן או להעצים ועוד…
עבודה זו הינה עדינה עמוקה.

מסקנה וסיכום:
נבואת משה מתחילה דרך חוש השמיעה והראייה, כלומר דרך החלקים הגבוהים בנפש האדם, "חיה" ו"יחידה".

איברי הנפש – "יחידה" – חלק ה'

"חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב, כג): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג, כא): מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופיא, דבריתא אמרין האופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף" (בראשית רבה י"ד-ט')

חלק "יחידה" בנפש האדם הינו החלק העמוק ביותר, וכן החלק המקורי והאותנטי ביותר. זהו האדם ממקורותיו. חלק יחידה בנפש הינו חלק אלוה ממעל בנפש האדם, חותם האצבע האלוהי באדם , ולכן המקום הנפשי דרכו ניתן לפגוש באלוהים בצורתו הישירה ("ריש לקיש אמר: תיו – סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת". – בבלי- שבת נ"ה- ע-א')

בחלק זה בנפש, האדם הינו הוא לבדו- ללא השפעות זרות וללא תכתיבים חינוכיים. במקום זה האדם טהור זך ונקי. האדם ממקומו הראשוני וממקור הזהות הבלעדית והייחודית שלו. זהו המקום ממנו נובעת ההשראה, היצירה וכל דבר חדש הבא לעולם דרך אותו האדם, בא דרך חלק הנפש – יחידה. מקום זה שייך לאדם לבדו ואין אדם אחר יודע עצמו כמו שהאדם מכיר את עצמו כך באופן זה. מקום זה היה טהור ויישאר טהור, אין לכלוך וזוהמה יכולים לחדור למרחב זה בנפש המכונה "יחידה".
חלק זה מכונה "יחידה" על דבר היותה אחת, מיוחדת, אשר דרכה ניתן לחזור לחיקה של האחדות. האדם בא מן האחדות ויצא אל הפיצול והריבוי, שם היה עליו לגדול ולהתפתח ולהביא דבר מה חדש למקומו. וכשישוב- לחיק האחדות הוא ישוב. מן האחדות הוא בא ואל האחדות ישוב. השיבה אל האחדות הינה השיבה הביתה. בעת יצא האדם לעולם הפיצול והריבוי, יצא הוא אל הגלות ואל אוקיינוס רחב, שם היה עליו ללמוד כלים ודרכים אשר יש והיו זרים לטבעו או לנפשו, ויש שגלה ממקומו למדבר צחיח, שם היה עליו ללמוד דרכי הישרדות ולוחמה. אך כששב, לחיק האחדות הוא שב. השיבה לחיק האחדות, תלויה במודעות האקטיבית לחלק "יחידה", הוא החלק שאין עולם הפיצול והריבוי חל עליו, וזהו החלק המהווה שער חזרה למקורותיו של האדם.

חלק זה נהפך לזמין יותר לאדם במה שמכונה היום "גיל הזהב" או גיל פרישה וזקנה. בגיל זה ניתנת האפשרות וההזדמנות לאדם "לפרוש". בגיל זה קל יותר לפרוש, שכן הגוף ומעלליו פחות דומיננטיים, ויש לאדם פחות הפרעות יחסית לאיש צעיר. וזה מתוך ההנחה שהאדם בריא פחות או יותר ושעשה את העבודה ההכרחית בגילאים צעירים יותר.

יש שני סוגי "פרישה", הראשון הינו הפרישה ממהלך חיים של עבודה או קריירה, כמו איש בצבא קבע שפרש לחיים אזרחיים, אך פרישתו הינה בגיל צעיר יחסית בדך כלל, ועולה השאלה איך ולאן ימשיך את חייו הלאה. וכן אדם המגיע לגיל פרישה ופנסיה, גם אצלו עלולה להתעורר השאלה על המשך החיים שלו ולאן?  אנשים רבים חווים משבר ושיברון לב קשה בגיל הפרישה, שכן כל מבנה הזהות שלהם סבב סביב "תפקיד" או מקום בתוך ארגון או חברה, מקום שדרכו הם זכו להגדרה עצמית. וזהותם עשויה לעבור משבר קשה מאוד בשל איבוד האופן בו הם הכיר את עצמם, ולכן יבוא לשבר גדול. שבר זה הינו תוצר של בניית מבנה זהות שרוכש את כוחו ממקורות חיצוניים, מקורות שכשהם נגמרים או נעלמים או חדלים מלהיות, אזי גם האדם הניזון ממקורות אלו סיים את חייו, ודבר זה עשוי להיות חוויה כואבת במיוחד בעבור אדם זה.

