קרישי דם, פצע ומשמעותו – המטולוגיה

קרישת דם זהו מנגנון הלוקח חלק באיזון של תנועת הדם, השומר מאפשרות של זליגת דם.
כאשר יש פצע ללא קרישה, או כאשר קיימת אפשרות לקרישת דם פנימית בגוף, דבר העלול להסתיים במוות.

תהליך קרישת הדם בפגיעות חיצוניות מלמד על ההגדלה של הפצע. דבר שהוא הכרחי ונכון.
קיימות שתי אפשרויות מרכזיות בנושא תהליך הקרישה:
1- היעדר קרישה, המהווה סיבה לאיבוד דם.
2- קרישת יתר, דבר המאפשר קרישי דם פנימיים בזרם הדם (תרומבוזות) העלולות ליצור אוטם עורקים בלב, במוח ובריאות.

הארכיטיפ של קרישת דם: יש פצע (רגשי) ייתכן שהוא מגליד, זהו הדבר הבריא. כאשר אינו מגליד – הפצע (הרגשי) נותר פתוח. יש הגלדה מפצע גופני, במקרים רבים הוא מבטא פצע רגשי, בעיקר כאשר יש התפתחויות של קרישי דם פנימיים.

כאשר יש פציעה חיצונית שאיננה מגלידה, הדבר מעיד על אדם עם עולם פנימי חשוף, החווה את המגע עם העולם כדבר מכאיב, היוצר בו פציעה רגשית מעצם הקשר והמגע.
בדרך כלל אלו אנשים רגישים במיוחד, המנסים שוב ושוב וליצור קשרים עם העולם, אך הדבר מכאיב להם. למרות שהדבר מכאיב, אין הם מוותרים או מתייאשים מן האפשרות ליצירת קשר.
מיקום הפגיעה במצבים אלו, אינו נלמד על פי המיקום. (כפי שלמדנו על מצבים קליניים אחרים)
הדבר מעיד על עצם התופעה הרגשית השורשית, היכולה להתבטא בכל מקום בגוף, עקב האפשרות לפציעות שונות במקומות שונים (היוצא מן הכלל, עם אדם נוטה להיפצע או להיחבל, באותו המקום באופן מחזורי וקבוע, אז מקום הפציעה הוא זה המלמד על המורכבות הרגשית שפציעה היא עדות לה)
פצע שקצב ההגדלה שלו איטי, או המטומות ספונטניות עקב חבלות קלות יחסית. הם אלו המעידים על הדינאמיקה הנפשית שקדמה לביטוי הגופני, שהביטוי הגופני משקף אותה.

שונה הדבר בקרישי דם פנימיים בכלי הדם, שם הדבר מלמד על פצעים רגשיים עמוקים יותר הקשורים לדפוסי תנועת החיים כאשר הופעתו של קריש דם ומיקומו מלמד על הפצע הנפשי שקיים באדם המתבטא דרך דפוסי חיים (בדרך כלל כרוניים) המביאים לידי חווית פציעה נפשית.
אז המגמה האורגנית הינה ביצירת הגלדה של אותו הפצע (שינויים בהרכב הפלסמה בדם שהופכת לסמיכה יותר) דבר המתבטא דרך קרישת יתר בדם.

אחת התופעות השכיחות בקרישי דם פנימיים, הינה ה"פקקת", התרומבוזות בכלי דם וורידיים ברגליים, דבר שניתן לראות וויזואלית. תופעה הגורמת לכאבים מקומיים, תחושת כבדות, קושי בתנועה ואפשרות לדלקות באזור המקומי עקב ההצטברות של דם ונוזלים היוצרים בצקות ותשתית לדלקות (עקב אי התנועה) תופעה זו עלולה להביא לתסחיף של קרישי דם הנעים בזרם הדם יוצרים אפשרות לתסחיפים של קרישי דם בזרם הדם..

