פרשת כי תבוא: תקופת קללה

1- ראש, פרשה – הבריתות וההגבלה של זמן הקללות:

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּאֶרֶץ מוֹאָב: מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח, סט)
ברית ראשונה: הברית של מתן לוחות הברית על הר סיני, מיד עם צאת העם ממצרים.
ברית שנייה: הברית של סוף ההליכה ולפני הכניסה על הארץ המובטחת.
הברית הראשונה כוללת בתוכה את עשרת הדברות ואת ההלכות והמצוות הנגזרות מעשרת הדברות.
הברית השנייה עומדת בסימן הברכה וקללה.
מכיוון שבברית מדובר, אין כאן הכוונה לבחירה במובן הטהור (שאם האדם יבחר בדרך מסוימת, התוצאה באה עם ברכה, ואם לא ילך בדרך המוצאת, התוצאה תהייה הקללה) אלא בברית שממנה מתחייבת הקללה והדרך הקשה שהיא חלק מן המהלך היהודי כולו, שעניינו לעבור כברת דרך קשה ומייסרת של 98 הקללות הנמנות בפרשה.
כלומר: הקללות הן חלק מן הברית, הן חלק מן ה"גורל" היהודי, ומה שעם ישראל אכן עבר מסוף בית שני ועד לשואה הנאצית בדור האחרון.
חלק מאופייה של הברית הזו, השנייה – הכוללת בתוכה את 98 הקללות, מראה כי למרות הנורא שבדבר, יש לאסונות הללו סוף, ויש תקופות שהן תקופת הקללות שהיא תקופה ופרק זמן שמתחיל ומסתיים.
הנחמה שבדבר: שיש לקטסטרופה סוף, ושהיא חלק מן הברכה.
כלומר: יש סוג של ברכה שכעת לא ניתן להבין או לדעת אותה עד לתומה, והיא מחביאה בתוכה ברכה עצומה לפרק זמן ארוך (עתידי) שהעם היהודי תשתית לברכה הצפויה המוחבאת בתוך 98 הקללות ומסכת הייסורים הנוראה שהיא מביאה עמה.

2- תוך, הפטרה – האל עצמו שם גבול לגלות, לקושי ולסבל:

"לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ, וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף: כִּי יְהוָה, יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם, וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ישעיהו ס,כ)
וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ: פרק הזמן המיועד לאבל, לקושי, לייסורים, ואובדן, ומסכות ולאומללות, הגיעו לסופן. וכאשר תקופה זו הסתיימה, היא הסתיימה ברצונו של האל בעצמו: "כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ, וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ" (ישעיהו ס,י)
תקופת הסבל מתוחמת בגבול קונקרטי, היא לא לעד, היא ברצונו של האל (אולי אורך התקופה ידוע רק בקרבו, אך גבול זה קיים)

3- סוף, היום, אנחנו – הדרך לצמצום ואף למניעה של תקופות הסבל והייסורים:

בחיי כול האדם יש תקופות מסוגים שונים עם איכויות שונות. התקופות הכרוכות בייסורים, סבל קושי גדול. אף הן חלק מן הדרך ההכרחית של כל אדם.
במקרים רבים הייסורים של תקופות אלו עניינם גיבוש של איכות פנימית הנבנית עקב העמידה מול הקושי, ולעתים הקושי מביא עמו לבסוף תבונה שהיא התגבשות של מירוק הנפש וחשיפה של רבדים עמוקים יותר שהסבל כלי שרת לחשיפה של יסודות נפש אלו.
אך התורה בפרשה (חלק "ראש" של התהליך) מגלה כי ניתן לקצר משמעותית את פרקי הסבל והייסורים ואולי אף למנוע את תקופת הייסורים, על ידי אימוץ גישה ותפיסת מציאות כמו שהפרשה מעוררת ומלמדת.

הנה כמה עצות העולות מן הפרשה, שהאימוץ של עצות אלו מביא לקיצור ימי הסבל:

א- "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ, לָךְ" (דברים כז, ב-ג)
על האדם לשים דבר לנגד עיניו שיעיד עליו, ושיזכיר לו תמיד את היסוד שבו הכול תלוי. אולי דרך טקסט הכתוב לו על הקיר בביתו אולי דרך מנהג והרגל הבא להזכיר לו את העיקר שבחייו.
העיקר של חיי האדם תמיד נובע מן הדרישה של החכמים "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

ב- "וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ז)
השמחה, היא עיקר העשייה, כאשר היא קיימת בתוך העשייה, היא הדבר המגן השומר ודוחה הייסורים. בכול דבר שאת\ה עסוק בו, עליך לוודא כי קיימת השמחה בעשייה שלך. אם השמחה אינה קיימת, עצור לבדוק עצמך, אולי תרדמת הזמן פשטה בנפשך, ואולי השחיקה של עבודה וחיי השגרה, או נתיבים זרים שלקחו אותך ממכרז העניין.

ג- "וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" (דברים כז, כו)
כאשר אתה חי את חייך, חייה מתוך קבלה, כניעה והסכמה לקיים. במקרים רבים מעצם ההסכמה והכניעה, נפתח השער לשינוי עצום.

ד- "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, א)
תטה אוזן, למד להקשיב למתרחש סביבך, ברוב המקרים התשובות לבעיות הקשות ביותר, המורכבות ביותר, מגלות תשובה על עצמן ממש מתחת לאפך, ממש לידך קרוב מאוד. ברוב המקרים אליך הקשיב למתרחש סביבך, כיוון שההשגחה מדברת אליך תמיד, בדרכים וצורות רב גוניות הזקוקות ממך לקשב למתרחש לידך.
ה- "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ" (דברים כח, י)
בכל דרכיך עשה את מעשייך כאחד המחקה את בוראו. כך שכמו שהוא רחום אף אתה היה רחום.
כך האיכויות האלוהיות ישכנו במעשייך, דבר שיש עמו "הגנה" מן הסובב.

ו- "לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, הַזֶּה – אֵת, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, נח)
היראה, שהיא ראייה נכונה, תפיסת מציאות נכונה, על מקומו היחסי של האדם מול צור העולמים, מול החסד העצום של תופעת החיים וקיום כולו. אם יראה זו קיימת בנפש האדם, הדבר מוביל לצניעות והליכה ללא פחד אך זהירה ומודעת בחיי האדם. דבר זה מביא למניעה של קטסטרופות רבות הבאות עקב אי הזהירות, קלות הראש, וזלזול בקיים.

ז- "וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, ג)
אם את\ה מסתכל אחורנית על חייך, ואינך מוצא אלא סבל קושי וייסורים, עצור להתבונן כיצד חיים שחיית בנו בך יכולות מסוימות, אולי של חסד ואמפתיה כלפי הסובל אחיך, אולי יכולת לוותר על עצמך כמרכז היקום ולראות את הרלוונטיות של קיומו של חברך, אולי התפתח בך קשב ורגישות חברתית עקב מה שחווית.
אם את\ה מוצא דבר מה מזה בך, אל תקל בדבר, שכן אולי לשם התפתחות זו היה נחוץ לך הקושי והייסורים, ומה שגילת בך כהתפתחות זו, אינה אלא הכנה בלבד לדרגת ההתפתחות הבאה הממתינה לך ולטובה שיש עמה.