סוג פרישה שני אינו קשור כלל לגיל כלשהו, והוא תוצר של תהליכי התפתחות נכונים ועקביים, אשר זמינים לכל אדם וממתינים לו. בתהליך נכון של הזדככות הנפש, האדם פורש מן ההשפעות החיצוניות החלות עליו באופן טבעי ובאופן בו נע הטבע. השפעות סביבתיות, חינוכיות, תרבותיות, משפחתיות, וגופניות אשר ברובן אף מולדות.

תהליך הפרישה השני הינו תהליך פרישה ההולך פנימה לתוך נפש האדם, והאדם לאיטו יחוש את הפרישה ממצבי חיים שונים כגון – מעורבות חברתית (ואין זה אומר ואין הכוונה שהוא בודד או מנותק חברתית) וכן פרישה ממצבים רגשיים רב גוניים היוצרים מגוון רב של יחסי הזדהות הקשורים בעיקר ליחסי אנוש, חברה, זוגיות ומשפחה. אין הכוונה לאדם זר ומנותק, אלא שהאדם הפרוש יודע לראות את מצבי החיים באור בהיר ובעין חדה. הפרישה מאפשרת להתבונן התבוננות מיוחדת. דרך התבונות זו האדם רואה את החיים כמו שהם ללא כחל וסקר, כמו שהם. בצלילות ובבהירות שרק הפרישה מאפשרת.

יש לאדם לפרוש מן הדינאמיקה של מעורבות עם החוץ, מיחסי האנוש, ממצבי הרגש, מגופו והזדהות הנובעת מן הגוף וצורתו. בתהליך פרישה זה, האדם חוזר חזרה למקומו הראשוני והטבעי, שם ניתנת האפשרות להבין ולראות את עצמו ואת חייו כמו שהם בדיוק. על האדם לפרוש מהכול, מרגשותיו, מרכושו ומן המעמד והשם שרכש לעצמו, ממקומו המשפחתי, מזהות הגוף שיש לו, מיחסי הגומלין עם כל הסובב אותו. מהכול עליו לפרוש.

אין לתהליך הפרישה גיל קונקרטי, ויש אנשים צעירים בגיל שהם פרושים ולכן בעלי תבונה וחוכמה עמוקה. אך הגיל הכרונולוגי משמעותי לאדם העובד, העובר את התהליך ההכרחי להזדככות ולטהרה, ואז יש לזמן החולף משמעות מתפתחת ותומכת בתהליך הפרישה.

בעבר תהליך הפרישה היה מתורגל בחיי מנזר או במקומות המנותקים מחיי עיר וכרך, אך היום אין למהלך זה רלוונטיות הכרחית, וניתן לאדם בזמן הנוכחי אפשרויות רבות שלא היו בעבר הקשורות להיותו חי חיים המחברים עולמות ומגשרים על פערי זמן וממדים שלא היו אפשריים בעבר. האתגר של האדם בחברה המערבית הינו לחיות את חיי הפרישה בעת היותו חי חיים רגילים ונורמטיביים, אשר מבחוץ לא יראה דבר מה מיוחד בו, אך עקב תהליך נבנה נכון ומאוזן, היודע לאחד ולגשר ולחבר את העולמות הפנימיים ללא הדחקה או דיכוי, אזי אדם זה נהפך לפרוש בתוך החיים הקונבנציונאליים ולכן מזמן לעצמו את החלק "יחידה" שלו באופן מודע ונגיש, והיום זהו האתגר.

איברי הנפש – "חיה" – חלק ד'

נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף (מדרש רבה י"ד- ט)

החלק בנפש המכונה – "חיה", מכונה כך מכיוון שזהו חלק הנפש הנצחי. אם וכאשר האדם בא במגע עם הנצח, או עם ממדים שיש להם את טעם הנצח, מגע זה מתאפשר באדם דרך החלק המכונה "חיה". חלק זה ברוב בני האדם אינו מודע כלל, לעיתים יש מגע איתו, אך לרוב לא באופן מודע לחלוטין. לעיתים כאשר נוצר מגע מתוך התנסות מסוימת קיימת באדם תחושה המביאה עימה התעלות החורגת מזמן וממקום, חוויה שלאחריה לא יוותר הרבה אצל האדם אשר חווה זאת, חוץ מן הפליאה ואולי גם קצת מן היראה, ולרוב חוויה זו תאבד ברבות הזמן החולף. יש צורך בהכנה רבה, והכשרת קרקע ארוכה ולמשך זמן רב באדם, עם שקידה, אמונה בדרך, דבקות, וויתור על הרבה מן ההיבטים של זרם החיים הרגיל, על מנת להיות כשיר לחלק זה שיהפוך למודע באופן קוגניטיבי באדם, וכן צורך בהבנה נכונה ומאוזנת של משמעות הדבר כשהאדם ייחשף לחלק המכונה "חיה".

