פרשת אמור, העיקרון השבעיוני

הפטרה:
וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה. הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי–לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ, אֶת-מִשְׁמַרְתִּי (יחזקאל מד, טו-טז)

זוהי אמירה (מתוך ההפטרה) של הנביא יחזקאל בגלות בית ראשון, גלות בבל. כאשר אין בית מקדש, המקדש חרב. נותרו ממנו שיירים ומסורת.
לכן השאלה שמתעוררת מן האמירה של הנביא הינה:
א- מה היא ההליכה הלא נכונה של ישראל: "בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי".
ב- מהו האופן בו הכוהנים למשפחת צדוק, הולכים בדרך הישר "אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי".

פרשה:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ–אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי" (ויקרא כג – א-ב)

הפרשה מלמדת כי מועדי האלוהים, כולם, הם לפי העיקרון השביעוני (שבע)
"שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג,ג)

ואז הכתוב מונה את שבעת החגים שהם מקראי קודש.

1- בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ–בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַיהוָה.
פסח ראשון, הוא החג המקראי הראשון, החודש הראשון, הוא חודש ניסן.

2- בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ
חג פסח שני.

3- וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה….
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם
הספירה לעומר שהיא על פי עיקרון ה-7 גם כן, המסתיימת בחג השבועות.

4- וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
חג זה הינו "ראש השנה" כפי שחז"ל הכתיבו אותו, אין הוא ראש השנה מן התורה, אלא "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" בלבד. הוא אינו החודש הראשון בשנה, אלא החודש השביעי , חודש תשרי.
מהו ההבדל המרכזי בין החגים כמו שהם ניתנו למשה על ידיו של האל, לבין החגים כמו שהם עוצבו מחדש על ידי החכמים בסוף תקופת בית שני.
שבימי המקרא ספירת הזמן הינה על פי השמש, ואילו חז"ל ביטלו את ספירת השמש לטובת ספירת הזמן על פי ירח מול השמש, מכאן מנהגים חדשים כגון "חידוש הלבנה".

5- וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה. וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
זהו יום כיפורים. כפי שהוא נחוג גם היום כמו במקרא, עשרה ימים לאחר יום זיכרון תרועה הוא "ראש השנה" החדש. על פי חז"ל.

6- וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה.
חג סוכות.

7- בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
שמיני עצרת, שימחת בית השואבה, "איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח".

ובכך הדבר עונה לשאלות שנשאלו למעלה, שבני ישראל , על פי הנביא, אל ידעו ולא הבינו את עיקרון השבע, כאשר "בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי". ואילו הכוהנים ידעו והבינו את עיקרון השבע, לכן הם – בסוג העבודה שלהם, הלכו בהליכה נכונה, הליכה שאינה זקוקה במישרין את בית המקדש שחרב. שהרי עיקרון זה ממשיך דרך הנביא היושב בבל, ללא בית המקדש, רק מתוך ההבנה והידיעה על משמעותו.

מהו עיקרון השבע?

עיקרון השבע הינו חטיבת הזמן שנבראה. כך בבראשית א'.
הזמן שנברא מחולק לשבעה ימים, ולאחר מכן, הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. לא נברא חודש או שנה, כמערכת הסופרת זמן. אלא שבוע, היא היחידה הסופרת זמן.
לכן עיקרון השבע הינו העיקרון כיצד לחשב את התקופות העולם למן בריאותו ועד לסופו.
כמו שהשבוע מסתיים ביום השבת , כך גם העולם מסתיים בשבת היחסית לעולם.
הכוהנים בבית המקדש, בספירה בקודמת על פי חמה, קיימו את ספירת העולם מיום בריאתו, על פי עיקרון השבע, שהחגים שנחוגו, הן אחת מן הדרכים לשמר את הידע של ספירת הזמן לפי סדר בריאת העולם.
ספירה לפי שבע, הינה אם כן, הספירה הטבעית, האלוהית, שדרכה העולם נברא. כאשר יש לצעדים בתוך השבע משמעות המייחדת כל צעד בנפרד משבעת הצעדים.
את משמעות הצעדים לומדים מסדר החגים שהם צעדי הסדר השביעוני.
כך שהידע שהיה ברשות הכוהנים, ששמרו והלכו על פי מסורת זו, היה כיצד לפעול כל פעולה בחיי היום יום, על פי עיקרון השבע.
אם חיים נכון על פי עיקרון השבע, לכל פעולה שמתחילה ומסתיימת, יש שבעה צעדים, לכל מעשה יש שבעה שלבים. לדלג על שלב כלשהו הינו "בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי", כלומר לעשות מעשים ופעולות שמובילות לטעות, להחטאת המטרה, לכישלון ולסבל. ואילו לפעול כל פעולה לפי עיקרון זה, הינו לעשות ולפעול עם "סינרגיה", הרמוניה ואחדות לרצון האלוהי שמאחורי כל התופעות.

