סיפורו המופלא של שמגר בן ענת

"וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, בְּמַלְמַד הַבָּקָר; וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל"

הרקע להופעתו של משגר בן ענת:

וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה מִן-הַגִּלְגָּל, אֶל-הַבֹּכִים (שופטים, ב'-א')
מדוע הם בוכים?
כיוון שאיבדו את דרכם. במדבר תכלית ההליכה הייתה ברורה, כיוון ההליכה היה ברור.
המטרה הייתה להגיע לארץ המובטחת. לכן לא התעוררה שאלה לגבי ההליכה וכיוון ההליכה, תוך כדי מהלך תהליך יציאת מצריים (שכל עניינו – הכשרת הכלים, הנפשיים העיקר ליישוב הארץ המובטחת)
אך כאשר הגיעו לארץ, הסתבר עד מהרה, כי ההליכה במדבר הינה קדם ההכנה לדבר עצמו שהוא ההליכה שמישור קיומי אחר, בדרגת קיום שונה – היא דרגת האדם שהגיע לארץ המובטחת.
כעת אופן ההליכה איננו דומה להליכה במדבר.
כעת מסתבר כי עצם ההגעה לתכלית, איננו סיום כלל, להיפך – כעת המסע אולי אף מורכב יותר מן ההליכה במדבר.
לכן הם נבוכים ובוכים….. כיוון שאין הם יודעים כיצד הולכים כעת, ומהי דרך ההליכה ולאן.
על זה משיב המלאך:
"וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר, לֹא-אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם וְאַתֶּם, לֹא-תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת–מִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹא-שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַה-זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי, לֹא-אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לְצִדִּים, וֵאלֹהֵיהֶם, יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ וַיְהִי, כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְהוָה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֹּכִים; וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם, לַיהוָה" (שופטים ב', ב-ה)

המלאך מלמד אותם כי כעת אופן ההליכה, לאחר שהגשימו את התכלית (הכניסה לארץ המובטחת) הינו במימוש הברית בחייהם, שהיא איננה ברת ביטול מן הזווית אלוהית.
מן הזווית האנושית – ייתכן כי האדם ישכח את אותה הברית – ומזה המלאך מזהיר.
הוא מזהיר את האדם לא לשכוח:
"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שופטים ג' – ז')

מסקנות ביניים:
1- ההליכה לאחר סיום ההגשמה של הכניסה לארץ – ממשיכה.
2- להגיע לארץ המובטחת – אינו מכוון ל"נחלה ומנוחה" – אלא להמשך העבודה ממקום אחר.
3- אין לדרך סוף, אין האדם מגיע ל"נחלה ומנוחה" – הדרך לעולם קיימת – בדרגות ורמות שונות.
4- עיקר הקושי והבעיה של האדם, הינה הנטייה לשכוח.
לשכוח את עצמו, את דרכו, את מחויבותיו.
5- דבר זה איננו אפשרי (השכחה) לאורך זמן – כיוון שיש לאדם ברית לקיים, היא ברית אלוהים אדם.
6- ברית אלוהים אדם – הגשת אלוהים בחיי האדם, מחייב מן האדם התפתחות של יכולות שאינן נרכשות בהליכה במדבר, אלא תוך כדי תהליך יישוב הארץ. תוך כדי מהלך החיים הנורמטיביים.
7- כל סיפורי השופטים, הם "שיעורים" לאותן האיכויות הנדרשות מן האדם לפתח בקרבו לשם אופן הזיכרון הנכון, שם אלוהים מתגשם דרך האדם, בחיי האדם, לאחר שהאדם הגיע ל"ארץ המובטחת" – כשיש בידו תוצאות דרך שעשה ועבר.

שיעור ראשון:
המלאך המוכיח, ומבטיח את כי הברית קיימת ותמיד תומכת, והיא "כוכב הצפון" המראה את הדרך. היא "נקודת ארכימדס" הקבועה במרחבי הזמן.

שיעור שני:
עתניאל בן קנז – המלמד את האדם להיות מרוכז בהווה, ולהיות עם תשומת לב לפרטים הקטנים מהם החיים נבנים, כיוון שדרכם ניתן לצפות באופן התהוות האל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג', י'ד)

שיעור שלישי:
אהוד בן גרא, דרכו נלמד כי תשומת הלב לפרטים, אין משמעותה רק לגירוי המיידי והגס של רעב, אוכל, שובע, הנאת החושים, ממנה האדם עלול להתמכר לאותה תשומת הלב, וכך לאבד את תשומת הלב הנכונה, אותה לימד עתניאל בן קנז.
כך שהאדם עלול לשכוח וילך לאיבוד אחר תשומת לב לגירויי השעה, החושים, היצר ושאר האפשרויות שיש סביב האדם, היוצרים התמכרות לתאווה, לכבוד, וליצרים הגופניים, שהם הגירויים המיידיים שעשויים למשוך את תשומת ליבו.
סיפורו של אהוד בן גרא איטר יד ימינו, הינו סיפור של האדם שעבר התמכרות קשה, ושילם מחיר על אותה ההתמכרות, כך שהפך נכה (איבד יכולות ופוטנציאל ששייך לו) ומהי דרך ההתמודדות שלו עם האופן בו ההתמכרות הביאה לשכחה העצמית.

