1- ראש: נקודות מרכזיות על פי דרך הפשט, העולות מן הפרשה:
א- אלוהים עצמו עובר תהליך התבגרות, תהליך היווכחות ושנוי על הדרך שעשה, על מה שברא.
"וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם"
כך שפרשיות "בראשית" ו"נח", מהוות סמן לביוגרפיה של אלוהים עצמו. שתי פרשיות אלו הן הדרמה שאלוהים עובר מול מה שעשה, לכן הדיבור בפרשות אלו הן בין אלוהים לעצמו "ויָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
ב- את נח אלוהים אוהב, כיוון שנח: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו, אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ"
איך ניתן ללכת את אלוהים? אפשר ללכת בעקבות אלוהים, בדרכיו, בחוקותיו, בתורותיו ועוד…
ללכת את אלוהים משמעותו להגשים את האלוהות בתוך החיים הפרטיים של נח. כיצד נח מגשים את אלוהים בחייו הפרטיים?
בהצעות התמימות: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה". התמימות של נח הינה האיכות הפנימית שדרכה האל מתממש בחייו של נח. לכן נח מצא חן בעיני האל "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה", מכיוון שדרך נח האל מוצא את דרכו להתממש בתוך אדם, וזהו רצונו.
ג- אלוהים יוזם ברית מול האדם ומול הבריאה שברא, לא האדם יוזם את הברית ולא הבריאה , אלא אלוהים עצמו הוא זה שמכתיב את הצורך בברית.
למען יצירת ברית יש צורך בשני צדדים המסכימים על תנאי הברית, כאן אלוהים לבדו מחליט על הברית ומממש אותה מול עולמו. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם"
ד- מגדל בבל: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם"
רצונם הראשוני נראה נכון, לבנות עיר, לקבץ את כלל האנושות ליחידה אחת, כמו שאלוהים אחד כך גם החברה שאותה הם מבקשים לבנות, אחת היא.
אלוהים לא מוכן למהלך שהם מבקשים, כיוון שרצונם, לעשות להם "שם".
רצונם להגדיר את זהותם ללא קשר לאלוהות, וכך לנתק עצמם מקשר או תלות או יחס לאלוהות.
הם מגדירים שם לעצמם. דבר זה אינו הולך בקנה אחד עם הרצון האלוהי ועם מטרתו בבריאת העולם. לכן הוא בולל את שפתם: "הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"
רצונו באדם כמו נח המגשים את האלוהות בתוך חייו עקב תמימותו.
התמימות הינה איכות המביאה עימה פשטות, ניקיון פנימי, אמונה, יושר ועוד.. שם אדם אלוהים יכולים לחבור ולדור ביחד. רצונו שם האדם יכלול בתוכו את הזהות הפרטית עם הזהות האלוהית.
2- תוך: נקודות מרכזיות מן ההפטרה המחדדות את תוכן הפרשה:
א- "כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ–כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ"
האם המים, המדוברים בפסוק, מי נח הם?
נח היה לאדם שדרכו בא המבול, לכן המים מכונים "מי נח". בדיוק כמו שקוראים לתורה "תורת משה", האם התורה שייכת למשה? בוודאי שלא, אך מכיוון שהיא באה דרך משה, היא מכונה על שמו.
הנקודה שאותה הפסוק בא לעורר, הינה שיש באדם שתי מערכות זהות:
האחת אנושית, פרטית, אישית, הקשורה לצדדים הפסיכולוגיים של האדם, והשנייה אלוהית – זהות שאלוהים מקנה לאדם, זהות שקשורה לאיכות הבסיסית שיש לאדם, אותה אלוהים מגדיר לאדם.
וכן: יש מקום בו האדם עושה, ויש שעל האדם לפרוש כיוון שאלוהים עושה. ולדעת מתי לפרוש כדי ולא להפריע לדבר להתרחש, זהו המקום בו התורה הופכת ל"תורת משה" או שמי המבול מכונים "מי נח".
ב- "הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ, וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב, לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם, הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם"
מהלך הממשיך את אירועי הפרשה הקודמת, בה עולה שאלת יסוד לאדם, כיצד הוא עושה ובונה את חייו. תפיסת היסוד הינה הצורך לעבוד קשה, האמונה בעבודה קשה, בעמל רב שדרכם האדם זוכה במה שכביכול יש לו.
הנביא אומר אחרת – כל מה שבא לאדם בא לו דרך אלוהים, רק שעל האדם להתאמן בלהקשיב, להטות אוזן ולפקוח את עיניו כדי לראות את השפע והחסד המוכן לו מן האלוהות. אם יפקח את עיניו, ירוויח דרך בחייו שהיא קלה, זורמת ומלאה בטוב. אם יתעקש לעשות הכול לבדו, כמו שהכול תלוי בו ורק בו, הוא צפוי לקשים רבים, אדמה יבשה עם קוץ ודרדר.
ג- "וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי יְהוָה; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ"
כיצד האדם מפתח בקרבו את היכולות להתבוננות נכונה, לקשב נכון, כדי שהוא – האדם ואלוהים ידורו ביחד. והחסד שמוכן וממתין לאדם, ימצא את האדם מוכן וראוי עליו?
אומר הכתוב: לִמּוּדֵי יְהוָה. אנשים שלומדים את אלוהים.
אין הכוונה ללימוד תיאולוגי, ולא ללמוד הילכתי ואף לא ללמוד של טקסטים כלשהם.
