לאלו ההולכים בדרך – קדושה

פרישות מביאה לידי קדושה.

כאשר אדם התבסס בפרישות, אין לו חלק בעולם הזה יותר. אז נולדת בתוכו, כמעט באופן ספונטני, כמו מעצמו, ההכנה לשלב ההתקדשות.
כך שהאדם אינו יוזם תהליך אלא התהליך בא אליו מעצמו.
תהליך בו האדם, עקב האיכות הנפשית שיש בו במובן המולד והטבעי, מושכת אותו באופן טבעי, לנושא מסוים, לדבר מסוים ששם האדם חש עצמו בבית, שם האדם מרגיש כי זוהי דרכו, זוהי שליחותו, זהו המקום שם הוא מרגיש ניזון, מרגיש חיים.
אז – באופן טבעי לחלוטין, האדם עובר לשלב הבא. הוא שלב ההתקדשות.

הדבר שהופך אדם לקדוש, הוא מידת ההתמסרות שלו לנושא מסוים.
ככל שאדם מסור יותר לדבר, הדבר מקדש אותו.
כשם מידת ההתמסרות, כך מידת ההתקדשות.

בתהליך נוצרים יחסי גומלין בין האדם לדבר שאליו הוא מתמסר. נוצר סוג של שיח בין האדם לדבר.
תהליך ההתמסרות לדבר אינו נבנה באחת. הוא הדרגתי ומחייב תקופת זמן של היכרות, בניית אמון, הוכחת הנאמנות מעצם הזמן החולף והעמידה היציבה לאור סוגי הקשיים המתעוררים בדרך.
הזמן החולף וההתמדה ביחסים עם נושא מסוים אליו האדם מתמסר, בונים באדם את הכלים והאיכויות ההכרחיות, על מנת שהדבר שאליו האדם מתמסר ימצא בו בית. וכך יהיה בידו של אותו הנושא להעביר את עצמו להחיות את אותו האדם.

ככל שהאדם מסור יותר לדבר, ונותן לדבר את כל ליבו ואת כל חיותו, כך הוא עובר תהליך הדרגתי שהוא עצמו לא חשוב ביחס לדבר. הוא טפל מול הדבר. הדבר הוא העיקר והאדם משני, עד ללא קיים.
רק הדבר מאיר, רק הדבר חשוב. האדם עצמו כמו ומאבד את עצמו לטובת הדבר. זהותו האינדיווידואלית איננה מפסיקה להתקיים, אך היא עומדת לרשות השירות שהאדם מעמיד את עצמו לטובת הגשמתו של הדבר.
כביכול האדם מת לדבר, והדבר מחייה אותו ומוליד אותו מחדש.

כאמור התהליך אינו מתרחש באחת, אלא דורש תקופת זמן בעלת משקל. בדרך זו האדם אינו "מת" מייד אלא באופן הדרגתי, ההכרחי לשם הוויתור של האדם על עצמו, ולשם ביטחון ואמונה ההכרחיים שילוו את האדם במהלך ההתקדשות.
תהליך המיתה של האדם מתחיל בשלב זה. לא מיתה הפיזיולוגית אלא מיתה של הזהות הנפרדת הגורמת לאדם לחודש עצמו כאילו רק הוא קיים, כאילו הוא מרכז ההוויה, כאילו העולם מתייחס אליו והוא הציר שסביבו העולם סובב.
זהות זו מהווה מחסום שאינו מאפשר את אבולוציית האדם. ועליה למות.
שלב ההתקדשות מהווה את המקום בו הזהות הצרה והחלקית הזו, מתחילה את תהליך ההתמוססות שלה באופן אורגני וטבעי.
תהליך המיתה האורגני והטבעי מתרחש לאור הצעדים שקדמו ו מכוחה של ההתמסרות לנושא מסוים שהאדם נותן את כולו לדבר.

להתקדשות לדבר מסוים יש אין ספור דרגות ומצבים, כיוון שברוב בני האדם יש מידה מסוימת של התמסרות עמוקה ואמיתית לתחום או לנושא מסוים.

