פרשת האזינו, הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

ראש, פרשה: שירת משה

"נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה" (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק, עיקר שביעי ב שלוש עשרה עקרי האמונה)
כל דברי משה, נבואה הם. וכך גם שירתו, אשר באה להעיד ולהוכיח את ישראל לדורות האחרונים "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". יש אומרים כי דברי השירה מכוונים לדור הנוכחי, בו קיים שפע חומרי רב, דבר המהווה הפרעות בדרך להתפתחות הכרחית לשם הכשרת הכלים הפנימיים לקבלת השפע העליון: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ".

במה שונה דברי השירה של משה, מדברי משה האחרים הנאמרים כדיבור, שיחה או תוכחה?
השוני הינו בגוון האישי המצורף לשירה, בעמוק ממנו המילים נובעות, ולרצונו של משה שעומק מקומו שלו ידביק את השומעים ואת הקוראים, כיוון "שמה שיוצא מן הלב, נכנס אל הלב".
הוא מסיים ב: "כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה".

תוך, הפטרה: שירת דויד

שירת דויד, שירת רוח הקודש היא: "רוּחַ יְהוָה, דִּבֶּר-בִּי; וּמִלָּתוֹ, עַל-לְשׁוֹנִי".

מסכת ברכות ג,- ב: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר"

שירתו של דויד אישית היא. ברובה שירתו בתהילים הינה שלו על עצמו, על הצרות והמהמורות והישועות שראה בחייו, על עצמו, על בשרו.
רוח הקודש המפעמת בליבו ומעירה אותו משנתו בחצות הליל, הינה ביכולתו של דויד לזהות את השורש ואת המקור לתמורות שהוא עובר בחייו ומי הוא אותו האחד המנגן לו על מיתרי הכינור, מיתרי ליבו.
כיוון שהוא ככלי נגינה בידי שמיים, כיוון שהוא ריק מעצמו, אך נוכח מלא בחייו, אינו ישן, אינו נרדם, אינו אדיש לתמורות החלות סביבו ובתוכו, אז פנוי הוא לשמוע מנגינות ומילים שנותרו עד ליום זה כשירת קודש, המחזקת, מהווה הגנה, ובונה כלים בנפש הקורא לקבלת רוח קודש כמו כותב המילים עצמו.

בשני המקרים, משה ודויד, השירה שלהם הינה ביטוי לעצמם במובן האישי העמוק. אין רצונם בפילוסופיה או בהגדרות של עיקרי אמונה. הם רוצים את לב האדם, את רגשותיו, מהוויו, את כל חלקי האדם כולם, במכלול אחיד לשם הפיכת האדם ל"בית מקדש" בעצמו.

סוף:  יש מקום באדם, שירה שמו:

כל אדם זקוק להיות "משורר" כותב שירה, כך חלקי הנפש האמיתיים, העמוקים, הקרובים לשורש, מקבלים ביטוי, ודרך הביטוי האדם נחשף ל"שורש נשמה". למקום שם השפע האלוהי פועל ומניע את האדם על כל פעולותיו, שם ניכרת ההשגחה הפרטית ומשם האדם אינו זקוק יותר ל"אמונה" במובן היחסי והמתנצח, שם באות התשובות, משם יש מזור לנפש, ומשם באה הידיעה והביטחון על: הַשְׁלֵךְ עַל יְהוָה יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ (תהילים נה,כג)

אומרים כי: "שירה גימטריא תפלה" (515, כמו "ואתחנן") שירה שכתיבתה, בנגינתה ובשירת המילים שלה.
לכן על כל אדם לכתוב שירה, לנגן אותה או לשיר שירים המרוממים את מקומו למקום גבוה יותר, כיוון ששירה הינה אחת מן ה"טכניקות" לעלייה לשורש משם החיים נובעים.