"בחייו אדם הוא רך ועדין, במותו – גס ונוקשה….
הילכך נאמר: הנוקשות והגסות הן מסימני ההיכר של המוות,
הרוך העדינות – מסימני ההיכר של החיים"
(לאו טזה, טאו טה צי'נג ע"ו, תרגום: שלמה קאלו)
האיכות המרכזית של מערכה החיסון, שלבלוטת התימוס חלק מרכזי בה, הינה ביכולת הלמידה וההסתגלות למצבים המשתנים של הטבע ותנועת החיים.
גמישות מהווה סמן לבריאות – נוקשות מהווה סמן לחולי.
בשלושה מישורים:
1- במישור המנטאלי: קיבעון ונוקשות מחשבתית בתפיסות העולם, מול גמישות ופתיחות מחשבתית, עם אפשרות לראות את נקודת המבט של אדם נוסף
2- במישור הרגשי: נוקשות רגשית, קור וקיפאון רגשי, ללא תנועה וללא מרחב ההתנסות. מול מרחב חוויתי פתוח וגמיש מן הזווית של תנועת הרגש.
3- במישור הגופני: נוקשות במערכת שלד שריר, מביא למחלות. גמישות במערכת הגופנית מהווה סמן לבריאות.
איכות זו קשורה ישירות ליכולת למידה, אינטליגנציה רגשית, גמישות מחשבתית הקשורה להבנה של המציאות המשתנה.
איכות זו הינה חלק אורגני ממערכת החיסון.
איבוד יכולת הלמידה – מוביל לפיקסציות המביאות לחולי.
מכאן – שלבלוטת התימוס יש חלק נכבד ביותר בתהליכי למידה, הסתגלות, הבנת המציאות המשתנה, יכולת גמישות ברמות שונות, שההשלכות של איכויות אלו הן בעלות משמעות אדירה לחיי האדם.
בלוטת התימוס אקטיבית בעובר, עד לסוף גיל ההתבגרות (בממוצע בין גיל 18-20)
בסוף גיל ההתבגרות, הבלוטה נעצרת בפעילות שלה, ולאורך השנים משנה את המרקם ההיסטולוגי שלה מרקמה אנדוקרנית פעילה, לרקמת שומן.
בממוצע – בגיל 50+ הבלוטה הופכת למנוונת לחלוטין – כביכול למיותרת, ללא כל פעילות אימונולוגית. עקב כך היא הולכת ומצטמקת לאורך שנים.
בממוצע המשקל שלה בגיל הזהב, הינו 5 גרם, כאשר בגיל ילדות המשקל של הבלוטה עד 50 גרם.
מן הזווית של המחקר המודרני, רק ב50 שנה האחרונות יש יותר מידע קונבנציונאלי על פעילות ומשמעות הביולוגית של הבלוטה.
שנים רבות סבר המדע הרפואי כי אין לבלוטה משמעות רבה לאחר סיום תקופת הרלוונטיות שלה (עד לגיל ההתבגרות) בשנים האחרונות, יש יותר גילויים ביחס לקשר שלה לתהליכי זקנה.
(נראה הקשר, במחקרים חדשים, בין הפסקת פעילותה לתהליכי הזקנה)
עוד הוכח הקשר בין מחלות אוטואימוניות לפעילות הבלוטה האחראית על ייצור ואימון תאי הדם הלבנים (לימפוציטים)
כל המתואר עד כה איננו הגיוני, לא סביר ולוטה בהרבה מאוד ערפל, מדוע?
עד גיל 18 האדם עם זיכרון תאי עצום לגבי פתוגנים מסוגים שונים שאיתם המערכת נפגשה, התעמתה ויצרה נוגדנים. אך האם מכאן ועד לסוף חיי האדם, לא יהיו עוד סוגי מחוללי מחלות מסוגים שונים? בקטריות, ווירוסים, חיידקים, ועוד..
בוודאי שיש ויהיו….
אך בלוטת התימוס עברה ניוון ואיננה מתפקדת יותר בזיהוי ואימון הלימפוציטים.
כך שהמערכת נותרת ללא אפשרות למידה, וללא יכולת להסתגלות (adaptability) למצבי קיום רב גווניים, שהחיים מאתגרים את האדם (בעיקר בחברה המודרנית) למשך כל תקופת החיים, במישור האקולוגי ובמישור הרגשי – פנימי.
מתוך 12 שלבי החיים:
עד שלב גיל ההתבגרות (שלב שמיני) טבעו של הגוף האורגני, הוא זה הדוחף את האדם לשינוי, לגדילה, שהיא עצמה (הגדילה) בעל כורחו של האדם. האדם גדל ללא בחירה או רצון. תהליך השינוי הוא לא רצוני המחייב ויוצר באדם תהליכים גופניים והתנהגותיים.
דבר שניכר בהופעה הפיזיולוגית של האדם וכן במערכות הזהות האישית ובביטויי ההתנהגות עד לסוף גיל ההתבגרות.
