ג- בלוטת יותרת הכליה, טראומה

כאמור, האופן בו האדם מגיב למפגש עם העולם, מכתיב את רמת האינטנסיביות של בלוטת יותרת הכליה, כתגובה למפגש.
הנושא שאותו יש לבחון באדם הסובל מתסמיני תשישות הבלוטה, הינה בבירור גישת היסוד של אותו האדם לחיים, למפגש עם אתגרי החיים במובן המידי (התמודדות עם עבודה, משפחה, אינטימיות, מעמד חברתי, מימוש רצונות ועוד)

גישות יסוד של האדם לסיטואציות שונות, ותוצאותיה:
1- גישה קצרת רוח, המבקשת תוצאות מידיות.
2- גישה לא סלחנית, הממהרת לשפוט מצבים, עם ביקרות עצמית גובהה.
3- גישה תחרותית, הישגית, המסוגלת אף להזיק לאחר עקב הצורך ההישגי.
4- גישה פנימית של דרישה עצמית גבוהה, של האדם מעצמו.
5- גישה עם תפיסת יסוד פסימית, אשר צופה אסון וקטסטרופה, גישה המביאה עמה חרדות, פחדים, דאגות וכו'
6- התוצאה של גישות אלו (יש כמובן עוד וורסיות רבות) היא: עד כמה מהר האדם מאבד את המרכז של עצמו.
7- מהי מידת המעורבות הרגשית וההצפה הרגשית שהאדם חווה, כאשר נוצר מגע עם נושא כלשהו.
8- מהם סוגי הרגשות המתעוררים באדם עקב גישות אלו, וכיצד הופעת רגשות מסוימים, הופכים עצמם לסיבה המעצימה את פעילות הפרשות הקרטיזול והאדרנלין.
9- התוצאה השכיחה לגישות ונטיות רגשיות אלו, הינה ביצירת דפוס בו האדם "מתמכר" לאורח חיים אינטנסיבי, ואינו יכול לספק תוצאות בעיסוקו, אלא אם כן הוא תחת האינטנסיביות הרגשית שהוא עצמו זקוק לה כעת, כדי לפעול.
10- בסיכומו של תהליך, אם כן, האדם בנה בתוכו דפוס קיומי שאינו יודע לנוח, להרפות, להיות בשקט עם עצמו. הוא זקוק לסימולציות חיצוניות שיעוררו את הצורך לתנועה למתח ואינטנסיביות רגשית, ורק במצב זה האדם מצליח לתפקד, וחמור מזה, לחוש את עצמו חי.

כאמור קורטיזול (הורמון התגובה ללחץ, ולמצבי קיצון) פעיל כבר בשעת הלידה.
הלידה עצמה הינה חווית מתח שיש עמה אפשרות לסכנת חיים (כך העובר חווה זאת)
בשלב רביעי בחיי האדם, שלב הלידה – עשוי במקרים רבים, ליצור אפקט טראומתי למשך כל חיי האדם.
כדוגמת לידת מלקחיים היוצר אפקט טראומתי על מוח: הטבעה שמהווה סיבה בגיל מבוגר יותר, לבעיות קשב וריכוז וויסות חושי.
או חבל טבור הכרוך סביב הצוואר ויוצר לוולד תחושת חנק ומוות: חוויה המותירה חותם עמוק באדם, שעולם זה משמעותו מוות, באנשים החווים חרדת מוות כאשר אין לדבר סיבות.
או לידה קיסרית ששם המגע המידי של הוולד עם העולם הוא עצמו טראומתי: חווית מפגש ללא הכנה למפגש, יותר זעזוע בוולד, הגורם לאחר מכן לדפוסים בהם האדם חרד משינויים, ונמנע מהם בכל מחיר.
האופן בו חוויה טראומתית נותרת כאפקט על האדם, ועל המבנה האורגני, קשור ישירות לרמת הקורטיזול והאדרנלין המופרשים בשעת האירוע.
לריכוז הגובה של הורמונים אלו, ולאפקט הפיזיולוגי שלהם, יש הטבעה ברובד התאי, של אותה החוויה למשך כל חיי האדם.
ההורמונים הללו – שהם קשורים ישירות לתגובה לאפשרות למות, לא להיות, לחדול מלהיות.
יוצרים אפקט הפותח את התא לשימור הזיכרון של אותה החוויה.
ייתכן כי האדם יגדל מאותה החוויה שהיא לא תיוותר כאירוע העוצר את המשך האבולוציה של חיי האדם.
אך במקרים רבים (אולי בכל אדם) יש מצבים ואירועים שנחתמו בזיכרון התאי בגוף האדם, כחוויה טראומתית של סכנה או איום מיידי על החיים, דבר שיכול להיחוות באדם, בהקשרים של סיטואציות עם מרחב עצום, לאור הגישות הפנימיות של האדם, ומה עבורו זוהי סיטואציה מאיימת.

