פרשת שופטים, תהליך היקיצה וההתעוררות

2 – הפטרה, תוך:
כאמור, ההפטרה מחדדת את נקודת העיקר בפרשה, כדי לעורר את תהליך היקיצה וההתעוררות המוליכה את האדם למסורת הקדם, אותה מסר משה רבנו, היא מסורת הנבואה.

1-"הִתְעֽוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית" (ישעיהו נא, יז)
2- "עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י ׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ" (ישעיהו נב, א)
3- "הִתְנַֽעֲרִ֧י מֵֽעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם" (ישעיהו נב, ב)

תהליך ההתעוררות – הקשור בזמן לחודש אלול, חודש התשובה, חודש בריאת האדם, המאפשר התחלה והתחדשות, וקפיצה מהירה של תהליך התפתחות.
ההפטרה מחדדת כי הפרשה עוסקת בתהליך ההתעוררות.

1- פרשה, ראש:
צעדי ההתעוררות, כפי שהפרשה מלמדת:

א- "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ":
כל אדם צריך לתת שוטרים ושופטים על עיניו וחושיו, כדי שיהוו "שומרי סף" על מה שנכנס לתודעה ומה שיוצא ממנה החוצה לעולם.
שומרי הסף הם כלי ההקפדה שהאדם שם על עצמו לשם שמירה על ההיגיינה הנפשית שלו. יש מראות מזהמי נפש, אותם אסור להכניס פנימה, יש מחשבות נגטיביות אותן לא כדי להעצים.

ב- "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם":
עם עצמך עליך להיות קפדן במיוחד, ברגע שהפשרת לשוחד לנהל את חייך, איבדת את דרכך.
שוחד זהו הוויתור על הקרקע שעליה אתה עומד, על העקרונות, על הערכים, על היצרים והחושים, על מה מותר ואסור בדרך שלך, על פי הגדרת התכלית.
התכלית היא זו המחדדת את העקרונות של מותר ואסור.

ג- "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ":
הצדק משנה את כלליו, על פי תנועת החיים המשתנה, לכן עליך לרדוף אחר הצדק, והוא – הצדק, מוליך ומנחה אותך בדרך. הצדק אם כן, אינו חוק אבסולוטי, אלא משתנה וגמיש, כאשר כמו שנאמר קודם, התכלית היא זו המכתיבה את אופיו של הצדק וכיצד הוא מתבטא – לעתים בנוקשות, לעתים ברכות ובוויתור.

ד- "עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים–יוּמַת הַמֵּת: לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה, לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ":
לבסוף העדים הם אלו השופטים את האדם. יש באדם עד, צד קוגניטיבי שמתבונן מן הצד, שאינו מעורב במתרחש, והוא אינו נרדם אף פעם, הוא נוכח כל הזמן, גם בשינה וגם בעירות, הוא יודע את המתרחש ועינינו לשקף לאדם את דרכו, מעשיו ומחשבותיו בדיוק של חוט השערה. לא ניתן לחמוק מן העד (שהוא חלק מן האדם) ומן השפיטה של הידיעה שלו – וכיצד אותה הידיעה ומה שהוא היה עד עליו, מהווה שפיטה על מעשי האדם.
אירוע שהתרחש פעם אחת – עדות אחת של העד, אינו "נחשב", אך אם קרה הדבר פעמיים ושלוש, אז עדותו של העד שופטת ואף גוזרת דין על האדם, כאשר לאחר הדין של הצד הקוגניטיבי באדם במכונה "עד", כל המערכת כולה מצטרפת לתבוע מן האדם את הדין על מעשיו, דבר שנחווה כמחלה או קשיי מחשבה ורגש, עד לאירועי חיים שהם רק שיקוף לדינאמיקה הנפשית של האדם.

ה- "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ…. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו"
הכיוון עליו האדם הולך, הוא המלך שיש באדם, התכלית וידיעתה, וההליכה של האדם לכיוון שאותה היא מכתיבה, זהו המלך.
המלך והתכלית הולך ושב למקורותיו, שואף לחזור למקורו, לביתו. בדרך זו עליו לפעול פעולות שיש בהם מתיקון עצמו, הסביבה, החברה והעולם, בממדים שונים. והאל עצמו הוא זה שמכתיב לכל אדם את סביבת העבודה והחיים שלו.
ככל שהאדם נאמן יותר לתכלית שלשמה הוא כאן, כך הוא קרוב לאלוהיו.
ידיעת התכלית מעוררת באדם את החלק שהוא עיקר האדם, החלק העיקרי שהוא "נשמת האדם ממעלה", חלק זה – אם הוא במקומו הנכון, אינו מתרומם מאחיו, מחלקי המערכת האחרים, אלא הוא מושך את כולם אחיו, והוא (הנשמה) משתווה עימהם לחלוטין, לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו.