בתהליך זה – יש לבלוטת התימוס חלק נכבד והיא אקטיבית לאורך תקופת זמן זה כחלק מתהליך השינוי, ההסתגלות והלמידה (אדפטציה)
כאשר הטבע המכריח שינוי איננו פועל יותר את פעולת ההכרח והאילוץ.
האדם אינו מוכח יותר לגדול, הוא יכול להסתפק במה שהטבע יזם לו למשך כל חייו.
רוב בני האדם – אכן מסתפקים במה שהכריח ואילץ הטבע בתהליכי ההתבגרות והשינוי.
לכן רוב בני האדם, נותרים ברמה התפתחותית של גיל ההתבגרות, ומטה.
לכן בקרב רוב בני האדם, גיל ההתבגרות ומטה, מהווה כל החיים את זיכרון המרכזי לחוויית החיים וחיות משמעותית ביותר, כיוון ששם הייתה חווית החיים המשתנה והגדלה.
לאחר גיל ההתבגרות, החיים עברו קיבעון (פיקסציה) האדם חי על אותו הממד כל חייו ללא המשך תהליך האבולוציה.
מגיל 18-20, אם האדם לא ייזום לעצמו שינוי יזום, ברצונו ובכוחותיו, שינוי מעצמו לא יגיע.
אלא אם כן, יהיו סוגי קשיים, בעיות או קטסטרופות שהן יהוו את מנוף המאלץ ומכריח את האדם לשנות, להשתנות ולהמשיך את תנועת מסע החיים שלו.
תהליך השינוי הינו חלק ממסע החיים של החובה הקיומית של האדם, להגשמה של הפוטנציאל שלו.
לאחר גיל ההתבגרות יש לאדם את הכלים להמשיך את דרכו שלו בכוחותיו.
אז מופיע עיקרון הרצון החופשי, יכולת הבחירה, המשמעות שיש לה למרחב ההתפתחות של האדם.
ללא המשך האבולוציה של האדם, ברצונו האישי – החיים והאדם הופכים למנוונים בבלוטת התימוס.
לכן – הניוון של בלוטת התימוס, מהווה אינדיקציה להפסקת תהליך המסע ההכרחי של האדם.
כלומר – אנשים שהמשיכו את תהליך האבולוציה הפרטי שלהם, אצלם הבלוטה לא התנוונה וממשיכה לתפקד.
הניוון או המשך פעילותה של בלוטת התימוס מהווה אם כן, אינדיקציה לרמת ההתפתחות של האדם.
דבר הניכר בגמישות, בוויטאליות, ביכולת הלמידה וההסתגלות של האדם למצבים משתנים.
מצבי השינוי שעליהם מדובר, הם בקונסטרוקציה של חוויית ה"אני" של האדם.
חווית "אני" (האופן שבוא האדם מכיר את עצמו, דרך חווית ה"אני") צריכה להשתנות כל כמה שנים. אם אין היא משתנה, האדם חי חיי ניוון, דבר שניכר דרך תהליכי זקנה, ירידה בוויטאליות, וכמובן הפסקת התפקוד של בלוטת התימוס.
כאשר חווית ה"אני" עוברת את השינוי ההכרחי כל כמה שנים, האדם נותר צעיר, חי, נושם, יוצר, חווה, מתחדש, כאשר לדבר זה יהיו כמו כן השלכות פיזיולוגיות בהמשך הפעילות של בלוטת התימוס, ברמה החיסונית וברמת הכוחות והוויטאליות הזמינות לאדם.
המחקר המודרני (בשנים האחרונות) מראה כי בשעת היריון, בלוטת התימוס – באופן חלקי, הופכת שוב לפעילה.
דבר המלמד כי מעצם חווית ההיריון, והשינוי הגופני של האם היולדת, נוצר בה תהליך שינוי של חוויית ה"אני" שלה, שהוא עצמו חלק ממסע ההתפתחות הרלוונטי שלה.
יש כמו כן, במצבי קיצון במשברי חיים, כגון מחלות סופניות שהאדם מתמודד איתן שהביאו אדם לשינוי פנימי מרחיק לכת, גם שם יש סימנים קליניים המעידים על חזרה של פעילות הבלוטה.
כמו כן – כאשר האדם עובר שינוי אמיתי בתוכו, עקב תהליך שהוא עצמו יזם לעצמו – בתהליכי נפש ורוח, גם שם יש התעוררות של פעילות הבלוטה.
התעוררות ופעילות של בלוטת התימוס, בגיל בוגר – מלמדת על המשך תהליך האבולוציה של האדם, על אדם הנותר צעיר שלא מתנוון, ולא מזדקן.
תהליך הזנה אינו גופני אם כן, אלא נפשי, הקשור ישירות לתהליך ההתפתחות ההכרחי שהאדם חייב לעבור, כיוון שלשם כך הוא כאן.
סוג ידע ההתפתחות, מסע חיים. סוג הפוטנציאל שחי באדם וההכרח להגשמה שלו, קיים בלב, במיתר הקיומי בלב.
מכאן הקשר במיקום האנטומי של בלוטת התימוס היושבת על גג הלב, ללב למשמעותו.
קובי נחושתן – דרכי הבראה אלטרנטיביות
מומחה בהומאופאתיה ורפואות המזרח
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 