פרשת שלח, תפיסת עולם ב'

סיפור המרגלים כולו הינו חלק מן הדרך המקראית להעברת תוכן אלוהי מן האיכות והסוג הבא להרים את האדם למקום עליו כיוונה האלוהות בעת מתן לוחות הברית הראשונות. לוחות הברית שנשברו ופוזרו לרסיסים לאורך התורה כולה, ונותרו כרמיזות שיש לאסוף אותן לשם חידוש הלוחות שנשתברו, לוחות ברית הכתובות בכתב ידו של אלוהים.

פרק א' – המרגלים:

טבעי לאדם שיצא מעצמו החוצה, לעולם סביבו, כדי לקחת חלק באינטראקציה של תנועת העולם. גם אם הדרך ידועה לו היטב, טבעי שישלח מרגלים, שהם חמשת החושים, והם השגרירים היוצאים מן האדם (שהוא, האדם מרכז בפני עצמו) לשם יצירת קשר עם העולם. החושים הם, כמו כן שערים דרכם נכנס העולם לתוך האדם, וכן דרכם יוצא מן האדם מטען הקשור לאיכות הבסיסית שלו, לעולם.
בראש החושים כולם עומד חוש העין, הראייה, שהוא החוש הגובה מכולם, הוא יודע לראות לרחוק, והוא החוש שדרכו נוצרת תפיסת העולם המיידית שבעקבותיה נוצרת באדם תפיסת עולם שהופכת לאידיאולוגיה או לפילוסופיה.
בסיפור: המרגלים אכן דוברי אמת, אך אמת חלקית, אמת שהתנתקה מן היסוד האלוהי באדם, ונשענת רק על התגובות למראות החיצוניים, למראה העין. כך שהמרגלים (חוש הראייה) תופסים את החוץ כאמת מוחלטת, אז – אכן, העולם החיצוני נתפס כ"נפילים".
כאשר חוש הראייה אינו קשור ליסוד אלוהים, זהו הדבר שהופך אותו ל"זנות העין".
תפיסת העולם המתפתחת באדם לאור חושים שהופכים ליסוד עצמאי, הינה תפיסת עולם חלקית, שתופסת את החלק היחסי כמו שהיה המוחלט. זוהי תפיסה שגויה, שטעויות רבות בחיי האדם נובעות ממנה.
הטעות הינה במתן משמעות לנושאי חיים שונים, שאינה המשמעות הנכונה.
מטעות זו בחיי האדם הינה הסיבה הראשונה והמרכזית לסבל, לקשיים, למשברים ומחלות.
החוש מהווה כמו כן "שומר סף", מה ייכנס ומה יצא, וכאן יש חשיבות עצומה ביסוד שמכתיב לחוש את הקריטריונים להחלטה על מה דוחים ולמה הם מסכימים שייכנס או יצא.
בסיפור המרגלים, הקריטריון לעבודתו של החוש, תלויה ונשענת על מראה החיצוני, על רושם שהוא פועל על נפש האדם בכוח הופעתו בעולם. אז העולם חודר לנפש האדם באופן ישיר ומיידי, ללא מחיצות וללא הגנות. אז מאורעות העולם הם אלו הקובעים את התהוות העולם הפנימי באדם.
במצב זה האדם הינו תוצר ישיר של כל מה שפגש בחיים עד לנקודה זו. האדם בשלב זו הינו תוצר חברתי, סביבתי. אין לא את עצמו, הוא חי ביחס לסובב, ולא ביחס לעצמו. הוא תגובתי ונפעל מרגשות סטימולטיביים.
תפיסת עולמו משתנה מהר, וללא הרף. אין בו יציבות, הוא מטולטל על פי התגובות וההתרחשויות של העולם החיצוני, אז באמת העולם החיצוני הוא עולם של "נפילים וענקים".
זהו רוב העולם, וסיפור החיים שלהם הינו סיפור "דיבה", על פי הדרך המקראית.

פרק ב' – יהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה:

בסיפור המקראי, הם החושים שהתבססו היטב ביסוד האלוהי שבאדם, הם "שומרי סף" שיודעים היטב את הקריטריון עליו הם נשענים. לאור ההיכרות האינטימית עם היסוד האלוהי שבאדם, הם מפתחים בתוכם מצפון, שהוא מצפן לדרך, ועם מצפון (מצפן) זה, גם אם האדם הלך בדרך קשה, גם אם איבד את דרכו וטעה, וגם אם גרם לעצמו ולאחרים לנזק מטעות שעשה, יש בתוכו ידיעה ברורה וודאית של "דע מאין באת ולאן אתה הולך", לכן הוא יודע לתקן דרכו, הוא מבין איכן טעה ויודע כיצד לתקן את המעוות.
הוא יודע ללמוד מטעות, אין הוא נסוג לייאוש ושכחה מן הטעות, יש בו יכולת להתחדשות מנפילות קשות לאור ההישענות על הקריטריון הנובע מן היסוד האלוהי באדם.
תפיסת עולמו הינה של אדם בתוך מסע חיים, בתוך מסע שיש שם תהפוכות מסוגים רבים. אך אין בו פחד, אין בו רתיעה מן ההתמודדות. הוא מכוון תמיד לתכלית שאותה הוא יודע, בתחילה באופן אינטואיטיבי, ולאחר תהליך התהוות בעת היותו הולך בדרך, הידיעה הפנימית הופכת למוצקה וקונקרטית.
ככל שהתכלית של המסע מוגדרת בנפשו באופן קונקרטי יותר, כך הליכתו בחיים הופכת למכוונת מטרה באופן חד, חסכוני, מדויק, שמביא לפירות חיים נכונים על פי מסע החיים של אותו האדם.
אדם זה הינו בעל מצפון, בעל עקרונות "טוב ורע" שאינם נובעים ממוסר חברתי או מתכתיבי מסורת, אלא שהיסוד האלוהי הוא זה המדגיר לו את סוג הטוב ורע שלאורו הוא הולך. טוב ורע שמשתנים לאור המטרות של דרכו של האדם.
כאשר המצפון (מצפן) שלו הופך למודע ובוגר בניסיון חיים, אדם זה נשען על "אבן השתייה" שממנה הושתת העולם, יש בתוכו יסוד שאינו מושפע ואינו מגיב יותר לעולם החיצוני, אז אין בעולם לא נפילים ולא ענקים ושום דבר שהוא מוחלט בכוח ובהשפעה שלו על האדם.
זהו חלקם של ההולכים בדרך, הם מעטים בעולם, הם אינדיבידואלים מיוחדים, נבדלים מן הציבור ומן העולם בכלל.

