שופטים – תשובתו של עתניאל בן קנז

ספר שופטים, עניינו בסיפור של מה שקורה לאדם לאחר שהמסע הסתיים.
40 שנות הנדודים במדבר הן השנים של ה"מסע". שנים של חיפוש, שנים של הליכה אחר דבר מה.
שנים שבהם לא ניתן לשכוח את החזון המוביל או את המוטיבציה לדרך, כיוון שעצם השכחה של המוטיבציה למסע, מובילה לסופו של המסע.
תכליתו של המסע, איננו בשהייה בו, אלא במה שקורה בו לשם הכשרת הכלים להגשמה של כיוון המסע.
40 השנה של ההליכה במדבר, מהווים אם כן, משל לדרך אותה האדם עושה, כדי להגיע לתכלית.
כל אדם בדרך – ולכל אדם יש זכויות עקב הדרך שעשה.
אותן הזכויות הן המהוות את התשתית להגעה אל סיום המסע, להגשמת התכלית.
הכניסה לארץ מתאפיינת בהגעה ובהגשמה לתכלית.
אך – כאשר האדם נכנס לארץ (כלומר הגשים את התכלית, והמסע בא לסיומו) כעת מופיעה בעיה קשה לא פחות, והיא השמירה והזיכרון של הדרך שנעשתה, מה קרה בה, מה האדם למד.
כיצד משמרים את תוצאות ההליכה בדרך לאחר שהדרך נסתיימה.
אופן השמירה על מה שהיה בעבר, מביא להשבחתו ולעלייה נוספת של דרגת התפתחותו של האדם, ובזה עוסק ספר שופטים.
"אֵת כָּל-אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ…. רַק, לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם" (שופטים ג' – א,ב)
הספר בא ללמד נושאים שאינם נלמדים תוך כדי המסע, אלא הם רלוונטיים לאדם שיש בידו כברת דרך וכעת עליו לחיות את אותה כברת דרך שעשה, ואף להשביח אותה.
הספר עוסק באותם האנשים שהגיעו לסוף המסע, וכעת מתעוררת השאלה לגבי המשך הדרך לאחר שהמסע הסתיים.
במצב זה – יתעוררו לא מעט בעיות, אותן ספר שופטים בא לברר.

"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שופטים ג'- ז')
מהו הרע שעשו? ששכחו אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
כיצד תיתכן שכחה מסוג זה?
עקב השכחה של האדם את עצמו.
האדם הוא צמצום של העולם כולו, ובמרכז האדם בליבו של האדם, שוכנת האלוהות.
יסוד אלוהים, נציג אלוהים באדם קיים בלב האדם, שם הוא שוכן.
הזהות הבסיסית של האדם נובעת מיסוד זה (רסיס אלוהים) משם נובעת תחושת ה"אני".
ייתכן כי לעולם תחושה תיוותר – תחושה, אז יהיה קל לשכוח.
וייתכן כי תחושה זו תיהפך למבנה זהות ואישיות שיהפוך את האדם לאוהל המשכן לאלוהות.

אם האדם שכח את עצמו, מה נותר לו?
מה יוותר מן האדם, אם את עצמו אין לו?
כאשר באה השכחה – טבע האדם לצאת לסביבה הקרובה לאמץ ולחקות את מה שהכי קרוב ונוצץ, אז האדם מלביש על עצמו זהויות שאולות – כוזבות שהן הופכות אותו לבר מכירה, עקב הנטייה להשוואה של האדם עצמו מול סביבתו,
"וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם" (שופטים, ג'-ח')
האדם הפך לחפץ נימכר עקב אותה השכחה, ההופכת אותו לחפץ בר מיקוח והשוואה מול דבר דומה. לפני תהליך השכחה – האדם לא היה בר מכירה, כיוון שאין בעולם כולו קריטריון להשוואה שלו מול כל דבר אחר. כל אדם מהווה תופעה ייחודיות חד פעמית.