ארבע דוגמאות:
1- זוג הבונה משפחה ביחד, ויש בניהם נאמנות, דבקות ברצון המשותף להקמת הבית, זאת למרות הקשיים הרבים, כפי שכל זוג חווה. הם עוברים משברים, אך נאמנים לתא המשפחתי, עם קשב ותשומת הלב לצרכים של כל אחד מבני הבית. כך מתפתחת בתוך אותה המשפחה איכויות של מסירות המובילות לקדושת הבית ובני הבית.
2- יש אנשים רבים המסורים לקריירה, כל אחד לפי בחירתו או לפי מה שזימנו לו חייו.
כאשר האדם שם את כולו לנושא הקריירה, לא לשם כבוד חברתי, לא לשם פרנסה וכלכלה, לא משום אינטרס להאדרה עצמית או ההישגיות שהוא במרכזה.
אלא מתוך התמסרות לעבודתו, מן האהבה לדבר, מתחושת האמונה בדבר, בצדקת הדרך של הנושא עליו האדם עמל. מן ההבנה כי הוא משרת של דבר מסוים וחייו ניתנים לשירות הנושא.
אז הדבר מרומם את האדם, מגדל ומזין אותו.
בונה בו איכויות של עמידות בקשיים, להבה פנימית המהווה מנוע דוחף, דבקות ואמונה ללא הצורך לרציונליזציה של הדבר.
אדם זה נראה כמו שכוחותיו הם בלא הפסק, ללא לאות, כמו שהוא אינו מתעייף ואינו מתכלה בכוחותיו.
כוחותיו אינם שאובים מעצמו, אלא מהדבר שהוא מסור אליו, מחייה ומזין אותו.
האדם דבק בעבודתו, בקריירה שלו, כמו ומת לעצמו, ורק הדבר קיים.
אנשים אלו בדרך כלל הם בעלי תשתית ערכית עמוקה ביותר בנפשם.
אנשים אלו נמצאים בכל מקום ובכל סוגי המקצועות: אנשי ביטחון, אנשי אקדמיה, אנשי הייטק ותעשייה, אנשי טיפול ורפואה, אנשי הוראה וחינוך וכדומה, מכל תחומי החיים.
לא סוג העיסוק הוא זה הקובע את מעמדו האמיתי של האדם, אלא מקומו של האדם מול הדבר שעימו הוא עוסק, ודרגת המסירות, הדבקות וניקיון הכפיים הם אלו ההופכים את האדם למקודש באמצעות העיסוק בו בחר.
3- אדם המקדיש את חייו לשם נתינה לזולת, וזהו תחום העיסוק שלו, העזרה לזולת.
כאשר האדם נותן את עצמו ואת חייו לדבר, ללא שום נגיעה ורצון לרווח אישי. ללא שום נגיעה עם אינטרס.
אלא מתוך התמסרות מלאה לנושא הנתינה. אדם זה גדל מקומות חדשים שלא היו בתוכו קודם לכן, לא באיכויות ולא ביכולות.
4- כאשר אדם נתן את חייו לאלוהים, אין דבר גדול ומבורך מזה. שם קיימת ההתקדשות האמיתית, האולטימטיבית, שאין למעלה ממנה.
ואם יש באדם מסירות לבני הבית ובנוסף יש בתוכו את איכות ההתמסרות לאלוהים. זהו אדם מיוחד ביותר.
ואם יש אדם שמסר את חייו לקריירה כלשהי והוא בא לדבר עם התמסרות לאלוהים, זהו אדם מיוחד במינו.

סיכום:
נקודת היסוד של שלב זה והצלחתה, תלויה רבות בגישת היסוד של האדם.
האם האדם רוצה לקבל לעצמו, לשם ההתפארות בעצמו, שזוהי גישה שלא תקדם את האדם לשלב הבא.
או שתהליך ההתמסרות של האדם נובע באמת מן השכחה העצמית כך שמה שנזכר לבדו זו מושא ההתמסרות.
על לשון מאזניים זו, הכול עומד בשלב זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s