כמה דוגמאות אפשריות למצבים שנחווים כטראומה, כדי להדגים את הרעיון המרכזי:
1- ניצול מיני, אונס, מין ללא הסכמה, מין תחת לחץ שקורה בהפתעה ללא הכנה ועוד… יש אנשים רבים, בעיקר נשים, שנושא החוויה המינית הותיר בהן חווית טראומה.
2- כישלון – כפי שהאדם חווה כישלון, עשוי להותיר באדם חווית טראומה.
3- מלחמה, חשיפה לאירועים שהאדם אינו מורגל ולא יודע כיצד להכיל.. (ייתכן כי בישראל, יש דורות של אנשים שיש בתוכם טראומות ממצבים אלו, שלא נפתחו מעולם, עקב חיסרון הלגיטימציה החברתית)
4- מצבי לידה מסוימים, כמו שנאמר למעלה, עשויים להותיר טראומה.
5- תאונה שאדם לקח בא חלק, או שראה ונכח בשעת אירוע חריג, עושי להותיר באדם חווית שוק וטראומה.
6- שינוי של תכנית חיים, כגון – איש או אישה שעמדו להתחתן, ולפתע נוצר שינוי מפתיע בתכנית החיים (אולי כי צד אחד התחרט, אולי קרה דבר מה ששינה את כיוון) שינוי מפתיע ללא ההכנה של האדם לאפשרות אחרת, עלולה לצור אפקט טראומתי.
7- אירוע "חיובי" כגון, התעשרות מהירה מדי, ללא ההכנה לשפע מסוג זה, עלול להיחוות כטראומה.

טראומה אם כן, הינה חוויה המביאה לטלטלה של המבנה הרגשי, קוגניטיבי הנוכחי באדם.
ערעור אופיו של המבנה, מביא לחוויה של אפשרות ה"לא להיות", האפשרות למות, האיום המידי על הקיום.
דבר הגורם לתגובה הידועה של בלוטת יותרת הכליה.

לקרטיזול ולאדרנלין – כתגובה לחוויית שוק, טראומה או כל חוויה שיש עמה תחושת סכנה ואיום על החיים. יש אפקט עמוק על מבנה הגופני כולו.

המקום בגוף האדם שהגיב לחוויה מסוג טראומתי כלשהו, זהו האזור המשמר את החוויה לאחר שהיא כבר איננה פעילה יותר.
הצריבה של החוויה כזיכרון, ברובד התאי בגוף, מתרחשת במקום שהגיב באופן האינטנסיבי ביותר לאותה החוויה. ומקום גופני זה ימשיך להיות הנשא של אותה החוויה למשך החיים כולם.
לנקודה זו משמעות קלינית רבת פנים:

1- כאשר יש מקום לעבודה עם טראומה, עובדים עם המקום בגוף האדם ששם עדיין יש תגובה חיה לטראומה, אולי דרך מגע מסוים ואולי דרך שיחה ודמיון מודרך, ניתן לגשת למרכז החוויה לעורר אותה ע"פ ההכנה של האדם והמוכנות לשינוי.
2- המקום המשמר טראומה בגוף האדם, אינו מקרי ולא אקראי.
יש בדבר שתי אפשרויות:
א- האזור המידי שחווה דבר מה, הוא זה הזוכר את האירוע.
ב- אזור הזיקה הארכיטיפי בגוף עליו החוויות עוברות (גב תחתון, – הישרדות. ידיים – עשייה. רגליים – הליכה , וכו', כפי שלמדנו במקום אחר, על משמעות שלד שריר)
התחושה המקומית שיש באזור, כיצד מרגיש האזור (סוגי הכאב, או תחושות ההנאה)
מלמדים על הגישה שיש באדם על החוויה שחווה.
3- מיקום האזור בגוף המשמר את החוויה, מלמד על התוכן עצמו של הדבר שאותו האדם חווה. דבר התורם רבות להבנת האדם, במצבים בהם עקב הטראומה, אין לאדם יכולת לתמלל את הקושי, אך מיקום החוויה בגוף, יהיה "מסמך" אמין ביותר המעיד על אופייה של החוויה, את מה האדם חווה ומהם הנושאים שאין בכוחו לדבר או לבוא במגע קוגניטיבי עמהם.

מכאן שלמקומה של תוצאות חוויה טראומתית בגוף האדם ולאופן בו האדם חש ומרגיש את תוצאותיה על גופו, יש מקום אבחוני עקרוני,
המספר על הנושאים שהאדם חווה (הטראומה עצמה)
מהי הגישה שיש לו לגבי אותה החוויה.
כיצד הדבר שחווה עדיין מפעפע בו.
כיצד אותם האירועים יצרו אפקט ששינה את חיי האדם, ולאיזה כיוון.