שאר רוח, התלהבות ושפע יצירה, כוחות חדשים ויוזמות לשנות ולהזיז "הרים" – קשורים לחיוניות המושפעת על האדם מחלק זה. "ותחל רוח יהוה לפעמו במחנה-דן בין צרעה ובין אשתאל" (שופטים, יג', 25). התפעמות הרוח ויכולתה להעצים את האדם בממדים שנראים כפנטסטיים, הינם ביטוי לחלק "חיה" שנהפך פעיל. "וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל א',י'-ו'). ההתהפכות של שאול בעת היותו צולח עם רוח ה', הינה מהלך של החלק "חיה" בנפש. ואז יש את תהליך ההתהפכות, ממצב קוגניטיבי רגיל, למצב ערני ומודע שרואה אספקטים רבים נוספים.

לאנשים רבים יש את הנגיעה במקומות "פסיכו- רוחניים" אלו, ויש אשר אנשים מסוימים עשויים להיחשב "משוגעים" או עם אישיות "בי-פולרית" או עם אבחנה קלינית פסיכיאטרית אשר תמצא מה לא מאוזן ומחייב טיפול תרופתי ואולי אפילו אשפוז ולעיתים עד לכפוי כנגד רצונו של אדם. עיקר ה"בעיה" של אנשים אלו היא בכך שהם נחשפו לאמת נכונה וגבוהה ממקומם הבסיסי ויחסי, ללא ההכנה וללא יכולת להכיל ולשהות במקום חדש זה, ואז העוצמה של החשיפה לשאר הרוח, עשוי למוטט אותם ולהביא לתופעות שיוגדרו במושגים פסיכיאטריים בכל מיני שמות והגדרות קליניות. יש לדעת כיצד להאזין לאנשים אלו, שכן הם מביאים איתם משהו עמוק ואמתי ותכנים מיוחדים מאוד באיכותם, שמעורבבים בחלקים נפשיים נמוכים יותר אשר לא הבשילו דיים, ולכן שומעים בליל של תערובות לא ברורות. אך מאחורי המהלך שאנשים אלו חוו, יש נגיעת אמת וחשיפה לממדים נכונים – ועיקר הבעיה טמונה בכלים נפשיים שלא הבשילו ואין הכנה לדבר אליו נחשפו. לעיתים רואים את תופעה זו אצל צעירים שלוקחים סמים באופן לא אחראי. יש מהם שיסבלו ממה שמכונה "טריפ רע". ונושא זה קשור לממדים של החלק המכונה "חיה" – שהאדם נחשף לממד זה ללא שום אפשרות להבנה או הכנה, ולאחר שיצא ממקום זה, הוא ללא יכולת לגשר על הפערים ולכן "משתגע".

"ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום" (חגיגה י"ד- ב')

במאמר זה אנו רואים את ארבעת הדמויות שנכנסו לממד שבו חלק "חיה" באדם חייב שייהפך פעיל, ומה קרה להם עקב כך. אלו הן ארבעת הדמויות אשר דרכן לומדים על אופן הכניסה לפרד"ס. בן זומא אפילו לא נכנס, אלא רק הציץ וזה הספיק לו שנפגע בדעתו, כלומר "התהפך למשוגע". דבר המשקף את חוסר ההכנה והבגרות הנפשית בעת היותו טועם מן הדבש. טעם מן הדבש ולא יכול היה להפסיק, ולחזור למציאות היחסית. לא יכול היה לגשר בין מה שראה במצב המוחלט אל מול המצב היחסי, ולכן איבד את שפיותו. מאמר זה בא להזהיר, אך גם להנחות את אופני הכניסה לעולם זה. האם ניתן להבחן את בן זומא כקטטוני או כבי-פולרי? אולי, אך ללא ספק הוא חווה וראה דבר אמת. הרמז החשוב ומרכזי של ר' עקיבא הינו השער לאופן הכניסה באופן המאוזן. הוא אומר "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים". כשאתם נכנסים לעולם בו חלק "חיה" נהפך אקטיבי, על אף כי ראיתם דבר מה נכון – אין זה כך, שכן מה שתראו במקום זה הינו רק משל ולבוש לדבר אחר. ובמקום זה יש להיות מדויקים ומדודים עד לדרגת האטום, וכן עם יכולת של כיבוש עצמי ללא סייג. "אבני שיש טהור" , מתאר את מקום השפע האין סופי והנקודה בה אותו השפע נהפך לקונקרטי. לכן אסור לקרוא לזה בשם , כיוון שמיד עם תנועת המים המיצגים את השפע הזורם, הם נהפכים למשהו אחר. מה שמכונה במקום אחר "אבן השתייה, שמשם הושתת העולם"

