פרשת קרח, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ

"תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא:
תורה מנין? – שנאמר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ";
ארץ ישראל – דכתיב: "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", וכתיב בתריה "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה"
העולם הבא, דכתיב: "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". (ברכות ה'- א')

"וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה, הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר, אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה"

ארץ ישראל, ארץ האוכלת את יושביה, אוכלת אותם כיוון שאין הם חיים בה באופן הנכון, האופן שבו הארץ הופכת להם ל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
מן הזווית של חבורת קורח, מצריים היא הארץ שם יש חלב ודבש, אין הם רואים את הדבש והחלב הפוטנציאלי של ארץ ישראל.
כדי שארץ ישראל תוציא מעצמה חלב ודבש, על האדם החי בה לעבוד עבודה מסוימת, עבודה מתמדת, שהיא זו המאפשרת להוציא מן הארץ את פוטנציאל הזהב שיש בה.
בארץ מצרים אין צורך לעבוד, אין הכרח למעשה לשום תנועה, המקום עצמו מקיים את עצמו: "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג)
ארץ ישראל אינה כזאת: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא.יב)
ארץ ישראל מחייבת עבודה מתמדת, מאמץ מתמיד, ערנות מתמידה, של מקומו של האדם מול האלוהות. בארץ מצריים אין להתכוונות זו תועלת רבה. בארץ ישראל לעומת זאת – אם אין תהליך התפתחותי המשכי, מתמיד ורצוף, הארץ הופכת לאחת האוכלת את בניה.
מכיוון שאלוהים עצמו מכנה את עצמו בשם "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג,יד)
שמו של הקב"ה: "אֶהְיֶה".
כלומר: שם שמגלה את האופן בו האל מתהווה כלפי העתיד, כך גם ארץ ישראל, ששם תהליך ההתהוות כלפי עתיד עם חזון ועם חיבור מודע לאלוהות, הופכת את ארץ ישראל למקום המניב חלב ודבש.
ואם מנסים לחיות בישראל ולאמץ אורח חיים הזהה לארץ מצריים, אורח חיים סטטי, ששם הכול כבר קיים ואין צורך בתנועה, אז הארץ מקיאה את יושביה, דבר הגורם ליושבים בה לזוז, ולהיות בתנועה ולחזור לתהליך האבולוציה בו האלוהות מעוניינת.

ארץ ישראל אם כן, אינה מקום גיאוגרפי, אלא מקום המזמין וקורא לדינאמיקה המתפתחת מול אלוהות, במקביל אליה וביחד עימה. ודבר זה אינו קשור כלל למקום גיאוגרפי, אלא למצבו הנפשי, הפנימי של האדם. על הגישה הבסיסית שלו על מדוע הוא כאן ומה עליו לעשות כאן.
יכול אדם לחיות "ארץ ישראל" באנגליה, יכול אדם לחיות "מצרים" בארץ ישראל.
אך אם אדם חי "ארץ ישראל" בתוך הארץ ישראל עצמה, אז יש לדבר ברכה מיוחדת.

האיכות של אדם החי "ארץ ישראל":

"וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי"
אדם החי כמשרת, כשליח לערך שהוא עצמו אינו בעל אינטרס לדבר. אדם שנותן את כולו לדבר, למטרה, לשליחות, אך אינו מרוויח לעצמו כלום. זוהי הכוונה בלעשות דבר לשמו.
אם יש לאדם אינטרס ורצון לרווח, אין העשייה שלו נקייה. ארץ ישראל דורשת מן האדם עשייה שהיא לשמה, לשם שירות מלא לדבר שאותו האדם חי: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם".
איכותו של אדם החי "ארץ ישראל", הינה האיכות של אדם החי שליחות, נתינה, דבקות, אמונה מלאה בדבר עליו הוא קשור.
לאדם זה אין "אני" השייך לעצמו, ה"אני" שלו והוא עצמו כולו משני מול הדבר בו הוא דבק.
אז "ארץ ישראל" הופכת לו לגן רווה, למניבה חלב ודבש.

לכן: כדי לחיות חיים בישראל שהופכים לחלב ודבש, ישאל האדם את עצמו כמה שאלות:

א- האם אני חי חיים אגוצנטריים, שבהם אני חי לי ולביתי, מלחמת הישרדות של רכוש וכסף? ואולי יש לי דרך של שליחות ונתינה לזולת, שלי עצמי אין רווח מזה?
ב- האם יש לי דרך? האם אני רואה כיוון שהוא הדרך שלי? דרך שאני שם כלי שרת למשהו גבוה ממני.
ג- האם יש בי דבקות ואהבה לדבר שעימו אני עוסק? (כיוון שדבקות ואהבה הינם איכויות של אדם החי ב"ארץ ישראל")
ד- מה יקר לי יותר: אני, רכושי, השם שעשיתי לעצמי. או הערך והשליחות שאותם אני חי, ואותם אני מקיים.
ה- האם קיימת בי במובן הבסיסי ביותר "תודעת שליחות". האם יש בי את ההבנה הבסיסית שאני כאן לאן תכלית ומטרה? (אז האדם חי את "ארץ ישראל") או שאולי אני כאן סתם כך, מתוך צירוף מקרים כלשהו? (אז האדם חי "ארץ מצריים")

הקוד והמפתח לחיים ב"ארץ ישראל" הם חיי שליחות, חיי הגשמה של דבר שהאדם אינו מרכזי בא אלא משני, כלי שרת. אז ארץ ישראל הופכת ל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".