כוונת "לִמּוּדֵי יְהוָה", הם אלו שיודעים את שפת החיים, האל מדבר לאדם כל העת דרך הקיום עצמו, דרך החיים עצמם, דרך אין ספור אירועי חיים המתרחשים באדם וסביבו. לדעת לקרוא רמזים אלו, משמעותו לדעת את שפת אל, דבר זה מכונה לשמוע "בת קול". כאשר לימוד זה מתבסס באדם, הוא מתגבר ועולה לדרגת "רוח הקודש" שם ההבנה ברורה יותר, פחות נרמזת. כאשר אדם מתבסס בלימוד מסוג זה, הוא עולה לדרגת הנבואה, שם התוכן המגיע מעת האל, מבוררת לחלוטין בכוונתה.
לִמּוּדֵי יְהוָה, הינם אם כן אנשים היודעים את שפתו של האל הדובר עליהם דרך הקיום, דרך החיים עצמם. לדעת כך את אלוהים משמעותו "וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". מהלך זה מביא עימו שלום.
3- סוף: זהו החלק האחרון שמתייחס עלינו כמו שהוא נמשך מן החלקים הראשונים (ראש – פרשה, תוך- הפטרה) שעדין לא נכתב, שממתין לכל אדם שייכתב:
א- הזהות של האדם מוגדרת על ידי שני חלקים:
הראשון הינו האדם שמכיר את עצמו לפי זהותו הפרטית, המתפתחת כתוצאה מן ההורים, הבית, המקום שבוא הוא נולד. בתוך מבנה הזהות שלו יש נתיב דומיננטי מאוד של "העברה בין דורית". הורים מורישים לילד תוכן שמכתיב לילד נתיבים המולידים בילד זהות ויכולת להגדרת זהות מן זווית המשפחתית, הלאומית, הגיאוגרפית ועוד.
השנייה, זהות שבאה מאלוהים. זהות הבאה לאדם עקב סוג ההשגחה, סוג השפע המוכן לו מעת האל.
שתי הזהויות הללו אינן סותרות זו את זו. אך בדרך כלל הזהות השנייה הבאה מאלוהים אינה מודעת לאדם, ואינו לוקחת חלק פעיל בהתפתחות המערכתית שלו לאורך חייו.
ב- "בדרך בא אדם רוצה לילך, מוליכין אותו" (מכות י', ב')
ההשגחה על האדם הינה על פי רצונו, ועל פי אישיותו. על פי המזג המולד שאיתו הוא בא לעולם.
"עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם-גְּבַר תָּמִים, תִּתַּמָּם, עִם-נָבָר תִּתְבָּרָר" (תהילים י"ח, כ"ו)
נקודה זו הינה דקה ביותר, מכיוון שהיא באה להגיד שהאדם מועצם תמיד על ידי האל, לרוב ללא ידיעתו. דרך האיכות הבסיסית במבנה הפסיכולוגי שלו.
ככל שיידע את עצמו יותר, כך יידע את אופן ההשגחה עליו, ואת הכוח המעצים אותו. ככל שיידע עצמו יותר, כך יידע את הפער הדק, כחוט השערה, בין האיכות ששייכת למבנה האישיות שלו, ולחסד שבא עליו מעת האל המעצים את חייו לאור האיכות הבסיסית שבאישיותו.
זיהוי נקודה זו באדם, משמעותו ה"ברית" שקיימת בינו לבין אלוהיו.
מכיוון שברית זו אינה ידועה לאדם בדרך כלל, אין האדם מבין שיש באפשרותו ליצור שינוי באותה הברית כמו שהוא (האדם) היה מבקש לעצמו. כיוון שברית הינה תמיד בין שני צדדים, בין האדם לאלוהים, וכעת הברית בין אדם לאלוהים ניתנת ביד האדם להוסיף מרכיבים בסוג הברית שנחתמת בין אדם לאלוהים.
בחלק שנקרא "ראש" הביוגרפיה של הסיפור הינה של אלוהים, שם הוא זה המכתיב את הברית.
בחלק המכונה "סוף", האדם הוא זה המכתיב את סוג הברית שיש לו עם אלוהים. והוא (האדם) יכול לבחור את הברית ואת איכותה. מהם המרכיבים שיש ברצונו שיכללו בתוך הברית עם האל.
לשם כך עליו להכיר את עצמו.
כך יידע את שפע החל עליו, וכך יידע לבחור אחרת.
ג- כיצד מתחילים בדרך זו?
כל מה שקורה בחיי האדם, הם השתקפות כמו של אופן ההשגחה עליו.
על האדם להתבונן בחייו, להסתכל על אירועי חייו. אירועים אלו משקפים את ההשגחה עליו כפי שהוא נבטת מן האיכויות הבסיסיות שממנה מורכבת האישיות שלו.
אז מרחב המודעות ובחירה עולה משמעותית, ואז האדם יכול לבנות לשנות לעצמו את מסלול חייו כרצונו.
חלק מן המודעות החדשה שנבנית באדם הינה ההיווכחות שחלקים בחייו שהם תלויים בו, במה שהוא מסוגל לעשות. ומה הם שאר החלקים בחייו שלו אין כלל השפעה וכוח עליהם, והוא נמצא בכלי המקבל את סוג החסד שממתין לו. שם הוא פסיבי לחלוטין. שם חייו מרחשים מעליהם, ללא הפרעה שהוא עצמו היה האחראי עליה, לפני תהליך חדש זה.
4- גם את\ה מוזמן\ת לכתוב את חלק "סוף" כפי הבנתך, ולפי דרכך.