חלק זה נהפך לזמין יותר לאדם לאחר גיל 45 ל 50 , שם הגוף והכמיה שלו פחות מפריעה, ואש הנעורים שוככת לאיטה, ואם האדם עשה את העבודה המקדימה, עבודה שהיה עליה להתחיל בגיל צעיר יותר בדרך כלל, אזי יש לאדם מסוג זה אפשרויות רבות בחוויה הפנימית שלו ובמה שהוא יכול ומסוגל לגעת בו, ללא חשש של תערובות נעורים לא מבוררות, הקשורות בדרך כלל לרגשות וייצרים ורצונות ומאוויים שלא סופקו או לא נפגשו דיים על ידי האדם עצמו בתוך מורכבות כוחות הנפש שלו.

התהליכים המכשירים את הקרקע למודעות לחלק "חיה" בנפש, קשורים לתהליכי הטהרות והזדככות, ברובד גופני, רגשי, ואנרגטי. תהליכים שכרוכים בזמן רב ובדבקות לאורך שנים, ללא יכולת להבטחת תוצאה כלשהי, אלא עשייה ודבקות שמונעים מן האהבה לבדה.

איברי הנפש – "נשמה" – חלק ג'

פש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופה, דברייתא אמרין האופיתא טבא" (מדרש רבה י"ד- ט)

חלק בנפש המכונה – "נשמה" – לחלק זה יש משמעויות ושימושי לשון רבים, וככלל המושג "נשמה" השתרש במושג המאפיין את החלק "רוחני" האלוהי של האדם – ולעיתים אנשים מכנים את הקרובים אליהם במילה "נשמה", במובן של "סלנג", שימוש לשוני המעיד על הרב גוניות למושג זה.

נשמה – אומר המדרש – "אופה", את מה הנשמה אופה? בהקשר במדרש כמו שהמדרש מביא אותו, נשמה מתכוון לחלק הקוגניטיבי, היודע והמבין. החלק שאחראי לידיעת העצמי וליכולת להגדיר את תחושת ה"אני". הנשמה אופה, היא לוקחת את מרכיבי החוויה האנושית של ה"נפש" וה"רוח" כמו שהוסבר במאמרים קודמים, ומכינה מהם דבר חדש, תוצר חדש שמביא להבנה או ידיעה או תבונה וחוכמה. היכולת המרכזית של הנשמה הינה ביכולת לסנתז ולצרף את מרכיבי החוויה השונים דרך חושים או תחושות או מהלכי מחשבה, ולהפוך את המהלך כולו להבנה קוגניטיבית. לכן "נשמה" בהקשר הזה, הינה החלק היודע, הזוכר והמבין באדם. חלק זה הינו החלק המודע, ונקודה החשובה להתבוננות הינה במהלך המשתנה של חלק זה, הנשמה אינה סטטית ואינה תחת קיבעון כלשהו, להיפך, היא משתנה וצריכה להשתנות, היא מתפתחת ושואפת לעוד תהליכים אשר יובילו לטרנספורמציה אותה היא מבקשת. טיבעה של הנשמה הינה בצורך "לאפות", כלומר ליצור דבר חדש. לחדש ולהביא יצירה חדשה לעולם. דרך יצירה חדשה זו האדם גדל ומשתנה, ושינוי זה הינו שיקוף לנשמה שאינה מקובעת וטיבעה הבסיסי הינו בצורך לשינוי וליצירה. כך שהחלק באדם המסוגל לשינוי וטרנספורמציה מכונה "נשמה".

יש קשר מילולי אך גם תוכני בין "נשמה" ו"נשימה", הנשימה – כוחה בהזרמת חיות הבאה מן האוויר וכך הנשמה – כוחה בחיות המחייה הגוף ויוצר תנועה מתמדת של זרם החיים המשתנה והבלתי פוסק. לתנועת זרם החיים יש כוח עצום ולא ניתן לעצור אותה. אופן הזרימה של האדם בתוך זרם החיים הינו הכלי המרכזי של הנשמה לגדילה ולהתפתחות האיכויות המתבקשות על ידה. הנשמה היא זו הבוחרת באם להיות פסיבי ולזרום עם זרם החיים הכללי והלא אישי, או באם ליזום לעצמה אופן זרימה אחר, אינדיווידואלי, מיוחד , אשר לאט לאט יאפשר לה הגדרת ייחודיות שונה עם טעם ואיכות אחרת מאיכותה של הזרימה הכללית.
איכויות של ה"נשמה" מתאפיינים בבהירות מחשבתית, אינטליגנציה חוקרת וסקרנית, צורך ורצון להכיר חדש, זיכרון, מודעות ליש ולקיים, יכולות קוגניטיביות של מחשבה רצופה, ריכוז ומיקוד. התוצר של איכויות אלו מובילות לתובנות שיוצרות לאחר מכן תפישות עולם, והן (התפישות) מתגבשות לאחר מכן למבנה אישיות, ולאופן בו האדם מכיר עצמו בייחודיות מסוימת.

