רגשות כ"א – שמחה

"ועיקר השמחה הוא בלב, כמ"ש (תהלים ד') "נתת שמחה בלבי", ואי אפשר ללב לשמוח אלא עד שיסיר עקמימיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמ"ש (שם צ"ז) "ולישרי לב שמחה", ועקמימיות שבלב מפשיטין על ידי רעמים, כמ"ש חז"ל (ברכות נ"ט) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימות שבלב, ורעמים הוא בחינות קול שאדם מוציא בכח בתפילתו.." (ליקוטי מוהר"ן, ה-ג)

שמחה היא אינדיקציה להתרחבות גבולות ה"אני" באדם.

דוגמה:
1- נולד לאדם ילד:
הוולדות הילד הינה ההמשך הישיר של האדם. האדם גדל דרך הילד שנולד, הילד ממשיך את קיומו שלו. לכן טבעי שאדם יחוש שמחה, שהיא אינדיקציה להתרחבות ה"אני" שלו, שקודם היה שם רק הוא עצמו, וכעת יש שם ילד הממשיך אותו, ודרך הילד האדם עצמו מתרחב בגבולות שלו.
2- אדם המשקיע זמן רב בפרויקט, דבר הכרוך ביצירתיות, בקושי של תהליך היצירה, עד למקום שהדבר "נולד", ואותו הדבר זוכה לביקורות טובות ונוחל הצלחה:
השמחה הינה דבר טבעי, היא מבטאת את התרחבות ה"אני" שגדל למקומות חדשים וגבולות רחבים יותר לאור תהליך היצירה, ההגשמה של חלקים מנפשו דרך היצירה והתגובות שהן עצמן אשרור לאיכות העבודה. השמחה הינה על הגדילה של ה"אני" לגבולות רחבים יותר.
3- אדם שעבד והשקיע את עצמו – והרוויח לאור אותה העבודה כסף רב:
השמחה העוקבת ובאה לאחר הרווח הכלכלי, הינה סמן לגדילה ביחס לדבר מה שמקבל הערכה בחברה כולה, ההון שאדם מרוויח לאור הכישרון שיש לו.
הרווח הכספי הינו גדילה של האדם בתחושת ה"אני" שלו, והשמחה הינה הביטוי לזה. אותה הגדילה, הינה ההתרחבות של גבולות ה"אני" באדם.

מסקנה ראשונה:
כל הישג שאדם זוכה בו, הישג שדרכו מתקיים ביטוי לאיכויות ולכישרונות של האדם, מביאים איתם שמחה לאור ההתפתחות וההתרחבות של חווית ה"אני" באדם.

לכן שמחה הינה מצב נפשי המקדים למצבי תודעה גבוהים יותר:
"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והם מבקשים הנבואה" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, ז-ח)
מכיוון שהשמחה מרחיבה את הכלים הנפשיים, לגבולות רחבים יותר, מכן מתאפשר לאדם להיות כמקבל באופן מודע את החיוניות ושפע הזקוקים לאותה ההתרחבות.

בכל פעם שאותה השמחה הייתה לתשתית שאפשרה לאדם להיות כמקבל, הדבר מותיר חותם בנפש האדם, שגם אם ייפול ביום מן הימים לדיכאון עמוק, הוא יכיר ויידע את אותה האפשרות ואת משמעותה של זיכרון השמחה, לגבי ההתפתחות שלו.
החותם שקיים בנפשו על אותה השמחה וכיצד היא אפשרה את קבלת השפע, יעמדו לצידו של האדם בעיתות הקושי והמצוקה תמיד.

השמחה – יש שהיא מציפה כל כך עד שהיא פועלת את התוצאה ההפוכה מן האפשרות להיות תשתית לדבר גובה יותר.
שמחה מציפה הופכת להיות עד מהרה למצב נפשי אקסטטי המביא לידי העצמה של כל כוחות הגוף הנפש, דבר העשוי להפוך לקיצוני ביותר עד למקומות פתולוגיים של היפר אקטיביות ומאניה פסיכוטית.

מסקנה שנייה:
שמחה נכונה – זקוקה לאיזון, ליישוב דעת, ליכולת הכלה ודרגת ריכוז וגרביטציה של האדם בתוך עצמו, כדי שהיא תהייה לפרודוקטיבית למען המשך תהליך ההתפתחות של האדם.
ללא אותו האיזון הדק של יכולת ההכלה של האדם את רגשותיו, האדם עשוי להיסחף אחר השמחה ולהפוך לאקסטטי עד לנקודה שהגבולות מתרחבים לנקודה המביאה לפיזור ולניתוץ של ה"אני" באדם.

יש להבדיל בין הנאה (joy – contentment) לבין השמחה.
באותם המצבים בהם אדם נהנה, מתגלגל מצחוק מבדיחה, חש שביעות רצון מאוכל טוב – דבר המסב לו שמחה, אין בכל שלל המצבים הללו מן השמחה האמורה למעלה.
כל אותם המצבים בהם אדם חש טוב, עם הנאה ושביעות רצון עקב גירויי החושים או סיפוק הצרכים הגופניים (אוכל, שתייה, מין, שינה) אין הדבר קשור ישירות לשמחה כפי שהיא מתוארת למעלה.
מצבים אלו הם חלק מן האיזון הפיזיולוגי, ודרישות הצד הפיזיולוגי של האדם לצורכי איזון של קיום הגוף. הדבר אף הוא הכרחי וטבעי (הסיפוק וההנאה, וסוג השמחה שהיא מביאה) ואמנם קיים הקשר בין שביעות רצון של סיפוק צורכי הגוף לשמחה המכוונת, היא עצמה זקוקה ותלויה בנינוחות הגופנית כדי להתפתח באופן הטבעי, הפשוט והנכון.
השמחה האמיתית, על אף שהיא נבנית על בסיס גוף בריא שיודע את סיפוקו, אין היא עצמה שאובה מן הסיפוק הגופני, אין היא קשורה לאיזון הפיזיולוגי.
היא תוצר של הליך עמוק יותר הקשור לנגיעה ביסודות נפש פוטנציאליים, שכאשר הם הופכים להיות רלוונטיים לאדם, הם זקוקים לשמחה כיסוד נפשי המכשיר את הקרקע להיוולדותם.
השמחה הינה צעד המקדים לחשיפתם המלאה של אותם הצדדים, והיא מעין "מזון" הנדרש לאותם חלקי הנפש, הזקוקים לשמחה על מנת לצאת לאוויר העולם באופן הנכון, הטבעי וללא הפרעות מסוגים שונים (הפרעות נפשיות או אורגניות, פיזיולוגיות)

מסקנה שלישית:
השמחה הנכונה, אינה גופנית, והיא תוצר של תהליך התפתחות נכון. היא עצמה מהווה כמכשירת הקרקע להתפתחות של גרעיני "אני" גבוהים יותר, נוספים, הממתינים ליציאתם לאוויר העולם.

"אמר ר' יהודה באותו זמן עתיד הקב"ה לשמח עולמו, ולשמוח בבריותיו, שנאמר ישמח ה' במעשיו, ואזי יהיה שחוק בעולם, מה שאין עכשיו, דכתיב אז ימלא שחוק פינו וגו', הדא הוא דכתיב ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים, שאזי עתידים בני אדם לומר שירה, שהוא עת שחוק. רבי אבא אמר, היום שישמח הקב"ה עם בריותיו לא היתה שמחה כמותה מיום שנברא העולם" (זהר, וירא – שצד)

מכאן שפניה של השמחה הנכונה, מופנים לעתיד, לכיוון האפשרות של ההגשמה המלאה של חיי האדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s