לאלו ההולכים בדרך – חסידות

יראת חטא מביאה לידי חסידות:

אדם חסיד, זהו אדם שהברכה מונחת בידיו.
הברכה מצויה אצלו תמיד. הוא מעיין לברכה. השפע בקרבו אינו פוסק.
זהו אדם שאינו מפנה פניו לכל שאלה ובקשה. כל אדם שיפנה אליו, ימצא מענה.
כפי דרגת יכולתו של האדם לקבל, כפי הכלים שיש לו, כפי צרכיו במקומו שבשלבי ההתפתחות שלו, כך תהייה קבלת הברכה והוראת הדרך מן החסיד.
החסיד לעולם זמין, לעולם פנוי, לעולם פתוח לכל דורש ולכל חפץ.
אם היה מסתייג ונסגר, אם היה מסרב ולו לאדם אחד, הרי שאין הוא בעל הברכה, אין הוא חסיד.
אין בו העדפות, כולם שווים בעיניו. כולם ילדיו של מקור הברכה. כולם בדרך להיות ולהיהפך לבעלי ברכה כפי שהוא כך. כולם בדרך למקומו שלו. לכן אין הוא דוחה איש.

החסיד תמיד מסביר פנים, תמיד נכון וגלוי.
עיקר דאגתו ותשומת ליבו של החסיד, אינה בנתינה ובשרות שהוא משרת את מקור הברכה.
אלא דאגתו, הנובעת מכוחו של "ירא החטא", היא שמקבל הברכה, יקבל את כוחה של הברכה באופן הנכון, בדרך הנכונה.
החשש המרכזי של החסיד, הוא "לחם ביזיון", ניצול לרעה ובזבוז של השפע אותו הוא מעניק תמיד.
לחם ביזיון, הוא פגיעה קשה לחסיד. הדבר מתרחש כאשר האדם המקבל עשה שימוש לא ראוי, בזבזני, מזלזל, נצלני במה שקיבל.
דקות נוספת ל"לחם ביזיון" היא אף במצב בו אדם קיבל ברכה מן החסיד ולא עשה עמה מאומה. דבר זה פוגע בראש ובראשונה בחסיד עצמו, מונע וכמו וסותם את הקשר המיוחד שיש לו למקור הברכה.
לכן החסיד זהו אדם מאוד זהיר, מאוד מדויק, לעתים הססן, לעתים מסויג. כאשר כל אלו אינם מונעים את רצונו להעניק, לתרום ולקדם.
אלא שאיכויות הזהירות שיש בו, הן למען הוודאות שהמקבל דרכו אכן יעשה את שימוש הראוי ואכן יקבל את השפע והברכה באופן שלשם הברכה מכוונת, ולשם היא מפנה את המקבל.
כאשר המקבל אינו מקבל את ברכתו של החסיד כראוי, זהו דבר מכאיב במיוחד לחסיד.
החסיד הוא אדם שיש לו היסטוריה ארוכה, למודת כאב עקב נקודה זו.
זהו אדם שנפגע רבות עקב נתינתו לעולם שאינו ראוי לדבר שאותו הוא רצה להעניק. זהו אדם שיש בקרבו כברת דרך ארוכה של ידיעת הכאב. כתוצאה מן הפער העצום בין איכות הברכה המונחת בידיו למקומם של אלו הבאים לשמוע ולקבל את דבריו.
צד אחד שלו זהו הצד של לוחם מחוספס, היודע היטב את טעם הדרך המפרכת, וצד שני שלו, מתוק מדבש.

יש ל"חסידות" דרגות רבות, שהן תוצר של דרגת הידיעה של האדם את מקור הברכה השמור לו.
לכל אדם יש מקור ברכה, ולכל אדם ממתינה דלת השואפת להיפתח עבורו, כדי שיעבור את מפתני הדלת של עולם זה, לעולם בו קיימת הברכה באופן הידוע, הלא סמוי, הפתוח, הזמין תמיד.
ככל שהאדם מכיר את איכות הברכה השמורה לו, אופייה, ואת דרכה, – הרי שקרבתו למקור הברכה, מקור החיים שאינו פוסק, החי תמיד, המזין תמיד, מתגברת.

