לאלו ההולכים בדרך – תחיית המתים

"ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים"

1- תחיית המתים, השלב העשירי, אינו קורה שם בעתיד, איפשהו שם – אולי?
אם תחיית המתים אינה מתרחשת עכשיו, אין סיבה שתתרחש בעתיד.
אמנם התהליך המכין הכרחי, שהוא תהליך תשעת הצעדים שקדמו, כאשר יש בהם היבטים בדרגות שונות של תהליך "תחיית המתים".
הנקודה המופלאה להתבונן בה, הינה שבכל הצעדים הקודמים ל"תחיית המתים", האדם עדיין מכונה "מת" בדרגות שונות.
בתחיית המתים, אין יותר באדם מוות, עד לנקודה זו בקרב כולם קיים המוות.

א- בזריזות קיים המוות, כיוון שהאדם אינו שם ליבו אל הקסם, וחולף בזריזות על פרטים קטנים ודקים מהם מורכבת המציאות ועליהם היא נשענת.
ב- בנקיות קיים המוות, כיוון שהאדם מסתתר מן האפשרות להיות מלוכלך, דבר המביא לפיצול המביא את המוות, ואת הלכלוך ממנו ה"נקי" משתדל להתרחק.
ג- בטהרה קיים המוות, כיוון שהאדם בטהרתו מושך לעצמו את ההיפך עקב זוהר טהרתו. הוא הופך לאנטי תזה של העולם כולו, דבר המביא עד לרגליו את המוות.
ד- בפרישות קיים המוות עקב הנושאים שהאדם פרש מהם והסבו לנפשו צער ועוגמת נפש, שהיא עצמה הביאה עימה מוות.
ה- בקדושה קיים המוות, עקב ההתרחקות מן החיים, מן התהליך המתפתח של כל הקיים. על אף איכותו הייחודית של ה"קדוש", יש צד של התנתקות ואף התחבאות מן העולם וצרכיו.
ו- בענווה קיים המוות, עקב הקריאה לוויתור העצמי, לאיפוס העצמי, כמו שהאדם אינו קיים. ועל אף שהאדם מתעורר לחיים חדשים עקב התאפסותו, את עצמו הוא הפסיד, ומשם בא המוות.
ז- ביראת החטא קיים המוות, עקב היראה עצמה המביאה עימה הימנעות וחרדה, המונעות ממנו מיזוג עם אותו הדבר שדחף את ה"ירא" למקומו.
ח- בחסידות קיים המוות, עקב אופיו של "חסד" שאינו בהכרח מאפשר את תהליך ההתגבשות של מקבל החסד. המוות קיים בחסיד עקב אנושיותו, הוא אנושי מדי.
ט- ברוח הקודש קיים המוות, עקב אופייה של הרוח. שלעיתים היא באה ולעיתים נגוזה. וכאשר נגוזה, האדם שכח את שמו, וכאשר היא באה באדם, לפתע הוא נזכר בשמו. עקב אי העקביות של זכירת שמו בא המוות.

אך מן הרגע שהאדם החל את תהליך ההתעוררות בשלב ה"זריזות", כבר החל תהליך היקיצה, ותהליך תחיית המתים. ויש באדם מידה מסוימת של חווית החיים, של ניחוח החיים מן השלב האחרון של התחייה מלאה.
למעשה זהו אותו הניחוח המושך את ההולך בדרך, ומאפשר לו את ההליכה, לאור אותו הניחוח, המחייה, המזין, המבשר עתיד ומחדש את הקמל.
התחייה הינה ברקע בכל תשעת השלבים הקודמים, היא שם נוכחת ומלווה, מפיחה תקווה ותקומה כאשר האדם פוסע את כל צעדיו.
אין בה כל היגיון, לא בשלבים הראשונים ואף באחרונים. אין מילים לסגור ולצמצם את רוב עושרה. כך בכל שלב התחייה הופכת למודעת, נוכחת ומפעמת באופן גלוי, יותר ויותר, והיא זו המושכת את ההולך בדרך, אחריה.

