פרשת ויקרא, מקומו היחסי של האדם

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"

ספר "ויקרא" מעורר כעת שאלה חדשה שלא הייתה רלוונטית עד לשעת הקמת המשכן.
כל עוד לא היה מקום קונקרטי ששם שוכנת האלוהות, לא היה יחס ישיר של האל לאדם. האדם לעיתים חש באלוהות ולעיתים מרוב עבודה קשה, חומר ולבנים, לא יכול היה לראות או לחוש באלוהות, בנוכחות האל או בכל אפשרות לקשר עם הגורם המביא חיים.
כעת כאשר יש משכן, שם שוכנת האלוהות, שם ניתן לפגוש בה בכל שעה משעות היום, שם הקשר הופך להיות ישיר, נראה לעין, מיידי, ללא הפסק, ללא צורך במימד מגשר.
אז מתעוררת בעיה שלא הייתה עד לנקודה זו.
כיצד אדם יכול לדור בנוכחות האל בכל שעות היממה?
כיצד אפשרי שהאל שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ידור במקום מצומצם כמו אוהל או בית. דבר זה שייך לרצונו של האל. אך כיצד יכול האדם לסבול מצב בו הוא באופן מתמיד בנוכחות אלוהים? זוהי בעיה ממש.
הבעיה היא הפער העצום בין המימד האנושי, החסר, העייף, שזקוק לצרכים רבים, שאינו שלם במידותיו, שתמיד יש מקום לעוד צעדים לדיוק עמוק יותר בזיכוך הפנימי והטהרה הנפשית (שהיא הכלי המאפשר לאדם להיות בנוכחות האל) לבין המצב בו נוכחות האל חיה עימו באופן תמידי, דבר המחייב הכנה רבה, ניקיון מסוגים רבים, תיקון מידות ועוד…
זוהי בעיה קשה, כיוון שרוב בני האדם אינם במקומו של הנביא, בוודאי שלא במקומו של משה רבנו.
רוב בני האדם בתהליך תיקון, שיפור או למידה. עולם זה עבור רוב בני האדם הינו סוג של בית חולים בו באים כדי להבריא מחולי כלשהו. לאנשים רבים עולם זה הינו בית ספר, בו הם לומדים, גדלים ומתפתחים למקום טוב יותר מתוקן יותר, המאפשר לאחר מכן שהם עצמם יהוו מקדש לאלוהות.

לכן כל ספר "ויקרא" הינו תחת שאלה קשה: כיצד אדם יחסי, פגום, חלש, חולה וכואב יכול להיות בנוכחותו של האל מבלי שדבר זה יסכן אותו. כיוון שכל מראה אלוהי, או שהייה בנוכחות האל, הינה סוג של "לא יראני האדם וחי". בוודאי שלא אדם הזקוק להבראה או השלמת המידות מכיוונים שונים.
כל ספר "ויקרא" בא להשיב על קושי יסודי זה. כאשר כל פרשה בפרשות הספר מתייחסת למימד או אתגר שונה ביחס לשאלה זו.

כך שכל ספר "ויקרא" הינו ספר המכין ומכשיר את הקרקע לאדם, כך שיהיה ראוי ומסוגל לחיים בנוכחות אלוהים מתמדת.

בפרשה הראשונה, פרשת "ויקרא", הנקודה המרכזית הינה הקורבנות.
בפרשה מתואר תהליך בו האדם כמו שמת ואפרו צבור ומונח על המזבח, רק שהוא לא שם, אלא חיה היא במקומו.
תהליך זה הינו תהליך הקשור ישירות לטרנספורמציה בנפש האדם, שם הוא יכול לוותר על אחיזה בדפוסים התנהגותיים המהווים חצץ והפרדה באפשרות להיות בנוכחות האלוהות.
דוגמא: הרעיון שיש לי דברים, חפצים, רכוש שהם שלי, אני עשיתי אותם, הם שייכים לי הוא רעיון נכון חלקית. כיוון שהקורבן המוקרב במקומי, הינו שלו וממנו, כך שמשלו לקחתיו. ומה שלקחתי שאינו שלי ביסודו, אלא של האל עצמו, בו השתמשתי למען ניקוי של יסודות נפשיים בתוכי.
דבר זה מתקן בנפש האדם את התפיסה של הזדהות עם רכוש, הישגים ועולם החומר. מחזיר את הפרופורציה הנכונה לעצם היותי כאן בעולם כעובר אורח בלבד, הנעזר בכלים ובאמצעים שאינם שלי, אלא שלו, וממנו ובחסדו אותם קבלתי למען נוחות חיי כאן בעולם הזה.

כאשר האדם מבין באמת, שהוא חי בעולם על זמן שאול, הוא זמני כאן, עובר אורח. וכל מה שיש לו, ניתן לו בחסד האלוהות בלבד.
הרי שהוא מוכן (יותר) למפגש ולחיים עם שכינת האל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s