ארכיטיפ התופעה:
הלב הוא מרכז האדם, בלב האדם קיים המיתר הקיומי שהוא עיקר האדם.
הביטוי המרכזי של המיתר הקיומי, הינו דרך ביטוי הרצון, הנושא הינו את כיוון חיי האדם, מאין באת ולאן אתה הולך.
כלי הדם הם אלו המובילים את רצונו של המיתר הקיומי כך שהעורקים מובילים את הרצון מן הלב לפריפריה, בנימי הדם (קפילאריים) שם קיימת השיחה בין הרצון לאופן בו המערכת כולה מממשת אותו בצורה הפרקטית – המעשית, הדם הוורידי נושא עימו את תשובת המערכת חזרה ללב על האופן בו הרצון מצא את ביטויו הנכון או הלא נכון (כיצד הרצון התממש)
זרם הדם עצמו – הוא תנועת החיים (כאשר יש יתר חץ דם, או בעיות המטולוגיות, הדבר מלמד על זרם חיים שאינו מאוזן, שתנועתו אינו מכוון על פי הטבע הפנימי של לאדם)
כלי דם וורידיים נפוחים, עם קרישי דם מעידים על תשובת המערכת ללב (זוהי השתקפות של מה שהאדם מבין על עצמו כאשר הוא רואה את תוצאות מעשיו)
מיקום הנפיחות, הבצקת וקריש הדם, מלמדים על דפוס התנועה של האדם, ומהו הדבר שאינו בתנועה נכונה.

דוגמאות:
כפי שלמדנו, יש לצד בו מופיעה הבעיה משמעות רבה:
קדימה: המבט לעתיד
אחורה: ההיסטוריה המצטברת
הצד החיצוני: הקשר עם העולם
הצד הפנימי: הקשר של האדם לעצמו
א- תרומבוזות על הירך: הירך זהו האזור המכיל את עיקר הכוח של האדם לתנועה שלו קדימה. עיקר המשאבים האנרגטיים (כוח גופני ומיני)
המיקום של תרומבוזה בירך מלמד על דפוס כרוני של שימוש לא נכון בוויטאליות של האדם.
האדם משקיע את כוחותיו בהליכה שאינה פונה לנתיב הנכון.
יש לאבחן את הצד בו זה מופיע, את תחושה מקומית (איך הווריד מרגיש – אפיון התחושה) וכן את הנושא המורפולוגי (איך נראה האזור, דבר המלמד על הנושא שהוגשם ממצב נפשי לגופני)
ב- תרומבוזות על הרגל: הרגל הינה ביטוי לידיעה הקונקרטית והמעשית לאן האדם הולך.
תרומבוזות ברגל מלמדות כי דפוס ההליכה באדם אינו ברור לו, קיימת באדם מבוכה, אי בהירות והליכה ללא ידיעת המטרה בהליכה (לאן האדם הולך)
יש לברר את מיקום התרומבוזה, התחושה שיש ממנה, המורפולוגיה שלה. כך יודעים על דפוס ההליכה הזקוק לשינוי.

קיימת נטייה תורשתית באנשים מסוימים להיווצרות קרישי דם פנימיים.
כל נטייה גנטית למחלה מסוימת זקוקה לתנאים שיעוררו אותה.
התנאים המעוררים נטייה זו, קשורים לאורח חיים שהאדם אינו שבע רצון ממנו.
הוא חי חיים שלא רצה לחיות, עושה פעולות ומעשים שלא התכוון.
באנשים עם נטייה מולדת לתרומבופיליה (מחלה של קרישיות יתר בדם) יש מחויבות גבוהה יותר לחיים נכונים ואוטנטיים.
מחלה זו – יכולה מולדת או נרכשת. הנרכשת קלה יותר יחסית לאיזון וריפוי, כאשר המחוללים המרכזיים בצד הנרכש של התופעה קשורים ישירות לסגנון החיים של האדם.
הרגלי חיים כגון: עישון, סמים, אלכוהול, חוסר בתנועה גופנית, היסטוריה של כימו תרפיה, היסטוריה של צריכת גלולות למניעת היריון – אך בעיקר הליכה לכיוון של מימוש הפוטנציאל באדם שאינו הולך למקום הנכון.

אחד מן הסיכונים המרכזיים של קרישי דם, הינה האפשרות להתנתקות של חלקי הקריש מן המוקד המרכזי והתנועה שלו בזרם הדם.
דבר זה עלול לגרום לארבעה מצבים מרכזיים:

1- תסחיף ריאתי:
סימפטומים מרכזיים – לכל אחד מהם יש משמעות לעצמו:
קשיי נשימה, כיחלון (ציאנוזיס) עקב חוסר בהספקת חמצן, כאבים מקומיים בחזה, שינויים בקצב הלב, אפשרות לשיעול דמי, ירידה בלחץ הדם, נשימה קלה שטחית ומהירה.
ארכיטיפ: דם – זרם החיים, ריאות – האיכויות שהאדם זקוק להן כדי לבטא את עצמו בעולם באופן האוטנטי, קריש דם – קיומו של פצע רגשי.
משמעות: היסטוריה ארוכה של קושי ומאמץ באדם להיות במגע עם העולם בצורה שהוא חש נוח בה. הוא אינו חש בנוח, הוא חש כי המגע עם העולם הינו במאבק. קשרים חברתיים "מזוייפים", יש את מה שהוא מבפנים, ויש את מה שהוא מבחוץ. דבר זה יותר פצע רגשי, האדם חש פצוע על דבר חוסר היכולת להביא את עצמו כמו שהוא.
הסומטיזציה של הפצע – בסיכומו של דבר, הינו דרך התסחיף הריאתי.