2- תהליך התחייה מעורר את הזיכרון. לא זיכרון של אינפורמציה כמותית, אלא זיכרון מולד גנוז שנשתכח עקב הקונטרסט בין גילו הצעיר של התינוק שנולד זוכר, לעולם קשה ואכזרי ביחס לאופיו של הזיכרון.
זהו החסד. חסד מן האחדות ואופייה שבא והעיר והאיץ את האדם להיזכר בדבר שאבד, ובמקומו המובטח שנלקח ממנו.
כאשר באה האחדות ונגעה באדם בחסדה, זוהי הנקודה שם מתחיל המסע של האדם.
מסע שבתחילתו האדם אינו יודע לראות ולזהות את החסד הדוחף, המאיץ והנובע מן האחדות.
רק בשלבים מאוחרים, כאשר האדם ישען וינוח קמעה, החסד יתבהר ברוב מעייניו.

ככל שהזיכרון הופך לחי ולמודע יותר, האדם מסוגל להגדיר את שמו.
השם שהאחדות העניקה לו.
לא שמו מהוריו או משפחתו. אלא של היסוד הפנימי שאינו נולד וגם לא ימות, והאחדות היא זו שהעניקה לו את שמו האמיתי, הייחודי.
זו איכות ההולכת והופכת לתשתית שבאמת הייתה שם כל הזמן, אך האדם שכח והלך אחר הטפל וחי את הטפל, עד ששכח.
כאשר זכר את התשתית, את איכותו הבסיסית שהאחדות עטפה אותו בה, זהו תהליך ההזכרות, זהו תהליך היקיצה. זוהי התחייה על החיים.
חיים שאינם דוחים דבר, שאינם מגנים או מפצלים.
חיים שהם שם תמיד, מזינים ומקיימים.

בכל שלב הקודם לתחייה, קיימת מידה מסוימת של היזכרות:

א- בזריזות, ההזכרות – כאדם המתעורר מחלום בלהות.
ב- בנקיות, ההזכרות הינה געגוע וכמיהה כואבת.
ג- בטהרה, ההזכרות הופכת לדבר מוכרח, מחייב, שלא ניתן אחרת.
ד- בפרישות, ההזכרות הופכת להיות זכה.
ה- בקדושה, ההזכרות דורשת מן האדם להביע עמדה, לפעול, לצאת מעצמו אל העולם.
ו- בענווה, ההזכרות הופכת להיות יסוד חי, ברור, צלול, שהעולם כולו נתפס מאותה אספקלריא בהירה.
ז- ביראת החטא, ההזכרות היא כטוטפות בין עיניך. "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד". עמוד אש בוער תמיד.
ח- בחסידות, ההזכרות מגדירה את האדם ואת כל מעשיו, עם טביעת האצבע של מקורותיו.
ט- ברוח בקודש, ההזכרות מנצנצת לאדם תמיד, בבהירות שלעיתים מאירה ולעיתים מעומעמת, אך שם תמיד. והאדם מכיר את שמו ואת עצמו, כפי שניתן לו על ידיה של האחדות.
ואדם שקם לתחייה, אינו מת, חייו חיי עולם. הוא מכיר עצמו בייחודיות שאינה סותרת את אופייה של האחדות, אלא שהוא חלק ממנה ומועצם דרכה.

3- בחייו של כמעט כל אדם, יש רגעים בהם הוא מקיץ מן החלום.
כאשר זרם החיים נקטע בפתאומיות, והאדם נעצר, אולי בעל כורחו, לפתע הוא מתעורר וחש עצמו אחרת, ורואה את מה שלא ראה קודם, ומבין אחרת את מה שהיה מולו תמיד.
לפתע הוא יודע להעריך אחרת פרטים קטנים, שקודם לא היה נעצר לשים ליבו אליהם.
אלו רגעים בהם האדם פוגש במוות. אולי עקב תאונת דרכים, אולי עקב מחלה קשה, אולי עקב טראומה אישית שזעזעה וטרפה את חוקי חייו של האדם כפי שהם היו עד לאותה הנקודה.
וכן כאשר אדם קרוב נפטר, והאדם לפתע נעמד מול הריק והשיממון כשהוא לבדו, כאשר החיים נעצרו בהילקחו של אדם קרוב.
שם בדרך כלל, מתרחשת באופן הטבעי, היקיצה שיש בא את טעם "תחיית המתים".

