היחסים בין אהוד בן גרא – איטר יד ימינו, לעגלון מלך מואב


שופטים ג', יב-ל: משל נבואי המביא את סיפור נפש האדם וכיצד נכלאה בחומר, בשכחה, בתאוות הגוף והאכילה, ומהי הדרך לשחרור מן השעבוד, והחזרה למקום שם הנביעה בוקעת שוב, אך ממקום חדש הנלמד לאור התנסות שיעבוד נשמה בהתמכרות לתאווה, העיקר לתאוות המזון, האמור להזין, אך הפך למשעבד וממכר עד לרמה של שכחת האדם את עצמו.

הסיפור כולו, הינו אינטרני לאדם, כל הדמויות בסיפור הם לצדדים שונים באדם אחד, בנפשו, בדינמיקה הפנימית המתחוללת בקרבו.

הסיפור שייך לחטיבת הסיפורים המגוללים את קורותיו של אדם שהגיע והתבסס ב"ארץ המובטחת", אדם שיש לו הישגים לאור דרך שעבר.
אין הדבר דומה בין ההולך בדרך ואחד שסיים את ההליכה וכעת עליו לבסס את זכות ההליכה במדבר.
מהם הקשיים הצפויים לאותו האדם, קשיים שאינם שייכים להולכי המדבר, אלא למתיישבים.
בקשיים אלו עוסק ספר שופטים.
הינה סיפור נוסף המגולל את מאמציו של אדם אשר מגמתו ביסוס ונטיעת שורש לאור הדרך שיש בידו. ובאילו מהמורות הוא עלול לפגוש בדרכו החדשה.

סיפור זה הינו כמו כן, סיפור של ההתמכרות לדפוסים קלוקלים וכיצד יש לנהוג עימהם כדי להביא לשינוי בריא, כאשר האדם מגיע לפי פחת הסוף האפשרי ולאיבוד חייו.


א- "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה"
הוסיפו לסוג ה"רע" שהיה לפני כן (ב"תשובתו של עתניאל בן קנז") שהוא השכחה של האדם את יסוד אלוהים שבתוכו. דבר זה רע בעיני ה', כיוון שאז עיקר אדם נעדר, נעלם וכל חיי אדם אינם חיים, כי אם ירידה לטמיון.

ב- "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב, עַל-יִשְׂרָאֵל, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה"
1- עגלון איננו רע ואיננו טוב, הוא קיים שם, וכאשר יכול היה להשתלט – כך עשה כיוון שהדבר נתאפשר לו.
2- עגלון איננו "עונש" – הוא שיקוף לתוצאות שכחת אלוהים. שקוף למציאות הפנימית של האדם.
3- לכן לא ניתן להאשים את עגלון ב"רוע", אלא להיעזר בו ללימוד ועבודה עצמית, דרך השיקוף שהוא מאפשר.
4- עגלון הינו ביטוי לגוף – ביחסי נשמה גוף, כאשר נעדרת נשמה, הגוף הופך מיידית לשליט ולמייצר זהות עבור האדם, כחלופה לנשמה. אין שם חלל ריק, כאשר עיקר אדם (נשמה) אינו פעיל או קיים, דבר אחר – חיצוני ופחות עקרוני לקיום הופך עצמו לעיקר. בבחינת "עבד כי ימלוך".