שבעת הצעדים הם:

1- פסח:
לידה, יציאה לחופשי, כניסה לעולם (או תחילת כל תהליך) דבר הבא עם כוחות מחודשים, רעננים, התרגשות של התחלה חדשה..

2- פסח שני:
הצורך לוודא שההליכה הינה אכן בכיוון הנכון. הליכה הנושאת את התוכן אותו יש בכוונת האדם להגשים.

3- ספירה לעומר, חג שבועות:
האופן בו ההליכה נספרת, והופכת לצעדים בחיי היום יום של האדם, כאשר עיקרון השבע אינו נשכח בכל צעד. הצורך לדייק, לזכור, לא לשכוח את המקום ממנו האדם החל ללכת ולפסוע את צעדיו. יש היגיון להליכה, ואת היגיון זה יש ללמוד לפי הספירה השבעיונית.

4- זיכרון תרועה (ראש השנה החדש, ע"פ חז"ל)
הגשמת הדבר שהאדם עוסק עימו. הדבר הפך ל"מציאות", הדבר הפך למשהו שהוא בר מסירה לאחר, ניתן לספור אותו, לעמוד אותו על פי איכותו (מקביל ליום בריאה רביעי, שם נבראים שמש, ירח וכוכבים, שהם הכלים לספירת הזמן, חגים ומועדים. עד ליום רביעי הזמן אינו ניתן לספירה, כיוון שאין את גרמי השמיים על פיהם הזמן נמדד, כך שביום רביעי, הצעד הרביעי, הזמן הופך לקונקרטי, בר ספירה)

5- יום הכיפורים:
הדבר שהאדם פועל, הפך לדבר מציאותי המחייב זיכוך, לשם הדיוק שלו, לשם הווידוי שהדבר אכן ממשיך את כוחו וחיותו מן המקור הראשוני שממנו הוא נובע.
כל דבר שנעשה בעולם, לאחר שהוא נמסר לעולם, אינו שייך יותר לאדם שעשה, אך חובתו של העושה, כאשר הוא מוסר משהו לעולם, הינו שמה שנמסר ממשיך את חיותו של הדבר הנסר ממקור החיות שלו, וזוהי המשמעות של דברי חז"ל "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה טז, ע"א)
צעד זה הינו משמעותי ביותר, יש לו צדדים רבים לחשיבותו.
חובתו של האדם לוודא שפעולותיו מושכות את חיותן מן המקור, גם לאחר שתוצאות המעשים אינם בידיו יותר, מאפשרים לו המשך קשר עם המקור שמשם נובעת החיות לפעולה.

6- חג סוכות:
הדבר שהאדם פעל, פועל את פעולתו בעולם עם השלכות רחבות שאינן קשורות יותר לאדם עצמו. כמו אדם שכתב ספר, ותוצאות תוכן הספר ופעולתו על אדם אחר שקרא את הספר, אינן בידו של הכותב יותר.
זהו צעד שיש עימו בגרות עמוקה של יכולת העזיבה, הפרידה, מן הדבר שהאדם מסר את נפשו עליו.
זהו היחס הנכון בין העשייה למנוחה, בין הכוח לעשות לאפשרות לסגת, בין החיבור עם הדבר להיפרדות ממנו, שאינו ממקום של צער, כאב, נטישה. אלא ממקום של הבנה ובגרות של אופי התהליך.
(לכן צעד זה שייך לחג שסוכות, שם האדם יושב בבית ארעי)

7- שמחת בית השואבה:
סוף תהליך, הדבר הגיע ליעדו, האדם פועל פעולה שהיא חלק מרצון שמיים. האדם לוקח חלק פעיל בתנועת ההתפתחות של העולם, כפי שרצון שמיים מכוון.
אין שמחה גדולה מזו.
זהו מקומו היחסי של האדם מול עצמו, מול נושאים שהיה קשור עליהם כאשר עשה את מה שעשה, זוהי הפרופורציה המדויקת של חלקו והליכתו המשותפת עם האל.
לדעת את היחס הנכון של פעולת האדם, מעשיו, ותוצאות מעשיו בעולם, וכיצד הם שזורים ברצונו של האל, אין שמחה גדולה מזו.