פרשת עקב: מורה, "ייסורים" שמו

א- פרשה, ראש:
"וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ"
הייסורים, כאשר הם באים בתוך קונטקסט שהלב מבין ומסכים להם, וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ, יש להם תפקיד מרכזי בגיבוש, טיהור, הבשלת האדם למקום חדש גבוה יותר, עם חשיפה של רובדי נפש עמוקים יותר.
"לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ"
יש בהם, בייסורים, בכאב, ברכה מיוחדת הקשורה לעתיד, ואחרית טובה יותר.
מכאן שכאשר באים לאדם ייסורים, גופניים או נפשיים, עליו לעצור ולחפש בליבו, שם טמונה ההכוונה לסיבת הייסורים, ושם קיימת התשובה לדרך כיצד מתנהלים עם כאבים וייסורים, מה משמעותם ולמה הם באים לעורר.
כל הייסורים אם כן, הם תוצר של סטייה מן התכלית אליה מכוון האל בעצמו. האדם שסטה מן הסיבה הראשונה והיחידה לחייו ולקיומו, מקבל סוג של הכוונת דרך באמצעות הייסורים, כדי לתקן, להתכוון טוב ומדויק יותר, וללכת בדרך שיש עימה אחרית טובה.
הייסורים אם כן, הם אצבע מכוונת בלבד, אין בכוונת האלוהות להסב סבל לנבראים, אך בוודאי שהחיים נעזרים בייסורים כדי להדריך ולהורות על הדרך הראויה והנכונה עליה יש ללכת.

ב- הפטרה, תוך:
"אֲדֹנָי יְהוִה, נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים, לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף, דָּבָר; יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, יָעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ, כַּלִּמּוּדִים. אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח-לִי אֹזֶן, וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי: אָחוֹר, לֹא נְסוּגֹתִי. גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים, וּלְחָיַי לְמֹרְטִים; פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי, מִכְּלִמּוֹת וָרֹק. וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר-לִי, עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי; עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי, כַּחַלָּמִישׁ, וָאֵדַע, כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ" (ישעיהו נ, ד-ז)
הייסורים הם תוצר של האדם ההולך בדרך, עצם ההליכה בדרך מביאה עימה ייסורים.
כל דרך אמיתית הינה חציבה ברוח, בריאת יש מאין, חשיפה של דבר שלא היה זמין או קיים עד לנקודה זו.
כל דרך מובנית, כל מורה יכול להוביל אדם רק עד לנקודה מסוימת, ומשם, על האדם ללכת לבדו, שם האלוהות היא עצמה מורה הדרך, והיא זו המכוונת את דרכו של האדם.
עד לנקודה זו, האדם בונה בתוכו כלים למקום שם האלוהות עצמה היא המורה ומדריך. כלים כמו "אמונה", "ביטחון", "הפשטת הזהות העצמית", "המוכנות להיוותר ללא כלום", "המוכנות למסור את הנפש על הדבר", "יכולת ההשתוות" וכך הלאה…
כאשר האדם הופך ל"כשיר" להיות תלמיד של האלוהות, אז הוא מתחיל לשמוע "בַּבֹּקֶר, יָעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ". הנביא אומר כי שעות הבוקר הן השעות המומלצות להקשבה מיוחדת זו, הקשבה שאינה באה מן האוזן, אלא מן הלב, מן התבונה, מן ההיגיון הנובע מכושר ההקשבה של "היודע דבר מתוך דבר".
כאשר אדם קם משנתו והוא ברגעי "נים לא נים", שם יש שעת כושר לסוג זה של הקשבה.
מדוע אם כן, הייסורים הם חלק מן הדרך?
זאת עקב ההליכה בדרך שאף אחד עוד לא צעד בה, כגון הרמח"ל למשל, שימיו קוצרו וחייו קופחו עקב רדיפות של אותם האנשים בני עמנו, שהפכו אותו לקדוש לאחר שהביאו למותו.

ג- סוף, היום:
"אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמן, 'לא יגעתי ומצאתי' – אל תאמן, 'יגעתי ומצאתי' – תאמן." (בבלי, מגילה, ו- ב)
יגיעה מביאה לייסורים, אך להימנע מן היגיעה וסוג הייסורים שיש עימה, מביאה לידי ייסורים קשים בהרבה.
לכן כדאי ומומלץ לאדם לחפש דרך ולבחור באותה הדרך ושם לשים את כל יהבו ולעמול קשה, ללא קשר לתוצאות מיידיות הבאות עם היגיעה, מכיוון שמטרת הדרך אינה תמיד לשם ההגעה ליעד כלשהו אלא לשם ההיפתחות של האיכויות וכישורים הנדרשים מן האדם לעמידה נכונה יותר מול עצמו, מול חייו, מול הסיבה שלשמה הוא כאן.
ברוב המקרים, התוצאות של יגיעה באות לאחר זמן רב, לא מייד ולא כמו "אינסטנט" כמו שרבים היום היו רוצים.
יגיעה אמיתית הינה לאורך שנים, לאורך זמן רב, אז בוודאי שהאדם ימצא. אומנם לא בתחילה, אך בוודאי שימצא.
מכיוון שאדם נולד לשם מטרה ותכלית, הייסורים שבאים עם היגיעה הינם חלק מן החשיפה של אותה התכלית, ומקרים רבים אותם הייסורים הם חלק מן ההגשמה ממש של אותה התכלית והמטרה.                                                                                                                                                      "השגחה פרטית", בשם והמובן אחר, הינה הקשר האינטימי של אלוהים ואדם, וייסורים הינם סימן ישיר ומהימן לקשר של אלוהים אדם, שדרך ייסורים אלוהים מנחה אדם בדרך, ודבר זה עצמו הינה האהבה "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג-יב)

מכאן אמר ר' נחמן מברסלב "אין בעולם ייאוש כלל". כיוון שעלול האדם לחוות יאוש עמוק מן הייסורים שהם חלק מן הדרך.
למרות שהדרך עליה על האדם ללכת, אינה ברורה תמיד, ומביאה בראשיתה ייסורים רבים, אין בעולם ייאוש כלל הוא אומר. על האדם ללכת ולהתמיד, וכך תפתח לו הדרך והייסורים יקבלו תוכן וגוון חדש.
"וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם" (דברים ד-ד)