משל עבד כי ימלוך, משל ליחסים בין הגוף (ארץ) לבין סוגי זהויות כוזבות( משלי ל, כא-כב)
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ: הגוף יחלה ויאבד מכוחו תחת שלושה תנאים. (רוגז הארץ, זהו חולי הגוף)
וְתַחַת אַרְבַּע לֹא-תוּכַל שְׂאֵת: ובתנאי הרביעי הגוף לא יוכל שאת וימות.
תַּחַת-עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ: תנאי ראשון, כאשר זהותו האמיתי של האדם, שמקורה בנשמה, נעדרת וחלקי נפש חיצוניים, שמטרתם הראשונה להוות שרת ליסוד הנשמה באדם, הפך למלך, כגון זהות המושתת על מילוי צרכים בלבד, מילוי הצרכים וסיפוקם הפך למרכז חיי האדם, ולזהותו.
וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם: תנאי שני – למבנה האנושי (קומת אדם) יש מערכות שכל אחת צורכת לעצמה הזנה הייחודית לסוג פעולתה. כאשר מערכת נמוכה גוזלת לצרכיה את מזונות המערכת הגבוהה ממנה, כגון שימוש בגוף לצרכי תשוקה מינית בלבד, דבר שהמחייב צריכת כוחות ממקורות עמוקים יותר עקב האפשרות לתשישות המערכת, דבר זה מכונה "נבל השובע מלחם שאינו שלו".
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל: תנאי שלישי – יש לאדם איכות פנימית שהיא זקוקה להפריה מאיכות מאוד ייחודית, ואותה האיכות קוראת ל"זיווג" עם איכות דומה לשם הפיריון, והאבולוציה של נשמת אדם. כאשר אדם שכח עצמו, ובא בזיווג עם נושאים ואיכויות שאינם חלק מרצון נשמתו, זוהי "שנואה שנבעלה" שתוצר אותה הבעילה, מבנה זהות שגוי, המוביל למחלה. המחלה (עגלון) תשקף לאדם מהי והיכן הטעות. (בעילה אסורה – זיווג של האדם עם תוכן שאינו מתאים לאיכות הפנימית שלו) וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ: תנאי רביעי, בו הגוף לא יוכל שאת וימות.
הגוף הוא ההלבשה על יסוד אלוהים באדם, הגוף מהווה ביטוי ישיר לאותה איכות יסוד. כאשר יסוד אלוהים איננו יותר, או שנגנז עמוק, ובמקומו האדם אימץ "שפחה" שהפכה מלכה, זהות שאולה שאיננה נכונה לאדם, והיא הפכה ליסוד עליו האדם נשען, הגוף איננו יכולת לתמוך ביחסים מסוג זה, והוא קורס ומת, כיוון שהוא מתאים ככלי ליסוד מסוים מאוד, וכל ניסיון להלביש אותו על עיקרון קיום אחר, יביא למותו.

ג- "וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת-עִיר הַתְּמָרִים"
כאשר האדם שכח את עצמו ומקורותיו, הגוף הפך לעיקר חייו (עגלון)
הגוף כעת הולך וגדל, והוסף אליו עוד היבטים של כוחות הגוף.
עגלון: תאוות האכילה, מרכז האדם סביב קיבתו וסיפוק תאוות המזון (האספקט האוראלי)
בני עמון: מרכז האדם בתנועת גופו, הגוף – ותנועתו (ספורט, יופי הגוף וחן התנועה) הופכים למרכז של האדם.
עמלק: רגשות שאינם קשורים או מחוברים לשורש, כך נותרת רק התנועה הרגשית ללא ניווט ללא תיחום, אז האדם המבוסס על רגשות, הופך למבולבל עם אפשרות כאוטית ואולי אף מסוכנת מן הזווית של היציבות הנפשית.

עגלון (תאוות הגוף והאכילה) אוסף אליו כוחות נוספים הקרובים לאיכותו ויורש את עיר התמרים.
עיר התמרים – "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג)
האפיון להזנה הנכונה. כיוון שהגוף הפך למלך, עקב שכחת האדם את עצמו ומקורותיו.
הדבר הראשון שהגוף עושה, זהו להגדיל את מלכותו דרך הצירוף של עוד אספקטים הדומים לו, הסוגרים את הגולל לזיכרון האפשרי של האדם את עצמו.
הדבר השני שהגוף עושה, זוהי גזילת משאבי ההזנה הנכונה.
כיוון שעיקר הגוף בנהנתנות הפיזית הוא פולש למקומות ההזנה בכל ממד במערכת.
וגוזל את כלל משאבי החיוניות של מערכת, ובכך הוא סותם אפשרות נוספת של האדם לחזרה ליסודות הנכונים מהם החיים בנויים.