2- שבץ מוחי:
סימפטומים מרכזיים – כל סימפטום עם משמעות אינדיווידואלית עקרונית:
קשת רחבה של אפשרויות בפגיעה מוטורית, שתוקים, עיצוב לקוי, בלבול מנטאלי, קשיי דיבור, אובדן זיכרון, אובדן תחושת זהות, כאבי ראש.
כל אלה הם עקב חסימה של כלי דם במוח, עם פגיעה בתפקוד המוחי.
כל סימפטום משמעותי ביותר, לגבי ההבנה על ההיסטוריה שקדמה לאירוע מוחי.
ארכיטיפ:
מוח הוא כלי לנפש (המיתר הקיומי שבלב) הלב הוא הראשון, המוח הוא שני.
כאשר המוח הפך לדומיננטי, עד שמרכז האדם נשתכח. הדבר מוביל לשורה ארוכה של תופעות קליניות. אחת מהן היא האפשרות לאירוע מוחי.
משמעות: קרישי דם שחסמו עורקים במוח, מלמדים כי הוויתור של האדם על הצד הקיומי, מהווה פצע נפשי שהאדם למד לחיות עימו לאורך שנים רבות.
את אותו הפצע יש לזהות ולרפא. הסימפטומים הנלווים לאירוע מוחי, הם הכלי להבנה על האסטרטגיה שהאדם אימץ לאורך השנים כדרך להתכחשות עצמית.

3- אוטם עורקי הלב, אוטם שריר הלב, עקב קרישי דם שהביאו לחסימה של עורקי הלב המרכזיים:
סימפטומים מרכזיים – אשר כל אחר מהם מהווה רמיזה לחיים שחי האדם, שהובילו למצב זה.
כאב בחזה כמו לחץ, דקירה חדה שורפת, קשיי נשימה, הקרנה לכתף ויד שמאל, ללסת השמאלית, לצוואר השמאלי ולרום הבטן (מפתח הלב) בחילה – לעיתים הקאות, הזעות מרובות, סחרחורות, עייפות, חרדות אינטנסיביות (חרדת מוות)
ארכיטיפ: הלב הוא מרכז האדם (לא המוח) מן הלב תוצאות חיים.
קריש דם משמועתו שקיים באדם פצע פנימי מודע, האדם מודע לפצע ואינו יכול או יודע כיצד להחלים את הפצע.
משמעות: הפצע במצב קליני זה מבטא אדם היודע את החיים שעליו לחיות ולא חי אותם. האדם מודע לאיכותו הפנימית אך לא חי אותה.
הפצע הוא בידיעה העצמית וסגולותיה של ה"אני", ובחיסרון היכולת להגשמה שלה.
הסימפטומים הקליניים מלמדים היכן הייתה המשוכה בחיי האדם למימוש הבסיסי העמוק יותר.

4- תסחיף מי שפיר עוברי – אינו דומה לקודמים. בקודמים יש הפרדות של קרישי דם ממוקד מרכזי הנעים בזרם הדם.
במקרה זה, שביבים של קרישי דם, הנוצרים בשלייה עקב (כפי הנראה) תגובות אלרגניות של האם לשינויים ההורמונאליים בתהליך התפתחות העובר, יוצאים מן הרחם לזרם הדם ומשם קיימות אפשרויות קליניות רבות. כולן מסכנות חיים.
דום לב, שבץ מוחי, פרכוסים, קשיי נשימה, שינויים בלחץ דם, אפשרות לקריסת המערכת.
ארכיטיפ:
נטייה אלרגית – תופעה אוטואימונית, האדם אינו רוצה להיות בשדה קיומי מסוים.
קריש דם – מעיד על פצע מודע.
היריון – חווית ההורות, מהי אימהות עבור האישה, מהי המשעות של ללדת עבור האישה. דבר הקשור בדרך כלל לזיכרון פרימאלי טרום לידה (של האם) בשלבי חיים 1- 4 (על פי שיטת 12 שלבי החיים באדם)

סיכום:
קרישי דם הם ביטוי למגמה של המערכת לרפא פצע פתוח וחי. זהו פצע מודע, האדם יודע במה הדברים אמורים, מן הזווית הרגשית. זהו טבעו של פצע.