ב- בלוטת יותרת הכליה – סימפטומים במצבי דחק, תשישות האדרנל

כאמור, פעילות הבלוטה קשורה ישירות לתגובות מצבי לחץ, דחק, סכנה ולצורך במיידיות תגובתית.
דבר המרחש דרך מע' העצבים הסימפתטית, והפרשות הורמונים המזרזים את המבנה גופני לתגובה מיידית.
זוהי מע' העצבים המגיבה ראשונה לסכנה, ואחריה באה התגובה ההורמונאלית.

תגובות אופייניות וטבעיות מן הזווית הגופנית השייכות לפעילות הבלוטה, במצבי דחק:
1- הרחבת אישונים.
2- הרחבה של כלי הדם.
3- התרחבות כלי הנשימה, ועלייה ביכולת תצרוכת הריאות.
4- אלסטיות בתנועת שלד שריר.
5- עלייה בדופק הלב.
6- עלייה בלחץ הדם.
7- הזעה מוגברת, עם אפשרות לריח חריף.
8- שחרור סוכרים מן הכבד לזרם הדם, לשם אנרגיה מהירה וזמינה.
9- עצירה של תנועת מע' העיכול.
10- ירידה של הליבידו.
11- עצירה התגובות חיסוניות שרלוונטיות במצבים נינוחים.
12- עלייה בדריכות, בדרגת הערנות, דחייה של תחושות עייפות.

תגובות אלו הכרחיות לשם אפשרות לתגובה המתאימה לצרכי הישרדות.
דבר שהוא כמובן הכרחי ורלוונטי.
עיקר הבעיה הינה שגורמי הסכנה האובייקטיביים חלפים לאחר זמן מה, אך האדם ממשיך לשמר את הסיבות הקודמות למצבי קיצון, ואינו יודע או יכול, לחזור למצב הנינוח שקדם למצבי הסכנה.
אז המבנה כולו ממשיך לתפקד ב"רמת אדרנלין" גבוה, דבר שיוצר בסיס לחוויית מתח תמידית.
בחברה המערבית, ניתן לומר, כי רוב בני האדם חיים ברמת מתח שמאחוריה חוויית סכנה הישרדותית, המהווה בסיס ליצירת מתח תמידי באדם.
כאשר המתח והסכנה ההישרדותית, הופכים להיות דפוס קיום קבוע באדם,
שם נוצרות מחלות רבות, מסוגים שונים.

סימפטומים קלאסיים שהם תוצר לחיי "אדרנלין גובה":
1- יתר לחץ דם.
2- קשיי שינה, אינסומניה – חלומות קשים, סיוטי לילה, הזעות בשינה. קימה בבקר קשה, ללא חיוניות, כאבי שרירים בבקר כמו שהאדם עשה פעילות גופנית מאומצת, לסתות נעולות וכואבות.
3- דופק לב לא סדיר ספונטני. לחץ בחזה, אי נוחות בחזה.
4- הזעות ספונטניות, עם ריח חריף, מבית השחי, כפות ידיים ורגליים והחזה. ייתכן צמא מוגבר ויובש בפה ללא ממצאי סוכר בדם.
5- עצירות, בעיות עיכול – גזים, עיכול לא תקין.
6- עייפות לא סבירה, צניחה ספונטנית ברמות האנרגיה (נפילת סוכר) ירידה ביכולת התפקוד המיני, וכן ירידה ברצון הטבעי למגע המיני – ירידה בליבידו (גברים ונשים)
7- סחרחורות, כאבי ראש פתאומיים, כאבי ראש בסופי שבוע – כאשר יש לגיטימציה למנוחה. נטייה לחולשה לא סבירה או לסימני חולי בסופי השבוע. סימפטומים שונים המופיעים בסופי שבוע, או כאשר האדם יוצא לחופשה (כאשר יש לגיטימציה למנוחה, אז המתח המצטבר מתפרק והופך לחולי)
8- קשיי נשימה ספונטניים.
9- צורך תמידי לממריצים (קפה, סמים, אלכוהול, קוקאין וכו')
10- ירידה קוגניטיבית של יכולת הזיכרון, הריכוז, יכולות למידה, כשרים מנטאליים.
11- עייפות תמידית, האדם "גורר" את היום. ירידה בכוח הרצון.
12- ירידה בשמחת החיים. נטייה לדכדוך. נטייה לדיכאון, איבוד המשמעות.