ה"נשמה" הינה החלק האמצעי בין חמשת חלקי הנפש, ולכן היא החשובה ביותר, שכן מתוכה האדם יודע ומכיר את עצמו ואת סביבתו, והיא זו שמביאה את האדם למקומו ולהגשמת התכלית של התכנים הפוטנציאליים שיש בתוכו. להיות אדם במובן המלא של המילה ושל משמעותה, אינו דבר מולד ומובן מאליו. כדי להיות אדם, על האדם לגדול להתפתח לפתח תכונות ואיכויות שיאפיינו את אנושיותו. להיות אדם במובן האמתי, בא עם איכויות של לב פתוח ולומד, גישה אנושית ומרגישה, תבונה מבינה וסקרנית, תפישת יסוד של האחדות בבריאה, ש"אני כאן אך לא לבד וכולם סביב הם אנשים כמוני" ולכן יש לכולם זכות קיום זהה לשל האדם עצמו. "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי" (אבות א',י"ד) "תפישת האחר כתפישתי שלי את עצמי". תכונות נפש וגישת יסוד זו שייכת לאיכות ה"נשמה", והיא זו שקובעת את רמת ה"אדם" – עד כמה האדם אכן אדם, ולא כל ייצור אחר.

יש אנשים שנולדים כבר עם איכויות מסוג זה, ולעיתים ניתן לראות ילדים קטנים המתנהגים כך באופן טבעי ומולד. אכן זוהי איכות מולדת באדם ויש לטפח אותה ולמרות שהיא מולדת, יש באפשרותה להיחסם או להתקלקל בחינוך לא נכון או בגישות ברוטליות. דבר שעשוי להשמיד ממש את הפוטנציאל המיוחד של אותו הילד.

פתיחות, סקרנות, ואמפטיה הינן איכויות טבעיות של ילדים והם מעידות על "נשמה" אקטיבית פוטנציאלית שצריכה להמשיך ולהתפתח. מכן שהנשמה (כמו שהיא מופיעה בהקשר במדרש) הינה בעלת פוטנציאל ראשוני, השואף להוסיף לעצמו עוד וכך לגדול על ידי ההתנסויות של החיים, במגמה להוסיף לנשמה עוד מאיכותה הבסיסית, כלומר – חוכמה, תבונה, ידיעה, ועוד.

איברי הנפש – "רוח" – חלק ב'

"נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה" (בראשית רבה י"ד-ט')

רוח – החלק בנפש המכונה "רוח", מכונה כל על דבר התנועה שלו. רוח נכרת בהיותה "רוח" עקב תנועתה, אוויר ללא תנועה, אוויר עומד, אינו ניקרא רוח, הרוח קיימת במצב הקיים כרוח רק עקב תנועת האוויר בעוצמות שונות ובאופנים רבים. עיקר האיכות המכונה רוח הינה בשינוי, רוח תמיד בתנועה ולכן תמיד בשינוי. כשאין באוויר תנועה, אין רוח. מצב זה קשור ישירות לתנועה הרגשית, תנועת הרגשות מייצר חוויה שאיכותה נודעת לאדם בזכות התנועה, הרגשות הינן תנועה פולרית בין דחייה ומשיכה, אהבה או שנאה, גבורה או פחד, פזרנות או קמצנות ועוד. בתוך התנועה הדיכוטומית בין שני קצוות יש לרגש חלל להתנסות. הגיל המתאפיין בתנועה רגשית עזה הינו גיל ההתבגרות – שם הנער ונערה נחשפים לעוצמות חדשות עקב השינויים הביוכימיים של הפן הגופני, כך שהשינויים הפיזיים מכתיבים פתיחה של מגרות נפש ועוצמות נפש חדשות הגלומות באדם וגיל ההתבגרות הינו צומת חשובה לחשיפה ולפתיחה של איכויות נפשיות התלויות בתנועת הרגשות, בגיל זה.