שיעור רביעי: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט'-ח')

סיפורו המופלא של שמגר בן ענת.

א- וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת: (נוכחותו התמידית של שמגר בן ענת, שהיא המפתח להצלחה)
יש לומר "ואחריו בא", הכתוב מלמד כי שמגר בן ענת "היה".
מכאן כי שמגר בן ענת היה שם תמיד, מעולם לא חדל מלהיות, שמגר בן ענת היה – הווה ויהיה. הוא הווה תמידי.
נוכחותו היא, שהוא "שם" תמיד.
ב- וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ: (אופן הצטברות אבק חיי היום יום)
מהם הפלישתים?
במסגרת הסיפור, מהיכן באו, מדוע הם שם, מה עשו בני ישראל שפלישתים אויבים להם, מה היה הנושא ממנו יש להיוושע….
הפלישתים הם "אבק חיי היום יום". האבק המצטבר, שאם לא מנקים אותו, הוא נאגר והופך שכבה המכסה ומטשטשת את הדבר שהיא כיסתה.
אבק חיי היום יום (הפלישתים) שם תמיד: העיסוק היומי, התחזוקה היומית, תשומת הלב היומית, כל הקונפליקטים והצרות הקטנות והמטרידות של החיכוך בין האדם לסובב, הדאגות היומיות…
אבק חיי היום יום שם תמיד – הוא חלק בלתי נפרד מן החיים עצמם.
אם האדם אינו מנקה את עצמו מן האבק, האבק מצטבר, מלכלך ומשכיח את צורתו של האדם.
לכן יש צורך לנקות תמיד, להיות בתשומת לב תמידית לתחזוקה הנכונה של הגוף, הנפש ורוח האדם.
אם האדם שכח לנקות את האבק (פלישתים) שבוע ימים, אז האבק ביחידות.
אם האדם לא ניקה שבועיים אבק (פלישתים) האבק כעת בעשרות.
ואם לא ניקה שלושה שבועות, אז האבק הופך לשכבה – מאות.
כאשר אבק הפך ל"מאות", האבק הופך למבנה בפני עצמו, שיש לפרק ולסלק אותו, כיוון שהוא הופך לסיבה לחולי, להסתר פנים, לשכחה ולצרה.
ג- בְּמַלְמַד הַבָּקָר: (ההזנחה העצמית)
שמגר בן ענת מכה את שכבת האבק עם המקל המטה את הבקר.
מלמד בקר, זהו הכלי לשינוי ההתנהגות האנושית שהפכה כמו לבהמה (בקר) ולכן שכחה. "מלמד הבקר" מפנה את תשומת הלב למה שעל האדם להיות מודע תמיד בעת היותו חי את חיי היום יום שלו.
מלמד הבקר הינו דרך הלימוד לאופן ההליכה הנכון.
שמגר בן ענת בא ואומר: אל תחייה מכאנית, אוטומטית, כמו פרה. אם תחייה כך המשמעות המיידית הינה האבק המצטבר, החובות הנאגרים, הנושאים שזנחת, המקומות שלא טיפלת, היחסים האנושיים שלא זכרת וזנחת… דבר זה מוביל לשכחה ולהזנחה העצמית, משם האדם הולך לאיבוד לעצמו ולדרכו.
ד- וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל: (דמותו המתחלפת של שמגר בן ענת)
בכל זמן מה שמגר בן ענת משנה את דמותו ואת שמו, לפי צרכי תשומת הלב, לתחזוקה העצמית, שהיא עצמה משתנה מעת לעת, לפי צרכי האדם, הגיל החולף ותנאי ההתפתחות הדורשים סוגי תחזוקה מסוגים שונים.
אך נוכחותו של שמגר בן ענת, שם תמיד.
הצורך לניקוי האבק, לניקיון הפנימי של האדם מול עצמו, מול עולמו ובעיקר מול אלוהיו, שם תמיד.
אם לא יהיה שם, ה"פלישתים" באים מייד: צרות היום יום, מצוקות גופניות, נפשיות וכו'.
ה- מסקנות:
1- כאשר שמגר בן ענת הופך להיות יסוד נפשי פעיל באדם, האדם במודעות תמידית לדרגת הניקיון ולצורך לשמר אותה. ניקיון גופני, רגשי, מחשבתי ורוחני.
אז האדם כשיר להגשמת תכליתו באופן טבעי ופשוט, מעצם השמירה על אקלים נפשי, גופני נקי.
2- כל כמה שנים על האדם לרענן את האופן בו הוא שומר על ניקיון, כיוון שהצרכים משתנים.
3- הזיכרון והשכחה תלויים ברמת הניקיון של האדם – בכל הממדים.
4- שמגר בן ענת אינו אדם קונקרטי, אלא איכות אנושית, המתפתחת באדם לאור ההתקרבות של האדם לעצמו, וההבנה על הצורך לשמירה עצמית, לסוג האקלים ההכרחי ליסוד אלוהים בנפש האדם, שיגדל וייתן את פריו.
5- מכאן השם: שם-גר, המגורים הם שם, לאחר יצירת האקלים ההכרחיים בהווה, דרכם מקום המגורים ל"נשמת אלוה ממעל" באדם זקוקה לאפשרות להגשים את נוכחותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s