יש בכוחה של הזנה נכונה, להוביל את האדם לתכליתו למן הצעד הראשון ועד לסופה של הדרך, הדבר תלוי בסוג ההזנה, איכות המזון, הזמן שבו המזון זמין, ובעיקר בכמות המזון:
"דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה-טז
דבש זמין תמיד, אך הוא ניתן במשורה, לפי הדיוק של הכלים שיש לאדם להכלה, כלים הנבנים מאותה ההזנה.
כאשר האדם גדל, ייתכן כי יהיה בכוחו למצוא לעצמו דבש רב, עיקר הנקודה: ההזנה המידתית. כאשר האדם חרג מאותה המידתיות, באה המחלה, ההתמכרות לתאווה, דבר המוביל להמלכתו של הגוף (עגלון) וסתימת האפשרות לגדילה הנכונה (ההיכרות העצמית)
הזנה נכונה (עיר התמרים) מספיקה לבדה כדרך, בכדי לממש את תכליתו של האדם.

ד- "וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה"
נשמה נעדרת מאדם, למשך ח"י שנים. עיקר אדם משועבד לזהות הגופנית, המביאה את עיקר האדם להוריד את עצמו ואת מדרגתו למקומו של הגוף.
זהו השעבוד, כאשר נשמה מתנהגת על פי כללי צריכה גופניים.
מהו שיעור הזמן לשעבוד? ח"י שנים ולא יותר.
יותר מח"י שנים – ייתכן כי לא תיוותר התקווה לאפשרות אחרת.

ה- "וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת-אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב"
הזעקה באה כיוון שלאחר היעדרות נשמה במכלול האנושי (קומת האדם) – האדם אינו יודע לדבר ולהסביר את מצוקתו, היכולת המילולית באדם הינה תוצר של "אינטליגנציה רגשית" של הבנה וחוויה קוגניטיבית. מהלך זה אינו קיים, עקב שיעבוד האדם לקומה הנמוכה – הגוף והתאוות.
לכן – עקב השכחה, נוצר באדם עיכוב התפתחותי, האדם חש דבר מה, מצוקה קשה ונוראה, וניתנת לו אפשרות אחת בלבד לבטא את אותה המצוקה, בזעקה.
זעקה ללא מילים, ללא התכוונות למשהו, רק הזעקה לבדה ומה היא מעוררת באדם, היא לבדה בוקעת רקיעים, ומפצחת את שכבות העיוורון והסיאוב שנוצר באדם עקב השעבוד.
אלוהים אינו יכול להישאר אדיש מול הזעקה, הוא מקים את אהוד בן גרא – נכה, איש איטר יד ימינו.

נשמה – מחוברת מכוחה של האחדות לעולם כולו. לכן יש בכל נשמה שישים ריבוא אפשרויות.
אך במצב הנוכחי, נשמה שכחה עצמה, נלכדה בין כפלי המעיים ושיפולי הבטן, כך שנותרה נכה, מחוסרת יכולת ביטוי והגשמה.
הזעקה עוררה לחיים נתיב אחד ואחרון ליכולת השיקום והתעוררות. אך גם נתיב זה, לא אוזן כראוי ולא יכול היה להיות אדם שלם, לכן דמותו של אהוד בן גרא,זוהי דמותה של נשמה צולעת ששרדה את הרעב, השעבוד והחסר, אך נותרה נכה.

היכן הנכות? ביד ימין – צד החסד. האפשרות לבוא לגוף ולעולם דרך החסד, הפכה לנכה. נותר שמאל – דין. הדין נותר בריא – חזק. הדין עדיין שם, והוא יחידי לבדו בא לדרוש את זכות קיומו בדרך כוח הדין.
כוח הדין, ללא החסד: קשה, אכזרי, מיידי, טוטאלי, יסודי, נחרץ, איננו תהליכי – שואף למיידיות מיצוי הדין. והוא אכן צודק… אךה מכוחו של דין – בא המוות.
לאור הנכות (שהיא תוצר השעבוד) נותר הדין לבדו…
מיהו אם כן אהוד בו גרא?
איש חד, קשה, מוחלט, מהיר, מר נפש, ללא חת, ללא פשרות, ללא חרטה ומחשבה שנייה, איש של עקרונות מוחלטים…. איש הדין והאמת.