מדוע קיימת השכחה?
כיוון שלדבר שאותו האדם מחזיק, אין לו את ערכו הנכון.
אדם זוכר רק את מה שחשוב, את מה שאינו עקרוני, או לא חשוב, אין האדם זוכר.
כלל זה נכון לגבי הזיכרונות האישיים של כול אדם:
עד כמה שהאדם זוכר אחורנית, מצביע על רמת הזיכרון שלו את עצמו.
במקרים רבים אדם לא זוכר את ההיסטוריה האישית שלו, עקב טראומות. הזמן בחיי האדם ששם זיכרון נעלם, עשוי ללמד על טראומות שעצרו את היכולת לזכור – את מה שהיה לפני כן.
ואילו זיכרונות מוקדמים מגיל ילדות וינקות, מלמדים על קשר אמיץ של האדם עם עצמו.
כאשר קשר זה (של אדם עם עצמו) מטשטש, גם יכולת הזיכרון שלו הופך למטושטש.
מדוע?
כאשר האדם בקשר נכון עם עצמו – כל מה שהוא חווה – קשה או קל, משברים ועליות, הם כולם ניסיונות והתנסויות של תהליך ההתפתחות ההכרחי של האדם במסעו הפרטי.
לכן כל ניסיון והתנסות שאדם עובר עם הזיכרון שלו את עצמו, מהווה דבר שלא ניתן לשכוח עקב הלימוד והשיעור שיש בכל התנסות, וכיצד הדבר נחקק בו (בליבו)
החיים בעלי תוכן ומשמעות אדירה לגבי אדם מסוג זה.
לעומתו – כאשר האדם שכח את עצמו, חוויות החיים, ההתנסויות השונות אינן מחוברות או קשורות לכלום, כיוון שכל התנסות מתייחסת לאדם ואם האדם נעדר מעצמו, לא היה שם את הגורם הזוכר.
מתוך מצב זה החיים הופכים לריקים, נטולי אופי ומשמעות, לסתמיים.
ומכן הדרך לייאוש, לסבל ולמחלה – קצרה מאוד.

אז באה הזעקה – שהיא זו המעוררת את האדם לזכור את מה ששכח שהביא לידי ייאוש, סבל ומחלה.
זעקה איננה מכוונת לאיש, היא קיימת מעצם הכאב.
צעקה לעומת זאת – מכוונת לעורר את תשומת ליבו של אדם נוסף.
זעקה אם כן – עמוקה יותר, בסיסית יותר, נוגעת בשורש באופן המיידי (השורש הינו הדבר שנשתכח, שאותו באה הזעקה לעורר)

עתניאל בן קנז הינו התשובה למצוקה ולשכחה, הוא הגואל ומושיע:
"וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז, אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ" (שופטים ג' – ט')
קטנותו של עתניאל בן קנז, מהווה רמז ותשובה למצוקה ולזעקה.

משמעות קטנותו של עתניאל בן קנז:
תפיסת חיים שאיננה מתעלמת מן הפרטים הקטנים מהם המציאות הגדולה מורכבת.
כאשר האדם עם תשומת לב לחזון הרחוק וגדול, הוא עלול להשמיט, לזלזל או להפחית מן החשיבות של כל אותם הפרטים הקטנים מהם הדבר הגדול מורכב, עקב הסתכלות לקו האופק הרחוק.
אז – גם אם האדם בדרך הנכונה, הוא עלול להפסיד את מה שמתהווה כעת, דרך הפרטים הקטנים, ואז מצב ה"הנני" אבד לו.
עתניאל בן קנז, מחזיר את תשומת ליבו של האדם להווה, למתהווה כעת, וכך הוא מחזיר את המצב המכונה "הנני" – שם האדם חוזר לזיכרון הנכון של מה ששכח, וכן שם מתרחשת ההבראה של אותה המצוקה של השכחה העצמית ותוצאותיה.

מהם הפרטים הקטנים מהם מורכבת המציאות:
להיות בנוכחות מלאה וקשובה לנושאים שבדרך כלל נראים כמו טריוויאליים.
אופן הקימה בבקר, התחושות הפיזיות בקימה בבקר, צחצוח השיניים, השיחה עם בני הבית, הארוחה הראשונה של הבקר, היציאה מן הבית למקום העבודה, השיחה הקלה עם חבר לעבודה וכו'.
כאשר כל אותם הפרטים הקטנים, עם תשומת לב וביחד עם ההבנה שהם עצמם חלק מן הדרך, חלק מן השלם, חלק מן הפסיפס של אלוהים. אז לא תיתכן השכחה, אז האדם זוכר את עצמו ומקורותיו תמיד.
אז האדם ב"הנני" מתמיד.
זוהי תשובת עתניאל בן קנז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s