נפש הכליה – טראומה

התנאי הראשוני ליצירת טראומה:
כאשר האדם אינו נוכח בתוך אירוע שהוא עצמו שותף בו. שם מתרחשת הטראומה.

טראומה הינה תוצר של היעדרות האדם, התנתקות התודעה, דיס-אסוציאציה שם קורה דבר מה לאדם, אך הוא אינו נוכח. היעדרות של האדם מעצמו.

כל אותם האירועים שאדם חווה באותה הסיטואציה, נחרטות ברובד התאי של הגוף, כחוויות ההופכות לזיכרון של דבר מה שמעולם לא עובד או קיבל מענה והדהוד תודעתי.
זוהי תחילתה של טראומה.

יש טראומות מסיבות רבות ובדרגות רבות, בכולן נותר אותו היסוד:
קרה דבר מה שהאדם לא היה עם כלים נפשיים להתמודדות, דבר שהוביל להתנתקות של האדם והתפנות שלו מעצמו..
התפנות זו (של האדם מעצמו) היא זו הפותחת את החלל למה שייוותר לאחר מכן כזיכרון של חוויה טראומטית.
כמובלעת רגשית שלא ניתן לגשת אליה, או לגעת בה. אך היא איננה ניתנת להתכחשות.
אותה המובלעת באה בחלומות, בזיכרונות קטועים, בהבזקים ספונטניים ללא קשר לתנאי הסביבה.
היא שם תמיד – מכיוון ששם לא האדם לא נכח.. מה שהופך את אותו פרק הזמן למובלעת עם אופי טראומתי.

אי היותו של האדם באירועים כלשהם, היעדרותו והתנתקותו, הם כמעין מוות קטן, חוויה של אי היות, של להפסיק להתקיים. לכן מצבים אלו ההופכים למובלעת רגשית, בדרך כלל לא נעלמים ולא מבריאים באופן ספונטני.
ייתכנו מצבים בהם אנשים שחוו סוגים של חוויות אלו, עלולים לאמץ מנגנון רצוני של התנתקות והיעדרות ספונטנית במצבים ששם הם חשים קושי בהתמודדות במצבי לחץ כלשהם.
עם קיימת בידם הבחירה, היה מוטב להישאר ולהיות נוכח תמיד. מחיר ההיעדרות העצמית גובה מחירים קשים לאחר מכן, בדרך בבקשה לפיצוי רגשי דרך התמכרות הממסכת את הקושי.
התמכרות לסמים, ספורט אתגרי, אלכוהול, מין, ועוד.. המהוות טכניקות של מיסוך שמאפשר לאדם את ניתוק העצמי דרך הסחי הדעת למקומות אחרים.

מאחורי רוב סוגי הטראומות קיימת חשיפה לכאב שאינו ניתן להכילו. שהוא הופך לסיבה המיידית לתופעת ההיעדרות העצמית.
כיוון שהאדם נעדר מאותן ההתנסויות, חוויות הכאב הפכו להיות גופניות דרך התהליך הסומטי, במקום שיהיו קוגניטיביות, אז העיבוד של החוויה מתאפשר.
המקום בגוף ש"אימץ" את הסומטיזציה של חווית טראומה והיעדרות עצמית, הוא המקום המלמד על סוג הטראומה, על מה הייתה הסיטואציה שהאדם חווה, כאשר האופן שבו האדם מרגיש את אותו המקום (איכות התחושה: כאב דוקר, חום –קור, תחושת עקצוץ, תחושת הירדמות ונימול עוד) מגלה את הסיפור הרגשי שמאחורי הטראומה, מה הייתה החוויה הרגשית בעת הטראומה ומה היא הגישה של הרגשית של האדם כלפי אותה החוויה.