מגמתו המרכזית של החסיד הנה בעזרה שהוא נותן. בפילוס הדרך שהוא מאפשר לאנשים, כל אחד ממקומו, להגיע אף הם לברכה השמורה להם.
זהו החסד העמוק ביותר, החסד האולטימטיבי. בו, כל אדם אינו זקוק ותלוי עוד בגורם חיצוני (כגון מורה, קהילה, ספר ואף ל"דרך" בעצמה) לשם קבלת שפע כלשהו. כך שהאדם עצמו הופך למעיין עם נביעה עצמאית.
לכן החסיד, ביחס העמוק שלו לזולת, אינו חפץ ב"מאמינים" או ביצירת קהילה סביבו. אלא, באנשים ההולכים אתו כברת דרך לשם ההתפתחות וההתבססות במקום בו הוא עצמו נמצא.
כאשר תלמיד שלו אכן ביסס עצמו (דרך החסיד) במקור הברכה השמור לו, החסיד אינו לוקח זכות לעצמו על הדרך שתלמידו עשה. זוהי הייתה מחויבותו של החסיד לברכה שיש בידו: להעמיד ולהביא אנשים אל מקומו. והוא אינו חש כל תביעת בעלות על הדבר או על דרכו של התלמיד. אין הוא מחזיק בתלמיד, אין לו כל חזקה על דרכו והצלחתו של התלמיד.
אם יש תלמיד של חסיד שעלה על המורה, החסיד יראה בדבר זכות ושמחה.
עבור החסיד, תלמיד שעולה עליו, זוהי עדות להצלחתו. דבר המרחיב את ליבו של החסיד.
לחסיד אין כל צורך בהכרה. אין לו כל חפץ בכבוד וקבלת הוקרה כלשהי מן העולם על מעשיו, או על מקומו.
כל אלו דוחים את הברכה, שהיא עיקר חייו ובה הכול תלוי.
הוא אף ישתדל רבות להימנע מכל המחוות החברתיות הקשורות להיותו "מוכר".
ככל התלוי בו, הוא היה מעדיף את האנונימיות, להיות לא ידוע ולא מוכר. אדם שחי בצניעות זהירה.

לברכה (שהחסיד אמון עליה) יש דינמיקה שלרוב אינה נראית לעין, אינה גלויה, אינה אף ידועה.
היא נודעת בדרך כלל רק לאחר זמן, בדיעבד.
"אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך – הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין" (בבא מציעא מב,א)

כפי שהברכה נוכחת וקיימת באופן סמוי, והיא פועלת את פעולתה באופן האיכותי ביותר כאשר אדם אינו מודע אליה, כך הוא החסיד, היודע ומכיר היטב את איכות פעולתה של הברכה.
לכן חסיד אמתי אף הוא אדם הסמוי מן העין ואין העולם מכיר או מזהה את גדלותו.
הוא עצמו שמח על היותו סמוי. היה קשה לו למלא שליחותו אם היה גלוי.
אלא אם כן, החסד עצמו היה מחייב אותו להיות ולהפוך מנהיג או מורה. כי אז הוא יגלה עצמו ללא היסוס מנאמנותו לרצונה של הברכה.

סיבתה של הברכה להעדיף את הסמוי מן העין, נובעת מתהליך ההתהוות.
כל עוד ודבר מתהווה וגדל, מוטבת לו החשיכה. כאשר תהליך ההתפתחות הושלם, אז הדבר אינו מסתכן יותר בפגיעה בהתפתחות לא נכונה ואז מתאפשרת לו היציאה לאור.
בתהליך ההתהוות של הדבר, מופיע ונוכח מקור הברכה. לכן שם האל הוא "יהוה". כיוון שהוא מתהווה תמיד, ובדרך ההתהוות קיימת הברכה.
החסיד, זהו האדם היודע את תהליך ההתהוות, ולכן האדם הנאמן, מאת מקור הברכה, להיות סולל הדרך לתהליך זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s