ו – וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב:
כל צדדי נשמה שהפכו נכים, ואינם יודעים לדבר – נותנים מעצמם את חלקם – מנחה בידו של אהוד בן גרא – הצד היחיד בפוטנציאל נשמה היודע לדבר, לגוף (עגלון) כיוון שאהוד בן גרא, הוא היחיד שבידיו המנחה בטוחה.
שליחת המנחה – למען יצירת קשר מחודש בין נשמה לגוף, כיוון שברבות הימים, גוף (עגלון) שכח בעצמו מקיומה של נשמה, נותר בעולמו הוא לבדו, תאוותן, שמן, עיוור היודע רק את צרכיו.
וכן – נשמה, בכדי להיחלץ מן הכלא, פעולת את חוק ההשתוות, חוק הנבואה (חוק כלים שלובים) שבה היא מדמה עצמה לאיכותו של הגוף, ומקטינה עצמה למידותיו, דבר ההופך לאפשרי רק באמצעותו של אהוד בן גרא (מידת הדין הקשה, המלאה והטוטאלית) המכיר את עצמו ואינו שוכח למרות היותו מחופש לעבד.

ז- "וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ"
מידת הדין מכינה לעצמה כלי נשק – חרב פיפיות דו כיוונית, מדוע?
מכיוון שדין מוחלט תמיד מסתכן בהיפוך הדין כלפיו, "כל הפוסל, במומו פוסל" (קידושין ע'- ב')
כדי להימנע מהיפוך הדין כלפי עצמו, אהוד בן גרא מלביש את הסכין על ירכו הימנית, צד החסד, המקום שם הוא נכה. . על מנת שיוודא שהוא מוהל את הדין שיש בתוכו בחסד ואין הוא בא בשם הדין המוחלט שם אין מקום להמשך התקומה.
דין מוחלט אינו מאפשר את קיומו של עולם, בכדי שתוקפו של דין יתקיים, עליו למהול דין בחסד.
בכוונה טובה, לב טוב, המחפש תקומה והשבת המציאות הנכונה.
דין מוחלט מאפס את המציאות ומחזיר אותה לנקודת ההתחלה.
גם אם הדין צודק, עליו לחלוק את צדקתו עם החסד, אז רצונו יתממש.

ח- "וַיַּקְרֵב אֶת-הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד"
מהי סוג המנחה שאהוד בן גרא (נשמה) נושא לעגלון (גוף)
המנחה: הזיכרון האורגני שיש בכל תא הגוף עם הידע הראשוני, על המוצא ועל התכלית, ועל הסיבה הראשונה שבעקבותיה הגוף פה.
אהוד בן גרא (נשמה) מקרב את המנחה לעגלון (גוף) כיוון שעגלון (הגוף) חלה, התנוון, השמין והסתאב עד לרמה שהפך למחוסר ביכולת התנועה, הוא עצמו נכה.
"בריאותו" של עגלון הינה מחלה.

ט- "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת-הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה"
אהוד בן גרא (נשמה) אינו נושא את מנחה, העם אשר איתו, הם נושאי המנחה.
אהוד בן גרא (נשמה) אינו צמוד לדבר, אין הוא כבול לא למחלה ולא למשעבד, הוא חופשי, נכה אמנם – עקב התפתחות לקויה בילדותו שם לא הייתה ההזנה הראשונית שהחסך בהזנה, הפך אותו לנכה. ואותה הנכות גיבשה אותו כאיש הדין, המוחלט, המר והישר.
אין הוא כפוף לכלום, לכן אין הוא המגיש, אותם החלקים ששכחו עצמם – שהם הנכים האמיתיים, מביאים את מתנת הזיכרון.
כאשר הוא כילה את תהליך הגשת המנחה, הדבר גורם להתעוררות המשנה את טבעו של עגלון (הגוף) טבע הסיאוב והמחלה, משתנה מן המנחה המביאה את הזיכרון האורגני שהגוף שכח עקב ההשמנה.
כאשר אהוד בן גרא כילה את הגשת המנחה, שם מתחיל באופן הממשי כיליונו של ממשל הגוף על נשמה.
נשמה נושאת בתוכה את הזיכרון ומטען הידע, של סיבת הקיום, התכלית וכיוון מהלך החיים. כאשר גוף נזכר במטען זה, מייד הוא מזדקף, שמח, נענה לידע זה. זהו ידע מחלים, מבריא, משיב את איזון על ידי השבת הכלים למקומם.