ו- "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ":
תמימות אינה קלות דעת או טיפשות, ואף לא נאיביות וחיסרון בשיקול הדעת, זהו ניקיון הכפיים וישרות הנפש של האדם ביחס לעצמו, ביחס לתכלית ולשירות שהיא מנחה את האדם, וקישור הלב תמיד לצור העולמים, למקיים עולם באהבתו.

ז- "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן":
יגיע ויבוא שלב בדרכו של האדם כי הוא יהפוך למתאים לנבואה, לקבלת שפע עליון ממעל, באופן ידוע ומודע. כאשר האדם הגיע למקום זה, ודמותו של משה רבנו עצמו, הוא הקו המנחה לאמת שבדבר, אז כל חלקי האדם כמו ומיישרים קו מול הדיבור האלוהי בנפש האדם.
הדיבור האלוהי בנפש האדם היא היקיצה המלאה: "וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד,א)
התמימות היא הדרך ושער המכין את האדם למקום היקיצה.
כאשר האדם מקיץ משנתו על ידי המלאך הדובר בו, כל חלקי האדם בגופו ובנפשו הופכים ליחידה אחת בלבד, ללא משוא פנים וללא ממקח שוחד, האדם כולו אחד – עם כול חלקיו.
אז האדם מתעורר ומקיץ מן השינה המטרידה של הזמן החולף ושל הטעם האבוד.

ח- "שָׁלוֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ: בְּתוֹךְ אַרְצְךָ–אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. תָּכִין לְךָ, הַדֶּרֶךְ, וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת-גְּבוּל אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהָיָה, לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ":
כל אדם זקוק לעצירה, למנוחה, ללכת לעיר מקלט ולפרוש מן המירוץ של חיי השעה. בעיר המקלט – שם הזמן נעצר, שם תנועת החיים נעצרת. כל אדם זקוק לתקופות של עצירת התנועה, בעיקר עם הוא חש כי יצא וסטה ממסלול התכלית, ויש צורך להיערכות מחודשת.

ט- "נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל": הדברים אמורים באדם שהתעורר והקיץ, אך חי חיים ארוכים של שינה מייגעת. את תוצאות החיים שקדמו ליקיצה, יש לנקות. תוצאות חיים אלו נותרים בתוך המערכת ואין מנוס מן התהליך המנקה של תוצאות החיים הקודמים.
על האדם שיתעורר כי נגע בו אלוהים לזכור כי "אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת יב, יד) ולעתים יש כי התוצאות של החיים שחי האדם ישתקפו דרך קושי או חולי בתקופה מאוחרת יותר ובוגרת יותר בחייו. דבר זה מחויב לאור הצטברות המעשים שיש לנקות מן המערכת על אף תהליך התפתחות נכון.

י- "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ…. כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא–אֹתוֹ תַשְׁחִית" :
כאשר אדם שהתעורר, כי מלאך אלוהים העיר אותו כאשר יעיר את ישן, והוא יוצא למלחמה, עליו לזכור כי הדבר שכנגדו הוא נלחם אף הוא בעל נשמת אלוהים.
אדם שהתעורר אינו נלחם כדי להרוג או לכבוש, אלא כדי לתקן הדרך, כדי להנהיג מהלך חיים נכון המוביל אדם למקורותיו. אדם זה בעל חסד ורחמים, למרות שהוא נראה כמו שיוצא למלחמה.
מלחמתו אחת היא: השבת האדם והחברה לדרך המובילה ליקיצה ולהתעוררות מן השינה משכחת את התכלית.
בכל מעשיו – גם אם הם קשים ומסבים כאב לחברו, יש במעשיו חסד ותבונה עמוקה שעניינה תהליך הריפוי עליו נזקק האדם.

3- סוף, היום, עכשיו:
"רבי ינאי אומר, אין בידינו לא משלוות רשעים, ואף לא מייסורי צדיקים" (אבות ד-יט)
אנחנו כולנו בדרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s