נפש הכליה, אשלגן

האיכות הבסיסית של האשלגן:
אחריות, רצינות, נאמנות.

אחריות:
האחריות מתפתחת באדם עקב הקשר לדברים ולנושאים שהם בעלי ערך עבור האדם.
האחריות הינה סימן לקשר עמוק ולסוג "ברית" ומחויבות שיש לאדם מול גורם שהוא רואה בו דבר בעל ערך.
כגון האחריות למשפחה, לעבודה, לזהות לאומית, למקום ולארץ, לדרך של האדם בעולמו וכו'….
המכנה השותף: דבר מה החיצוני לאדם, שהאדם קשור עליו, המחייב את האדם לקשור את עצמו עליו ולהיות מחיוב לטיפוחו, שמירתו, בטיחותו, גדילתו, איכותו ועוד…
אחריות אם כן, משמעותה: להיות למסוגל לראות את האחר, להתייחס אליו, לקחת חלק באותו הדבר.
מאין נובעת האחריות? מן הזיקה שיש בין האדם לדבר שהוא חש כלפיו אחריות. אותה האיכות קיימת בו (באדם) ובדבר שכלפיו נולדת בתוכו תחושת האחריות.
אחריות לא בוגרת: אחריות שאינה יציבה, לא רצופה ולא מחויבת לדבר שהאדם קשור עליו.
אחריות בוגרת: אחריות שמקיימת "ברית" עם הנושא אליו האדם קשור, שאיננה סרה מן הברית, אלא קשורה עליה בעבותות.
אחריות שאיננה בוגרת דיה: אחריות שרואה את האחר, אך שכחה את עצמה, היא עצמה ננטשה והפכה למוזנחת עקב חשיבותו של האחר (או הערך, הנושא, הבית, הלאום וכו')
אחריות נכונה: זוהי האחריות שהאדם ניזון מן הדבר שאליו הוא קשור. כאשר יש בתוכו את ידיעת הגבול הנכון בין חלקו ביחסי בדבר שאליו הוא מחויב, ומהו אותו הגבול. מהו הגבול של האחריות ומתי הוא עצמו רשאי וצריך שיפרוש מן האחריות.
אחריות בוגרת, עוברת בעצמה תהליך של טיפוח עצמי עקב המגע עם האחר ומחויבות לשימורו, התפתחותו, טיפוחו וכו'..
אחריות נכונה מגלה כי יש בשני הצדדים (האדם האחראי ונושא אליו הוא אחראי) זיקה של איכות דומה וזהה. שלמרות ששני הצדדים אינם אותו הדבר, יש דבר מה עמוק יותר המחבר ביניהם ליחידה אחת.
באחריות הבוגרת – אדם מכיר את עצמו, ויודע את ההבדלים בין עצמו לצד השני, אך חווה – חש ומונע מן הכוח המאחד שבינו לבין הצד השני.

רצינות:
רצינות אין פירושה שהאדם כבד ראש, חמור סבר, עם גבות ומצח מכווץ..
אדם רציני אינו מכווץ כלל, ייתכן כי יש בו צחוק, חוש הומור פיקח וחריף.
רצינות ראשונית באה בנפש האדם עקב ידיעה של יסודות פנימיים שבתחילה האדם יודע אותם אינטואיטיבית בלבד. רצינות הינה היכולת להישאר עם לב פתוח, שואל ומדויק ביחס לאותה התחושה הראשונית..
רצינות ראשונית הינה שברירית, ייתכן כי העולם הסובב, הגס – הסרקסטי, ימעך בקלות את הניצנים הראשוניים בלעג ובבוז.
כאשר הרצינות הראשונית נותרת קשובה, והיא איננה נכנעת לקולות החיצוניים, לכוחות החברתיים, אלא נותרת פתוחה… נאמנה לעצמה, זוהי הרצינות האמתית.
רצינות אם כן, הינה דרגת האוטנטיות, פתיחות הלב, העקביות בכך, שלמרות אי הידיעה המלאה היא נותרת קשובה ופתוחה…
מתוך רצינות מסוג זה, תהליך ההתהוות הנכון הופך ליציב וברור יותר בכיוון ובדרך שלשם הוא מכוון להגיע.
יש ברצינות הנכונה, סוג של דבקות באיכות נפשית ששם יש טהרה שלא ניתן לזהם בגורמים שאינם שייכים לה, כאשר האדם נותר קשוב לאותה איכות טהורה, זוהי הרצינות הנכונה.
ככל שאדם רציני יותר, הוא קשוב ואוטנטי יותר.
כפי דרגת האוטנטיות – כך דרגת הרצינות.

נאמנות:
נאמנות איננה לדבר חיצוני, לא לאדם ולא לנוסד, לא לדת ולא ללאום.
מאמנות נכונה מתחילה מן הקשר של האדם לעצמו.
לכל אדם יש יסוד פנימי שהוא בעל איכות ייחודית, שלא הייתה ולא תהייה.. ייתכן כי יש אנשים שימצאו ביניהם קווים מקבילים, אך בסופו של יום כל אדם ייחודי.
המחויבות של האדם מלכתחילה הינה לזהות ולהכיר את ייחודיותו ואותה לטפח.
הנקודה המרכזית:
כל אדם, כאשר ייחודיותו תהפוך ליסודות נפשיים פעילים שמניעים אותו לפעולות ולאופי חיים מסוים, עלול להיתקל בחומה של לעג, צחוק, זלזול, עם גישות מטשטשות של העולם הסובב.
מדוע כך הם פני הדברים?
מפני שביסוד הדברים, כל אדם מביא איכות שלא הייתה לפניו, לכן אין כמוהו עדיין בעולם (עד שהוא עצמו יגשים את אותה הייחודיות) מכיוון שאין כמוהו בעולם, אין מי יכיר בייחודיותו וינחה אותה הדרך.
מי שיראה ויפגוש את ייחודיותו, בתחילה לא יבין, לא יכיר ולא יידע כיצד להגיב או לנהוג עם אותו האדם. לכן תגובתו הספונטנית עלולה להיות בצחוק, בביטול, בטשטוש או בלעג..
בדרך כלל – תופעה זו שכיחה בילדים שמתחילים לבטא את ייחודיותם, אך לעולם הבוגר (שסטה מדרכו ושכח אותה זה מכבר) ללא הכלים לזהות ולהתמודד עם ביטויי אמת אוטנטיים, וכך הם מבטלים בהינף יד את מה שהילד מגיש ומבטא.. דבר העלול במקרים רבים להביא להכחדת היסודות העמוקים בנפש הילד.
נאמנות מתחילה מן המקום ששם האדם יודע שהוא מבטא דברים שאולי אינם בשלים, ואולי יעוררו לעג וצחוק, אך הוא נותר קשוב לעצמו, פתוח לתקשורת מן המקום הזה אל מול העולם.
משם האדם ימשיך להתפתח באופן הנכון, אותה הנאמנות לעצמו, תהפוך אותו לנאמן מול נושאים רבים אחרים שאותם הוא יפגוש בהמשך דרכו..
ללא נאמנות מסוג זה, האדם ישתעבד לכוח חיצוני חזק ממנו, כמו דת אמונית, גישה לאומית, קבוצה החזיקה בדרך חיים כלשהי, משפחה ואף קשר זוגי… וכך יהיה נאמן לא לדבר הנכון ויאבד את עצמו.