י- יט וְהוּא שָׁב מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו.
כ וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא-יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר-לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר-אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא.
שני פסוקים המספרים סיפור אחר ושונה.
פסוק י"ט: אהוד בן גרא (נשמה) שב מן פסילים בגלגל. שב ויצא מאופיו ודפוסיו של הגוף, היודע מחזוריות בלבד (גלגל, ופסל)
והוא עומד מול עגלון (הגוף) כאשר כל העם ניצב עם המלך, הגוף וכל כוחותיו – כבר חשים את הדריכות מן הזיכרון הקדום אותה הגישה הנשמה דרך המנחה.
לכן כאשר אהוד בן גרא, מודיע לגוף וכוחותיו (עגלון) כי יש בידו דבר סתר, הוא איננו אומר דבר שקר ורמייה, הוא אומר את האמת המוחלטת, והגוף (המחלה, הסיאוב, ההתמכרות לתאווה) יודע וחש בזה, ואף מעוניין באותו דבר סתר עקב הידיעה האינטואיטיבית כי אותו דבר הסתר ממשיך את הזיכרון שהגוף זכה בו מחדש שבא דרך המנחה מן החלקים הנשמתיים שהפכו נכים.
בפסוק י"ט, אהוד בן גרא, ניצב לבדו מול המלך וכל משרתיו.
בפסוק כ', יש למלך (לגוף) מקום המיועד לו לבדו, לאף אדם או כוח, אין רשות להיכנס לחדר ההתבודדות של המלך, ולפתע אהוד בן גרא (נשמה) נכנס לאותו חדר החדרים המותר למלך לבדו.
שם יש שיח הגורם למלך לקום ממקומו, הגוף אינו אדיש יותר, כאשר הגוף חש אינטואיטיבית את קריאת האלוהים מפי נשמה.
נראה כי המלך שש ושמח להקריב את עצמו ואת מלכותו (את מחלתו, סיאובו, השמנתו, דפוסי החולי המובילים לחידלון, דפוסי ההתמכרות וההקצנה)
לכן הוא קם מרבצו.
נראה כי המלך קם בפעם הראשונה בכל ימי מלכותו למשהו, כאשר הוא עצמו קץ באופיו המסאב של ממלכותו הממכרת. (הגוף חפץ בכיליונו, הוא כבר חש זמן רב כי דרכו, דרך התאווה, התמכרות, ההקצנה, העיוורון, מובילים גם אותו עצמו לחיק המוות והכיליון)

שני פסוקים (המתארים שני מפגשים שונים) אלו מתארים את שני סיפורי הבריאה בבראשית א', שם סיפור הבריאה הוא כגלגל, ובסיומו נברא אדם המכליל בתוכו את כול העולמות "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א-כז)
כאשר פסוק כ' בסיפורו של אהוד בן גרא, מקביל לסיפור הבריאה השני בבראשית ב', "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב-ז)
שם אדם נברא עקב מפגש של יסוד עפר עם יסוד אלוהים.
מפגש המייצר ייחודיות אינדיבידואלית בכל אדם.

הבדלי הפסוקים והגישות:
בפסוק י"ט, הנשמה הולכת בדרך הטבע וגלגל, להחזיר את הזיכרון המולד של העיקרון הבסיסי על מקומו היחסי של הגוף מול הנשמה.
בפסוק כ' – המקביל לפרק ב בבראשית, אהוד בן גרא, נשמת אלוה ממעל, מגלה לגוף את אופיו האישי והייחודי, ואת זכותו של הגוף להיות עבד וכלי לאותה הייחודיות החד פעמית, האלוהית בטבעה הבסיסי.
אז הגוף (עגלון) אולי שש ושמח לקום מול נשמה (אהוד בן גרא) לשים עצמו על המוקד.
על הגוף למות – כדי לאפשר לידה מחודשת, על כל הדפוסים החולים, הלא מאוזנים המביאים שיעבוד, התמכרות ומחלה, למות….

הקבלה זו באה ללמד כי תהליך בריאת עולם, קיים בשתי אפשרויות, הקורות זו לצד זו בנפש האדם כאשר הגיע לצומת, שם עליו למות ולהיוולד לחיים חדשים נכונים יותר.
תהליך שיש לו שתי אפשרויות, או בדרך הטבע (גלגל) או דרך המפגש של האדם עם יסוד אלוהים שאינו שייך לעולם זה.