אם אדם מוצא כי יש לו לפחות שלושה סימפטומים קבועים בשגרת היום יום שלו, זהו הסימן המקדים לירידה תפקודית של בלוטת יותרת הכליה, כפי שצוין במאמר הקודם.
אלו הם מסימני השחיקה הבולטים, והם ביטוי בלבד לאורח חיים הנובע מחוויית הישרדות, סכנה, והלחץ תמידי הנובע מכך, כאשר ברוב המקרים יש ברקע הרגשי – פסיכולוגי, נטייה לדיכאון, עצבות, תסכול, דכדוך, איבוד המשמעות וחדוות החיים.

מהם הסיבות והתשתית הנפשית למצבים רפואיים אלו:
1- סיבות מולדות הקשורות לארבעת שלבי החיים שקדמו להופעתו של האדם (מומלץ לעיין בקטגוריה "12 שלבי החיים")
2- חינוך, משפחה, העברה בין דורית, סביבה תרבותית.
בישראל למשל, מאז קום המדינה ועד להיום, רוב האנשים חווים את מצבם הקיומי ברובד ההישרדותי. דבר יוצר אטמוספרה תרבותית וכן סוגי מחלות האופייניות לאורח חיים של הישרדות עם "אדרנלין גבוה".
3- הצורך של אנשים מסוימים לגעת בגבול של עצמם, כדי "לחוש את החיים". אנשים אלו יוצרים אורח חיים קיצוני, ואף התמכרותי.. לספורט אתגרי, או לסמים.
4- אנשים שאינם יודעים להרפות, ומתוך כך זקוקים להגיע לתשישות "סופית", אז הם יכולים לנוח. אנשים אלו מתישים את עצמם עד לחוויית קריסה, אז הם יכולים להרפות. מצב זה לאורך זמן, מסוכן ביותר, הוא מוביל לאותה הקריסה הסופית, שהאדם זקוק לה כדי לנוח.
5- מצבי לחץ של החברה המודרנית, המציבה לאדם אין ספור אתגרים מסוגים שונים: קריירה, הצלחה, שם, מעמד, חזות ונראות חיצונית, הצורך להיות מעודכנים במה שקורה, האתגר הטכנולוגי וכו'…
6- טראומות, אירועים שהביאו את האדם למצבי קיצון.
אופיים של מצבי טראומה, שכל עוד הטראומה לא הבריאה, האדם שלא במודע, מייצר לעצמו שוב ושוב מציאות החוזרת ומשחזרת את אותה הטראומה, על מנת שלהבריא ממנה.
כל עוד היא לא הבריאה, האדם חוזר לאותה החווייה שוב ושוב, ומה שקורה ברוב המקרים, שהאדם הופך את תהליך שיחזור הטראומה לדפוס קיום קבוע, כך שגם אם האדם עבר תהליך מבריא, ייתכן כי הצד הגופני של הטראומה ימשיך לשחזר את התחושות הטראומתיות שוב ושוב.
7- יש לאדם זיכרון קוגניטיבי וזיכרון תאי.
כאשר האדם משחזר זיכרון קוגניטיבי, לחווייה טראומתית שהייתה בעבר,
אם אותה החווייה נשמרת כטראומה או לחילופין, היא איבדה את כוחה על האדם,
דבר זה תלוי רבות בגישת הקיום של האדם. בחוסן הנפשי, ביכולת האדפטציה של מע' החיסון, כמו שדובר במאמרים על בלוטת התימוס.
הקושי הגדול יותר בחוויות טראומה: שהאיבר שחווה את הטראומה, זוכר בזיכרון תאי את החוויה, כאשר הדבר מעודד ומועצם ללא הפסק על ידי הפרשות הקורטיזול והאדרנלין.
דבר היוצר באדם מתח נפשי תמידי, שהאדם ברוב המקרים אינו מודע לסיבות למתח, כיוון שמדובר בהטבעות פיזיולוגיות ברובד התאי.
על כך במאמר הבא.