ועוד:
ביקיצה הטבעית של ההתעוררות משנת הלילה, יש את טעם התחייה.
קלה אמנם, אך קיימת ונוכחת.
השינה היא מעין מיתה, מעין מוות. וההתעוררות בכל בוקר מחדש, הינה מעין "תחייה מתים".
לכן תהליך הקימה בבוקר, גם אם הוא מהיר, יש בו הצצה ישירה ומיידית לאיכות המסתתרת של השם שהאחדות העניקה לאדם.
שם טעמה של האחדות דרך הייחודיות האישית של האדם, מבליחה ומודיעה על טבעה, בשקט ובטבעיות.

4- "ותחיית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אמן."
אליהו הוא השער, הוא הכניסה, הוא הפותח והמלווה של האדם שהגיע עד לנקודה זו.
מה לאליהו ולהיותו שומר הסף ופותח הדלת?
חיי אליהו, תכונותיו וכיצד השתנה וזכה להישג חד פעמי בתולדות הרוח, הישג שדרכו הוא פתח שער לרבים, ונתן את עצמו לאחרים כדרך, דרכה ברשותו של כל אדם להגיע אל מקומו של אליהו לאור הדרך שעשה- הפכו להיות הרמיזה, כיצד ואיך היא הדרך לכניסה ל"תחיית המתים".

תמצית דרכו של אליהו נגלית בדבר הבא: "וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א, יט – יא,יב)
קול הדממה הדקה שהיא פסגת דרכו של אליהו, היא זו שאפשרה לו את עלייתו ברכב אש השמיימה.
וקול הדממה הדקה, היא הירושה שאליהו הותיר לכל אדם ההולך בדרך.
דרך קולה של הדממה, נפתחת הדלת והאדם נכנס אל התחייה, אל החיים.
קולה של הדממה, חרישי אמנם, אך אין תא בגוף האדם שאינו שומע את האדוות כאשר הקול מפציע. קולה של הדממה מחלחל עמוק, וחודר את כל שכבות המערכת, וגם את הפצועות ביותר, החרוכות ביותר.
אין פיוט ענוג יותר מקולה של הדממה, אין רחש שובה לב יותר מקולה של הדממה.
לזכותו של אליהו שדרכו הדממה באה והשמיעה את קולה.
ומאז קולה ניתן להולכים בדרך, והיא מותירה לאדם סימנים רבים, באופנים רבים.

בכל השלבים שקדמו ל"תחיית המתים" קיימת מידה של שמיעת קול הדממה:
א- בזריזות, קול הדממה הבליח מן החלום וכמו וניער את האדם וזרק אותו החוצה מאזור הנוחות הידוע.
ב- בנקיות, קול הדממה בא והאיץ, בא בלבוש "מפתה", כדי לתת טעם חדש ולהאיץ באדם.
ג- בטהרה, קול הדממה מגיח דרך אירועים רגילים, טריוויאליים, בדרך רמיזה.
ד- בפרישות, קול הדממה, הופך לדבר שאדם חפץ בו ורודף אחריו, ואף יודע לזהות את איכותו של הקול.
ה- בקדושה, קול הדממה הופך להיות רועם, יציב. הקול אינו "דממה" יותר.
ו- בענווה, קול הדממה בא לאדם בחלום, בא לאדם כאשר שאל וביקש, והקול נענה לו לאדם.
ז- ביראת החטא, קול הדממה הופך להיות מנורה המראה את כיוון הדרך, מנורה שאינה כבה, ואין בכוחה של רוח סערה לכבות את הלהבה.
ח- בחסידות, קול דממה אינו בא בדממה, אלא בבהירות מוחלטת, נקייה, שאין בה כל צד של ספק.
ט- ברוח הקודש, קול דממה הינו הדבר האינטימי ביותר לאדם, האהוב והאהבה.

וכאשר האדם הגיע לפתח הדלת של "תחיית המתים" קול הדממה הוא הקול היחיד שנותר ושנשמע. ואין יותר קולות רקע, ולא הפרעות או חסמים, וקול הדממה נותר לבדו, ואין הוא יותר קול אחד אלא סימפוניה רבת צדדים וגוונים, ממנה העולם יוצא ואליה העולם ישוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s