כל תנועה רגשית קשורה לרובד המכונה "רוח", ויש רוח פנימית הקשורה לאיכויות המולדות של האדם, ויש "רוח" חיצונית המשפיעה על האדם "אנרגיה" מסוימת אשר גורמת לו לחוות משהו, נוכחות או חיוניות ממקור חיצוני לאדם שיש לה השפעה על חייו הפנימיים. "רוח" חיצונית יכולה לנבוע מאיכותו של מקום גאוגרפי כמו ים, מדבר או הר, וכן מבית עם איכות חזקה כמו מקום מקדש או בית תפילה. כמו כן יש מקור נוסף ל"רוח חיצונית" (חיצונית לאדם ומשפיה עליו) הבא מן כוכב ומזל, לשם מכוונת תורת האסטרולוגיה. לתורה זו יש אספקטים רבים ולכל תרבות קדומה היה מה לומר על השפעת הכוכב על מצבו של האדם. תורות מסוימות אף מראות את הקשר בין כוכב לצמח ולמינרל. כך שלכול מזון צמחי יש השפעת כוכב החלה עליו ומזינה אותו. כל התורות האסטרולוגיות באשר הן, קשורות בהשפעתן על חלק "רוח" באדם, כלומר על מצבו הרגשי, לכוכב ולמזל יש השפעה מוגבלת על האורגניזם האנושי, כלומר על רגשותיו ומה שמתחת לרובד "רוח", הנפש והגוף. אם אדם ממוקם בחושיו או ברגשותיו כציר מרכזי בהוויה שהתפתחה בו, אזי אזם כזה מושפע מכוכבים ומזלות, אך אם האדם מבוסס בדרגות נפש עמוקות יותר, רבדים אליהם ידובר בהמשך, אזי אין לתורות האסטרולוגיה שום משמעות עליו ושום יכולת חיזוי המדויקת בדרגות שונות. וזו הכוונה במה שנאמר על אברהם אבינו-

"שאמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז א) – אחזתו רעדה. אמר: שמא יש בי דבר מגונה?! כיוון שאמר לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך" (שם פסוק ב), נתקררה דעתו.
"ויוצא אותו החוצה" (בראשית טו ה). אמר לפניו: רבונו של עולם! הסתכלתי במזל שלי (ואין לי אלא בן אחד).אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך, אין מזל לישראל
(מ' נדרים ל"ב-א')

היציאה של אברהם מן האצטגנינות (תורת האסטרולוגיה והשפעת הכוכב על האדם) משקפת כי הוא עבר לממד בו אין רגשותיו מהווים חצץ למקומות העמוקים יותר בנפש, שם אין המזל יכול להשפיע, וכעת הוא פתוח לראות מה שקודם היה חסום.

רגשות ניכרות בתנועתן, בביטוי הרגשי הנכון והבריא של אופן ביטוין, חולי ברגשות הינו במחנק של רגש עוצמתי ללא ביטוי כלל, מה שנכונה "שליטה" על רגשות אינו בהכרח דבר נכון ובריא להתפתחות המערכת ושליטה ברגשות נוטה לדכא אותן. רגש טוב ובריא צריך להתבטא ואף שואף להתבטא. בחיי יום יום רגשות מייצרים את ההתנסות של האדם בדבר מה ולכן רגשות חיים ופוטנטיים הינן הכלי ההתנסותי המרכזי באדם, אדם ללא רגש נחשב כרובוט ולא כחי, מה שיוצר חווית חיים הינן הרגשות בתנועתן. אך רגש מתפרץ או ספונטני הבוקע ללא בקרה ומודעות, מתוך העיקרון של חופש הביטוי והצורך "לשחרר" רגשות, אף הוא אינו כדאי למגמת ההתפתחות הנכונה באדם, שכן רגש מתפרץ ואימפולסיבי הופך את חייו הפנימיים של האדם לחיים לא יציבים, ואי יציבות זו לא תאפשר לעוד אפשרויות בחיי הנפש. על הרגשות להיהפך למעיין צלול ללא תנועה, דבר שהופך את נפש האדם לתשתית המסוגלת להתנסות ברבדים עמוקים יותר במציאות וכך להיפתח לממדים גבוהים יותר. ממדים שהמגע איתם מצריך שקט נפשי והשתקה מלאה של תנועת הרגש. השתקה שאינה מדחיקה את הדינמיקה הרגשית אך יכולה לבחור את תנועת הרגש ולאן יפנה ומתי יפעל וכיצד ירגיש את הנושא בו האדם עוסק.