דוגמה שכיחה:
מקרים של טראומה מינית (בדרך כלל במצבים בהם האישה היא הקורבן, אך בשנים אחרונות נחשפים יותר ויותר מקרים של גברים שעברו טראומות מיניות באופנים שונים, לעיתים במשפחה ולעיתים בתוך מבנה חברתי מסוים) ששם האדם מתנתק בדיס-אסוציאציה (היעדרות עצמית) כאשר ברוב המקרים חווית אלו, נחתמות בתהליך הסומטיזציה באזור האגן, ובאברי המין.
המשמעות הקלינית של תהליך הסומטיזציה שאזור זה יהפוך לרגיש יותר, עם סוגים שונים של מחלות חוזרות (דלקות, פריחות עור, יבלות או גידולים ועוד) מחלות שיעידו ויאפיינו את סוג המצבים הנפשיים העומדים מאחורי המחלה, ומהווים סיבה לה.
יותר מאפיון החולי חשוב האופן בו האדם חווה את הסימפטומים שיש באזור זה, דבר המעיד על האופן בו האדם חווה את אותה ההתנסות ומה הייתה הגישה הרגשית שנכחה שאותה השעה.

אפשרויות שכיחות:
1- הירדמות של אברי המין, אין תחושה באזור זה, כמו שהאזור משותק ולא מורגש:
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: חווית שיתוק, חרדה עמוקה שעוצרת יכולת תגובה, האדם רוצה להגיב אך חש משותק.
2- בנוסף למחלה מקומית כגון דלקת חוזרת בשלפוחית השתן, יש תחושת הנאה מסוימת במקביל לתחושת הכאב..
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: למרות שהאדם חווה אירועים קשים ואסורים, היו שם תחושות נעימות, דבר שהביא עימו מבוכה ובלבול…
3– תחושת שריפה באזור המקומי:
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: כעס וזעם עמוק כלפי אותו הגורם שהיה שם כדמות מתעללת.
4- תחושת קור וקיפאון של האזור היורו-גניטלי:
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: האדם חווה קיפאון רגשי בעת האירוע, החיים כמו שנעצרו, חוויות שהביאו לידי עצירה של תנועה רגשית בנושא המיני או הקשר האינטימי.
5– חולי כלשהו של אזור האגן, ואברי המין כאשר התחושה המקומית מחייבת את האדם לגעת, להחזיק, לגרד באזור הנגוע, ללא יכולת להפסיק.
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: משיכה קומפלסיבית תמידית לחזור למקום החוויה שם הייתה טראומה ולשחזר אותה שוב ושוב, כאשר הקול הפנימי והמגמה הסמויה הינה, שאולי עקב השחזור של החווית, יבוא בעקבות השחזור תהליך ההחלמה ממה שקרה שם.

מסקנות טיפוליות:
א- אם קיים לאדם מרחב הבחירה, מוטב להישאר עם החוויה למרות הקושי.
להיעדרות האדם מעצמו, יש מחיר קשה ועמוק יותר.
ב- אם האדם אינו יכול לגעת במוקדי הטראומה כיוון שיש שם כאב שאינו בר מגע קוגניטיבי ורגשי. לא עובדים עם הרגש והקוגניציה – עובדים עם תחושות הגוף ששם קיימת הטראומה באופן בו היא המירה עצמה בתהליך הסומטיזציה.
ג- את לימוד משמעות המיקום של טראומות בגוף האדם, ניתן למצוא בקטגוריה "סימבוליקה גופנית נפשית".
ד- תשומת לב מיוחדת יש לתת לתחושות הגופניות באזור שם טראומה הותירה חותם גופני.
תחושות אלו מתארות את מה האדם חווה ומה היה מצבו הנפשי ותגובתו הרגשית בעת הטראומה.
ה- בכל סוגי הטראומות, מטרת התהליך: להשיב את התודעה ואת חווית ה"אני" למובלעת ששם קיים ההיעדרות העצמית.
תהליך שעליו להיעשות בזהירות וברגישות רבה, בו בונים כלים להכלה של חווית כאב קיצוניות, וליכולת שיחה ישירה עימהן.