פרשת וילך, לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ

ראש , פרשה:
"וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת" (דברים לא,ח)
זוהי המציאות של יוצאי מצרים, הנכנסים לארץ. שם יש ידיעת אלוהים המאפשרת השענות מלאה על האל. ראיית אלוהים בחושים הרגילים, דבר שהינו חלק מתפיסת מציאות הנובעת מ"נשמה", לא משכל ולא מהיקש אנליטי, אלא מן היסוד באדם שהוא זרע אלוהים, חלק אלוהים ממעל.
כאשר חלק זה פעיל באדם, אז החושים רואים וקולטים את אלוהים בכל מקום. את השגחתו ורצונו.

תוך, הפטרה:
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם: כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע, יד,י)
דברי הושע בן בארי הנביא, סוף תקופת ממלכת ישראל (שהתפצלה מממלכת יהודה)
שם ידיעת אלוהים זקוקה לתבונה, חכמה. אין ידיעה זו ספונטנית כמו בתקופת ההליכה במדבר. בזמנו של הושע ידיעת אלוהים זקוקה לבניית כלים פנימיים של עבודה מודעת, כלי הבנה שאינם חלק מיסוד טבעי באדם, אלא שיש לעמול ולעבוד הרבה כדי שיהיו חלק מכלי תפיסת המציאות של האדם.
ידיעת אלוהים בתקופתו כבר אינה דבר המובן וברור מאליו.
במקום זה, חלק אלוהים ממעל שבאדם, אינו פעיל ספונטנית כמו בדור יוצאי מצרים והנכנסים לארץ. כאן יש צורך בדרך מודעת שאותה יש לעבור כדי לבנות כלים קוגניטיביים לשם היכולת לתרגם את תנועת האדוות, הצלילים התנועות שבאות ונובעות מחלק אלוהים ממעל באדם, ומשם מתפתחת ידיעת האלוהים.

סוף, היום:
"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יז-יח)
כל הצרות, הקשיים, סוגי ההתמודדויות השונות והקשות שבאות לאדם, באות לו עקב: "אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי"
זוהי הבחנה עמוקה ביותר, כאשר האדם יודע להבין ולראות כי קשיים וצרות הם תוצר של איבוד קשר וחיבור לצור העולמים. דבר המחייב מן האדם לצאת למסע של תהליך התבררות פנימית.
מה עיקר ומה טפל, וכאשר התבררה לו נקודת העיקר של חייו, עליו להשקיע עצמו וכל חיותו רק על נקודה זו, לשם התפתחות הכלים לחכמה ולתבונה ההכרחיים לידיעת אלוהים כמו שהושע בן בארי כיוון אליה.
היום כלום לא מובן מאליו, היום התרבות שחטה את כל ה"פרות הקדושות" האפשריות, ולא נותר דבר. הכול נופץ והושמד, כאשר ל"חכמת האקדמיה" יש חלק מרכזי וחשוב בתהליך הניפוץ וההשחתה.
כיצד הם מנתקים את האדם מן התבונה הנפשית היודעת באופן ישיר, על ידי שכל מנתח, מנותק, מתבונן, קר, שאינו נובע מלב האדם. וכך כיכול הם יודעים.
היום מה שנותר זהו האדם לבדו, ואדוות זרע אלוהים בנפש האדם, שאינו מניח ואינו ישן ואינו נותן לאדם אפשרות להיעלם במסך הסמים וכל סוגי הממסכים שיש לתרבות הנוכחית להציע.
היום נשמת אלוהים, חלק אלוהים שבאדם, זהו היסוד שמניע ודוחף, עד למקום שם האדם יבין ויידע את זהותו האמתית, את מקורותיו ומעיינותיו. עד למקום שם החיים והקיום יהפכו לדבר "הגיוני", לדבר המזין ומוביל את האדם ליסודות עליהם חייו היו מושתתים תמיד, רק שלא ידע ולא הבין והלך לאיבוד אחר מראות עיניים ותרבות זרה.