לכן יש שני מצבים רגשיים בסיסיים – האחד, בתנועת הרגש כלפי התוכן המגרה את פעולתו מן החוץ או מן הפנים, ואז הרגש הינו סטימולנטי, תגובתי, לא נשלט, נוטה להתפרץ, ואף מתעתע באדם – רגש זה הינו תוצר של תגובה לחלקים הנמוכים יותר של המערכת, "נפש" וגוף. ואילו השני מתאפיין בתנועת רגש מודעת הקשובה לממדים העמוקים בנפש האדם, ואז הרגש הינו הכלי ההתנסותי ל"ידיעה". לידיעת דבר מתוך התנסות ומתוך חוויה ישירה, דבר שמביא איתו תוכן עמוק לאין שיעור ביחס לכול דרך לימודית אחרת. יכולת "להשתיק" את הרגש משקף דרגת התפתחות עמוקה ומוכנות רגשית עם בגרות נכונה אשר אין בא הדחקה של תהליכים רגשיים טבעיים.

לכן העבודה על רגשות הינה צעד עקרוני בהתפתחות של חלקי הנפש, ועבודה זו הינה על חלק "רוח". חלק "רוח" מקשר את רובד ה"נפש" לרובד "נשמה". ולכן ה"רוח" מתאפיין בתנועה המחבר ומקשר את הממדים השונים, החיבור וקישור שחלק זה פועל מביא לידי ההתנסות המלאה של האדם בדבר מה, ועל פירות החוכמה והתבונה הנובעים מאופן חוויה זה.

עבודה נכונה על רגשות קשורה להבנה על הצד החושי וגופני שמייצר החלק הנקרא "נפש". שכן רוב הרגשות שאנשים חווים הינן תוצר ישיר של תנועה כימית הקשורה לגוף ולפעולת החושים, דבר המתנה את הרגשות ולכן קובל אותן לפעולות קומפולסיביות ללא בחירה או מודעות ההכרחית להתפתחות נכונה של המערכת, לעיתים שינוי דיאטטי משנה את כלל החוויה באדם, עקב השפעת המזון על רובד "נפש", ונקודה זו משקפת את הצד הפיזיולוגי של תנועת הרגשות, אשר במצב זה הינן דינמיקה תגובתית בלבד.

לכן אומר המדרש – עולה או יורדת, עולה – אם הרגשות מאפשרות מצבי תודעה עמוקים יותר החורגים מן הכלא הגופני (אך הנדרש) או יורדת – ואז האדם שבוי של גירויים חיצוניים המתנים את מצב רוחו ללא כל שליטה או בחירה, שכן "בחירה" הינה מעלה אנושית אשר יש לגדול עליה והיא לא מולדת או טבעית וספונטנית לאדם – אלא אם כן חלק "רוח" שלו עולה.

איברי הנפש – "נפש" – חלק א'

"חמשה שמות נקראו לה:
נפש,
רוח,
נשמה,
יחידה,
חיה.
נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש.
רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה.
נשמה, זו האופה, דברייתא אמרין האופיתא טבא.
חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף.
יחידה, שכל האברים משנים שנים והיא יחידה בגוף, הדא הוא דכתיב (איוב לד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף"
(מדרש רבה י"ד-ט')

חמשת אברי הנפש מכונים בכתובים – נר"ן ח"י – ראשי תיבות. זוהי החלוקה של רובדי נפש ואיכויות הנפש אשר ככלל – כלולות כולן בשם "נפש". חלוקה זו משקפת ומצביעה על תפקודי נפש שונים אותם יש להבין וללמוד, שכן הבנה זו מלמדת על זוויות רבות וחשובות על מקומו של אדם וכן על תופעות שבקלות מדי נכנסות להגדרות פתולוגיות. כמו כן לימוד זה מאפשר לאדם להכיר את עצמו מזווית אחרת ולכן לדעת את מקום התפתחותו ולאן עליו להמשיך וכיצד. לכן יש חשיבות רבה ללימוד מעמיק של תפיסת היהדות את נפש האדם- את פעולותיה – את תפקודיה – ואת המגמה השונה שיש לכל ממד בנפש. על אף הניסיון לתאר את חלקי הנפש – יש לזכור תמיד כי לכל אדם יש איכויות נפש שונות- ולכן תיאור התפקוד הנפשי הינו סכמתי ללא הבנה ותפישת הייחודיות של כל אדם בחמשת אברי הנפש. עוד יש לראות כי המדרש אינו מתייחס כלל לאספקט הגופני – כמו שאינו חשוב כלל, וזאת מפני שעיקר האדם הינה הנפש – וגוף משני וטפל לחיי הנפש.

