פרשת כי תצא, אָכֵן, אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר

1- פרשה, ראש:

א- "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד,ט)
ב- "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה" (דברים כד, יח)
ג- "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כה,יז)

עשייה נכונה, יציאה של האדם מעצמו אל העולם, תלויה בדרגת הזיכרון שיש לו, בעומק הזיכרון.
ביציאה נכונה לעולם, יש זיכרון חי ומתמיד של "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג,א)
כמו כן, יציאה נכונה של אדם לעולם זוכרת את מטרת היציאה, את תכלית היציאה, את מה היציאה לעולם מבקשת להשיג.
דבר זה תלוי בזיכרון. זיכרון של התשתית ממנה האדם יוצא לעולם, זיכרון של המגמה והרצון, וכן זיכרון של היסוד עליו הוא נשען תמיד וממנו הוא שואב כוחות ליציאה לעולם ולסוג העבודה המתבקשת.
זכירה וזיכרון, אם כן, אינה תהליך פסיבי, כי אם אקטיבי ומתמיד. זוהי כוונת דויד המלך "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז,ח)

זיכרון תמיד מתייחס למה שהיה בעבר, אין הוא מתייחס לעתיד. הזיכרון מהווה שורש לעתיד, מן הזיכרון נובע התהליך הממשיך את השורש (הזיכרון) אל מקומו העתידי.
התנתקות מן הזיכרון, משמועתה התנתקות מן השורש. לכן שאלת היסוד בכל הקשור לתוכן אותו האדם זוכר הנה השאלה האם האדם זוכר את עצמו, את שורשו, את היסוד הבסיסי המהווה את הקרקע למבנה האישיות שלו.
אם האדם קשור ליסוד זה, נשען עליו, וזוכר אותו תמיד (את עצמו) אותו היסוד הופך לכוח ומקור יניקה של אפשרויות קיום רבות.
אם האדם שכח את מקורותיו, את עצמו, באופן בו הוא קשור למקורותיו, אז הוא חי בטלטלות המביאות להתשה עמוקה של כוחותיו.

2- הפטרה, תוך:
"כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ–כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה–וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ" (ישעיהו נד, ט-י)

סוג הזיכרון שיש לאדם, מהווה את התשתית המייצרת לו חיים.
לכן על האדם לבדוק את הזיכרונות שהוא משמר בתוכו, וכיצד הם יוצרים לו מציאות, והאם הוא מעוניין בסוג המציאות שזיכרונות מסוימים מייצרים לו.
האם יש בכוחו של האדם לשנות תשתית של זיכרונות מן העבר וכיצד הם מהווים קרקע ליצירת חיים חדשים?
בהחלט כן. יש את תוכן הזיכרונות ויש את האופן בו האדם מבין ומתרגם אותם לחיי העתיד שלו.
במקרים רבים הזיכרונות פחות חשובים ביחס לאופן האינטרפרטציה שלהם בהווה הנבנה לעתיד לאור אותו הזיכרון.
כמו שאומר כאן הנביא שקיים הזיכרון של מי נוח ותיבת נוח, ושבועת האל כי לא יחריב את העולם יותר עקב מעשי האדם, ומכאן הוא מבין ועושה אינטרפרטציה כי זוהי ההוכחה שהאל עם חסד עולם לאוהביו. ויש גבול לקצף כמו שיש גבול למי הים, ולאור גבול זה, חסדו ואהבתו היסודית של האל קדמה לקצף, לכעס ולגערה.

1- סוף, היום, כולנו:
"אכן אתה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעַ." (ישעיהו מה, טו)

הדבר הקשה ביותר לזיכרון, זהו את אלוהים בעצמו. הזיכרונות של רוב האנשים, לאור אירועים שהם חוו, הרבה יותר "מציאותיים" וקונקרטיים מבחינתם. וזיכרונות אלו הם המייצרים להם את מציאות חייהם. אלוהים עבור רוב בני האדם (דתיים וחילוניים) הוא רק קונספט, רעיון, דבר הקשור לאופייה של תרבות או השפעה חינוכית אשר במקרים רבים הופכת את אלוהים למושג קשה ומאשים.
בקרב אנשים רבים אלוהים קשור למושג מסורתי, והמסורת יותר קונקרטית מאלוהים עצמו.
האמונה באלוהים עשויה להיות שולית ביחס לאמונה במסורת שהיא יותר "מעשית ומציאותית" מאלוהים עצמו שהוא רק דמות נלוות למבנה המסורת.
בקרב אנשים שאינם עוקבים אחר המסורת, אלוהים אינו וודאי, אולי קיים אולי לא.

אנשים רבים חשים את טביעת אצבעו של אלוהים בחייהם, לאור מקרים בהם הלכו לאיבוד או שפגשו את ה"מוות", אז הם חשו את נוכחותו או את השגחתו של אלוהים. לעתים זיכרון זה יהיה לדבר מכונן המשנה את כל הבנת החיים ולעתים האדם יחזור במהרה להרגלים הקודמים כמו שכלום לא קרה, כמו שלא ראה כלום.
כאשר אדם "פגש" את אלוהים – וגם אם המפגש קל, אינטואיטיבי, אולי אף דרך חלום – עליו לזכור ולנצור רגעים אלו. עליו להפוך רגעים אלו ליסוד מכונן מכיוון ש"אָכֵן, אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר".

דרגת ההיכרות של האדם עם עצמו, זוהי דרגת ההיכרות שיש לו עם אלוהים.
אלוהים שוכן בלב האדם, במרכז האישיות שלו, משם נובע זרם החיים, משם נובע תהליך האבולוציה של כל אדם. דרגת הכנות והקרבה שיש לאדם עם עצמו הופך לשער להיכרות עם יסוד פנימי עמוק ובסיסי שיוצר לאדם חיים ומאפשר קיום. וזהו הזיכרון המאפשר התפתחות אורגנית בדרך למפגש עם אלוהים.