1- פרשה, ראש:
"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ"
ישראל עבר תהליך שמכריח אותו לעבור דרך הברכה ודרך הקללה, ולאחר שתמו תקופות ברכה וקללה, ישראל הבין דבר מה, ראה והשיב על לבבו דבר שקודם לא ראה ולא הבין.
ומכיוון שכעת ישראל מבין ורואה, בא אליו האל עצמו והוסיף עליו ברכה שקודם לא הייתה אפשרית שתינתן: "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ".
ולאור מילת הלב, הסרת העורלה שכיסתה את הלב, ישראל זוכה לברכה עוד יותר מובחרת וגבוהה מאבותיו הראשונים: "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ".
תוצאות מילת הלב מביאה עימה היווכחות שמשנה את פני החיים כולם: "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
אין לאן ללכת, אין מסע לעבור, אין איכן לחפש, אין דרך אותה יש לחצוב, אין מבוכה ואין בלבלול.
כי אין שם בחוץ כלום, המציאות כולה משתקפת מן היסוד העצמי והפנימי של ישראל.
מעצמו, מתוכו ישראל פוגש את העולם ויודע ומבין את סודות העולם כולו דרך פנימיותו.
ודרך שער ה"עצמי", ה"אני", הוא עושה, מתקן ומביא לגאולה את עצמו ואת עולמו שבו הוא גר.
2- הפטרה, תוך:
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי–כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ"
זהו דברי ישראל שזכה למילת הלב ולייחוד העולמות בנפשו כך שהוא עצמו מקדש לשמיים ולארץ. ואלה הם דברי השמחה, של ישראל.
כי עצבות נובעת מניתוק והפרדה, ושמחה באה לאור השיב אל חיק האחדות.
3- סוף, אנחנו, היום:
באיזה שלב כל אחד מאתנו במסע הזה, זאת שאלה אישית של אדם מול עצמו ואלוהיו.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 