החלק המכונה נפש

א- חלק זה אחראי לקשור את ה"נפש" לגוף דרך זרם הדם. לכן אין מקום בגוף שהוא ללא נפש – שכן אין מקום בגוף ללא ההזנה של הדם. כיוון שזרם הדם הינו ריתמי, נע במחזוריות מעגלית קבוע, כך גם אופן התנועה של ה"נפש". לכן המילה הנרדפת לאיכות ה"נפש" הינה- "הרגלים" – כל דפוסי ההתנהגות הנרכשים בחינוך וכן גם המולדים, קשורים לרובד "נפש". ה"נפש" פועלת על פי עיקרון המחזוריות ומושפעת ממנה, ולכן מגיבה לשינויים ביו ריתמיים של חיי האדם בטבע, תנועת יום ולילה, תנועת גאות ושפל, תנועת החודשים והעונות. כולן משפיעות ויוצרות אינטראקציה עם ה"נפש" .– לכן בעיות שינה למשל קשורות לרובד "נפש", עקב התנועה הריתמית הלא סדירה של דפוסי שינה בין יום ללילה, וסינכרוניזציה בין האדם ליום והלילה שלו. לכן – כל מגמה של שינוי בהרגלי צריכה או בדפוסי התנהגות מטרידים וברצון לשנות משהו נפשי- עובר דרך עבודה על ה"נפש" – והעבודה הזו חייבת שתהייה עם גוון מחזורי קבוע – כגון אמירה קבועה של משפטים בעלי אופי מעורר או משנה דפוסים –או תרגול של כל דבר בעל אופי טרנספורמטיבי רוחני- צריך שיהיה קבוע בשעה מוגדרת ביום ושייכנס לריתמוס "אוטומטי" במשך היום. כך ה"נפש" תמשך לשינוי ותשתנה ותכשיר את הקרקע לעוד אפשרויות בעלות אופי פסיכולוגי, רגשי או רוחני. ה"נפש" זקוקה למחזוריות – גם תינוק וילד זקוקים למחזוריות וחלק ממה שמעניק לילד בטחון, תלוי בידיעת הקביעות המחזורית של הסדר היומי. חלק ה"נפש" פעיל יותר בגיל ינקות וילדות, שם חלק זה נבנה ופתוח מאוד לרשמים וגירויים הסביבתיים.

ב- אחראי ל"קשר הפסיכו סומטי" – כלומר לאופן בו מגיב הגוף לרגשות. התרגשות שמובילה לדופק לב והזעות ורעד קל בידיים, הינו ביטוי לחלק המכונה "נפש". לכן כל תגובות הגוף לרגשות או כל המחלות הפסיכו סומטיות – נעוצות ב"נפש", והדרך לעבודה על מחלות אלו הינה על פי כלל המחזוריות כמו שהוסבר קודם בסעיף א'.

ג- פעולת החושים – ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. הינם כלי החישה של ה"נפש"- כלי הפעולה שלה, החושים קשורים לנפש ומזינים את תנועתה. כמו שהגוף זקוק למזון הגשמי למען חיותו, כך ה"נפש" זקוקה כמזון ממש – לחיותה ולפעולה ולגדילתה. וה"נפש" הזקוקה למזון (הנובע מפעולת החושים) מתפתחת וגדלה על פי אופי המזון החושי המזין ומחייה אותה. לכן יש להיות זהירים מאוד בתכנים אליהם נחשפים ילדים וכן מבוגרים –שכן כלל החשיפה לפעולת החושים יוצרת את האיכות של מה שיבנה לאחר מכן את הטקסטורה הנפשית של האדם, וייצור עבורו את התשתית ואת הקרקע הנפשית ליחסים הסביבתיים. דבר זה משמעותי לילד, שכן מתוך חוויות סנסוריות הוא מייצר לעצמו חווית עולם. על האדם להיות מאוד סלקטיבי ומודע לדברים אליהם הוא "בוחר" להיחשף, שכן מראות עיניים ותחושה פיזית מזינים את ה"נפש" ויוצרים עקב תהליך ההזנה רקמה פנימית המושכת ורוצה מן התחושה ומראה העין, עוד ועוד. כל מה שנהפך לדפוס אורגני במערכת האנושית, הופך להיות מגנט המושך אליו מאותה האיכות של הדפוס האורגני, למשל – אדם שמעשן סיגריות, התחיל רק בטעימות עד שנהפך למכור, אם לפתע לא יהיו לא סיגריות, הוא יפתח חושים שיראו ויזהו ואף יזמנו לו כמגנט סיגריות, מכל פינה וכיוון. ולכן יש להיזהר בהרגלי הצריכה שכן הם בונים מגנט שלאחר מכן הופכים את המגמה במערכת ל"גולם שקם על יוצרו".