י"א – "וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת-יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ"
מידת הדין מהולה בחסד, שולחת ידה לחרב ותוקעת את החרב במרכז מקום הסיאוב, השעבוד וההתמכרות.
אם היה הדין תוקע הרחב במקום אחר, לא היה עושה את תפקידו נאמנה, ואולי אף היה נכשל.
עליו לתקוע את כלי הדין במרכז הדפוס הממכר והממית, לא לידו ולא צידו, אלא בתוכו, במרכזו ישר.
בליבו של מקום ההתמכרות והמחלה – הבטן.

י"ב – "וַיָּבֹא גַם-הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה"
הבטן שהפכה עיוורת עם השנים, הדפוס שהפך רדום ואיננו חש יותר טעמים ודקויות, בולע את הכל ללא יכולת אבחנה…. גם את החרב.
החרב נבלעת כולה לתוך הכרס העיוורת והמסואבת, לתוך הדפוס הממכר והמשעבד.
שם הדפוס מת, הבטן מתה, עקב המגע הישר ומחולט של הדין, המביא עימו גאולה לגוף עצמו שהוא עצמו קץ בסבל של המחלה, השעבוד וההתמכרות.
התוצאה: המעיים יצאו החוצה, ונשפכו ללא מעצור. נחשף לעולם גורם החולה המשעבד בכל כיעורו וריחו המזוויע, המעיים יצאו החוצה.
מעיים שאינם קשורים לנשמה, ללב. מעיים שהפכו עצמם למלך, קומת האדם התחתונה הפכה למלך, דבר שהתאפשר עקב השכחה של האדם את עצמו ומקורותיו.

י"ג – "וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל"
נשמה יוצאת מן ההתמודדות עם הגוף החולה, כך ששאר כוחות הגוף אינן מבחינות בדבר, אהוד בן גרא יוצא למסדרון ואין שם אף אדם.

י"ד – "וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה. וַיָּחִילוּ עַד-בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת-הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת. אֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת-הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה"
לאחר שמת האדון, עבר כי ימלוך, על ידי נשמה – כל שאר החלקים מתמהמהים, אין יותר מחלה או התמכרות אין יותר סיאוב, צחוק פרוע וניצול. לכן המבנה הקודם שעומד למות, מתמהמה, אין הוא יודע כיצד נוהגים כעת, הוא חש עצמו מבולבל, נטול דרך. הוא מכיר רק את התאווה, הניצול והסיאוב. אין לו כלים להתמודדות עם חיים ללא התמכרות, לכן הוא עומד כאובד עצות.
בעת היותו עומד מבולבל, מתמהמה ואובד דרך, אהוד בן גרא (דין) קורא לכל אותם החלקים הפוטנציאליים שעברו שיעבוד ודיכוי, והפכו נכים. לקום וללא היסוס להרוג עד דק את הדפוס הקודם.

ט"ו – "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי-נָתַן יְהוָה אֶת-אֹיְבֵיכֶם אֶת-מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא-נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר, וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ"
לאחר שחזרה המלכות לנשמה, לאחר שאדם הבריא מן המחלה וההתמכרות, אסור להותיר ולו שריד מן החיים הקודמים, המשעבדים אותם האדם חי קודם.
עליו לקום ולסגור את המעברים והמקומות שם היה שימוש ביצר, בצריכה, בהתמכרות לחומרים נרקוטיים באשר הם, ואת כולם להרוג.
במעברים, באים הקולות של דפוסי החיים הקודמים כדי להזין את צורכי ההתמכרות. שם קל לאהוד בן גרא – הדין, התרופה והצדק, ללכוד את כל סממני החיים הקודמים שהביאו את השכחה, המביאה שיעבוד לחומר, דבר שהוא "הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה".

ט"ז – "וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה"
הגוף הבריא, חזר להיות בריא, חזר להיות כלי עבד ומשרת לאדוניו, נשמת אלוה ממעל, למען המימוש של התכלית… אותה התכלית הידועה לאדם עצמו.
דבר זה מביא עימו מנוחה ונחלה, שקט ופריון למשך שמונים שנה.



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s