נזכור את כלל היסוד ביחסי גוף –נפש, כי מצבים נפשיים הפכו לגופניים, עקב חיסרון היכולת באדם להתמודד, להכיל ולהתייחס לחוויה כלשהי.
אז אותה החוויה הופכת לסימפטום גופני, הממתין לאדם עד שיגדל למקום שם יתפתחו בו הכלים להתמודדות הרלוונטית.

דוגמאות לעיקרון המיקום השומר את זיכרון החוויה:
1- מין כפוי, או – ללא הכנה, או – ללא הסכמה:
האזור היורו גניטאלי הוא זה הזוכר את אירועים אלו.
כיוון שאזור זה חווה את האירועים, הוא הזוכר אותם.
הביטוי הסימפטומטי באזור זה מלמד על תוצאות ההתנסות באדם, לרוב בנשים במובן האלים, אך גם בגברים יש אפשרות לטראומה באזור זה, הקשורה לתפיסת הזהות הזכרית של אדם מסוים.
דלקות שתן חוזרות: קונפליקט ביחס לנושא המיני עם בן –בת זוג, בצלו של אירוע טראומתי.
הפרשות וואגינליות: עצב, צער, חווית אבלות על דבר מה שנלקח.
בעיות עור, כמו הרפס גניטליה, מאז אירוע טראומתי מיני:
גבולות שנפרצו.
כאשר יותר בעייתי עם יש תחושת הנאה באזור המקומי, דבר המבטא בלבול – מצב אחד האירוע לא היה בהסכמה, מצב שני היה בו צד של הנאה. דבר המביא לידי מבוכה, בלבול, סערה רגשית שקשה להבין ולהכיל.
2- טראומה עקב כישלון ואיבוד רכוש או מעמד:
בדרך כלל, חוויה מסוג זה מותירה אפקט על בית החזה. סוג התחושות המקומיות מלמדות על האופן בו החוויה נגעה באדם, ומהו הדבר שנחרב מן הזווית של אותו האדם שחווה דבר מסוג זה.
שינוי בדופק הלב: מקצב החיים השתנה.
תעוקת חזה: צער, יגון וכאב על דבר מה שנלקח הקשור ל"שם" והמעמד של האדם ביחס למעגל החברתי.
קשיי נשימה, תופעות עור על החזה: האדם חש כי אכזב את עצמו, כי אין לו את האיכויות שחשב שיש לו. המבנה שלו נפרץ בגבולות לא יציבים מספיק.
3- טראומה צבאית, במלחמה, או בפעילות צבאית: נושא שהתפוצה שלו, כאן בישראל הרבה יותר גבוה באחוזים ממה שאנו כחברה מודעים לה.
תגובה שכיחה במצבים אלו, זהו נושא איכות השינה.
שם מתעוררים כל אותם הזיכרונות שלאדם אין את הכלים הקונטיביים במשך היום לעמוד ולהתמודד עימהן.
יש בנושא זה דקויות רבות, כגון – חלומות, הזעות ומיקומן בגוף, דופק לב ואופן תחושה שלו, וכן חווית הקימה בבקר.
כגון: שרירים תפוסים, לסתות נעולות, ריור על הכרית, עייפות ותחושה סהרורית, ועוד… כל אלו מלמדים על הנושאים, האירועים והזיכרונות הטמונים באדם, היוצאים מתבטאים דרך דפוסי השינה.
לכן לימוד משמעות דפוסי השינה, כיצד האדם נרדם, ישן ומתעורר ומה קורה בכל שלב. מהווה כלי אבחוני מדויק ומהימן לגבי כל אותם הנושאים שהאדם עדיין ללא הכלים הקוגניטיביים לעמוד מולם.

מסקנות ביניים:
1- קורטיזול ואדרנלין, לוקחים חלק מרכזי באופן בו חוויה נחקקת בנפש ובגוף.
2- קדמה החוויה, הגוף הגיב.. ומשם תיתכן התבססות של דפוס גופני המכתיב הליך רגשי.
אך נזכור כי קדמה החוויה.
הביולוגיה באדם מגיבה לנפש, ולא יוצרת את ההליך הנפשי.
3- תיתכן בכל אדם ממד של טראומה בגוף. נושאים אלו הם המכתיבים את אופי פעולה של בלוטת יותרת הכליה, בעיקר כאשר מופיעים סימפטומים המלמדים על התשישות של הבלוטה.
4- דרך העבודה הטיפולית בטראומות, צריכה להכיר בתגובות הגוף שנותרו מן הטראומה, כיוון שתגובות (סימפטומים) אלו הן המספרות את מה שהאדם אינו יכול לספר קוגניטיבית.
5- כאשר בוחנים מצבי טראומה, יש לבחון את גישת הקיום של האדם, לפני הטראומה, מהי התשתית הפסיכולוגית של האדם שקדמה לטראומה.
ההבנה של נקודה זו, מלמדת ומראה מדוע טראומה הפכה להיות אירוע הנצרב בגוף ובנפש, והופכת לחוויה שעשויה להיות שם למשך החיים כולם.