פרק ג' – מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

זהו המקום באדם מבוסס היטב ביסוד האלוהי, מכיר אותו, ובאינטימיות עמוקה עימו.
זהו המקום שלעולם לא ילך שולל, לא ילך לאיבוד אחר מאורעות העולם החיצוני. זהו אדם שיש בתוכו ידיעה מוצקה על סיבת קיומו, על מדוע הוא כאן ומה עליו לעשות כאן, ומהו חלקו היחסי והמדויק בתוך המכלול של העולם כולו.
יש לו משאבים בלתי נדלים, הוא חי תמיד, ויש בו התחדשות של כוח וידע, לא ידע אינטלקטואלי, אלא ידע הבא בהתנסות שנובע מן האלוהות עצמה.
החושים של אדם זה סרים לרצונו, מכוונים רק למקום שלשם הוא יורה אותם. יש בתוכו רצון מגובש, הוא מבין ויודע היטב את סיבת הרצון ומה הוא מתכוון לכונן בעולם.
הוא יודע לתווך בין העולמות, הוא "גשר" דרכו עולמות נפגשים, בהרמוניה, בשלום, ללא התנגשות פנימית האופיינית לפרק א' – המרגלים.
זהו ה"מורה" במובן העמוק, הוא יודע את סוגי ההוראה המתאימים לכל אדם. יש בו משקל מאוזן ונכון לדרך למשמעותה וכן את היכולת להעביר אותה לאחרים. יש בו סובלנות והתמדה, ויכולת סליחה וחמלה ליחסיות הכואבת של הסובב.
זהו אדם שהתגבש באופן מלא לאור הדרך ומסע שעבר, אין לו צורך בכלום, אין בדבר בעולם שיש לו שייכות עליו חוץ מהגשמת הרצון האלוהי בו הוא דבוק.

פרק ד' – אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:

זוהי ה"ארץ המובטחת", זהו סיומו של המסע האנושי, שם יש זיווג מלא של אלוהים ואדם.
זוהי התכלית בהגשמתה המלאה, כאשר האדם יודע את חלק אלוהים בתוכו, ויסוד זה הופך לזהות המלאה של האדם. יש לא "אני" אך הוא לו שלו, יש לו זהות אך היא אינה אישית, יש לא שייכות לעולם אך אין הוא תלוי בעולם.
העולם החומרי הינו ככדורי משחק בידו, עולם החומר הינו פלסטלינה בידיו. אין לעולם החומרי שום משמעות, כוח או השפעה עליו, הוא חולש על עולם החומר באופן מלא, ועושה בו כרצונו, בורא ומחריב עולמות.
מתקיימת בו האחדות, הוא ביטוי מלא שלה, אין בו סרק, אין פגם.
חייו הם תנועה מתמדת שהיא עצמה רק שירות עולם, שירות האדם, שירות התכלית של הארץ המובטחת.
אם יש בתוכו קריטריון להנהגת העולם, הרי שתכלית ההגעה לארץ המובטחת הינו הקריטריון הראשון והאחרון, לאור קריטריון זה הוא יעשה פעולות רב גוניות שעשויות להיראות ניגודיות וסותרות לאדם שאינו במקומו.

אם חיית נכון כך שזימנת לחייך אדם מסוג זה, ואם חיית כך שאתה אף מסוגל לזהות את האיכות של אדם זה, עזוב הכול ולך אחריו.
הוא עצמו לא יבקש זאת ממך. סוג השיחה שיש לו עם העולם ועם אנשים הינה דרך רמיזה, דרך פיתוי, דרך טפיחה קלה על שכם, אולי האדם יבין ואולי לא.
אם הבנת את הרמז והפיתוי של אדם זה, אל תניח לו, אל תעזוב אותו, אולי הוא ידחה אותך, אך זהו רק סוג של "ניסיון", על תוותר.
לך איתו עד שנוכחותו תזכיר לך את עצמך ואת דרכך.
ואם חיית נכון אולי אף תזכה ברמזים ובסימני דרך שיראו לך באופן מוצק את הכיוון הפרטי שלך, ואם התמזל לך המזל ואדם אלוהי זה לקח עליך חסות כדי להנחות אותך בדרך עד שתגיע עצמך לארץ המובטחת, הרי שהתמזל לך מזלך.