חניכת משה, חלק ו', הצעדים

1- הפשטות:
"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן" (שמות ג', א')
במה משה עסוק, כל שנותיו בבית יתרו חותנו? ברעיית צאן.
לא בסיגופים, לא במדיטציה, לא בתרגולים רוחניים, לא בתפילה, לא שום דבר מיוחד. מחוץ מחיים פשוטים של רעיית צאן שאינו שלו, אלא של חותנו יתרו.
הוא חי בפשטות, אין באורחות חייו שום דבר מיוחד, המייחד אותו משאר האנשים.
אדם החי חיים פשוטים, מאפשר לדבר גדול לחיות בו. חיים פשוטים אינם חיים רדודים, או ריקים. חיים פשוטים הופכים את האדם למסוגל להכיל מורכבות גדולה, עקב הפשטות. אם היה אדם מורכב, היה הולך ומסבך הולך ומסתבך.
הפשטות של משה בעת היותו רועה צאן מאפשרת את הגילוי האלוהי.
הפשטות אם כן, היא האיכות מכשירת הקרקע להמשך ההתפתחות שלו כנביא.
פשטות משמעותה, הבנת הפרופורציה של מקומו בעולם, יש לו למשה "אגו". אגו עינינו הגדרת זהות נפרדת בעלת ייחודיות עצמית. אך אין הוא דורש להבליט את ייחודיותו, היותו בעל הגדרה עם ייחודיות מספיקה לו.
תפיסת היסוד של אדם פשוט הינה קבלה בסיסית של הקיים, כל הקיים זכאי לחיים, ולכן לאדם פשוט אין נטיות מלחמתיות או ביקורתיות. הוא חי עם השלמה והרמוניה מתבוננת וקבלה של המציאות כפי שהיא מתגלה לעיניו.

2- החורבן:
"וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג',א')
משה, אדם פשוט, מאפשר למדבר להנהיג אותו, הוא הולך "אחר המדבר".
ההליכה אחר המדבר מלמדת על איכויות עליהן משה נמשך.
איכויות מדבריות: טהרה, ניקיון, הזדככות, התבודדות.
איכויות אלו מאפשרות למשה להגיע עד להר האלוהים חרבה. שם יש חורבן.
החורבן הינו מות הזהות שנותרה לו מחייו הקודמים. עליו למות לחייו הקודמים כדי שמימד נבואי יהפוך עבורו לרלוונטי. המיתה הינה צעד הכרח מקדים ללידה של רובד נפשי, קיומי אחר הממתין באדם עד שהאדם ימות, ואז חלק זה יהיה נגיש קוגניטיבית לאדם.
מה שמת אינו האדם בגופו, אלא מערכת הזהות הקודמת שלו. דפוסי התנהגות ששיכים לחייו הצעירים או המוקדמים. על מערכת זו למות, להתמוסס ולהיעלם כדי לאפשר לתהליך התחדשות ולתהליך חשיפה של מקורות נפש עמוקים ובסיסיים יותר.
תהליך החורבן ומיתה קל יותר, ומתרחש בטבעיות כאשר האדם מאמץ לעצמו את הפשטות כאיכות בסיסית ממנה הוא יוצא לחיים וממנה הוא חוזר לעצמו.

3- המחזה:
"וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג',ב')
לאחר שהאדם חצה את תהליך החורבן והמיתה, הוא כשיר לראות חזיונות. משה רואה חיזיון. בחיזיון אין דיבור או שיחה, יש מראה הנגלה אליו.
אופיו של החיזיון שרואה משה מתאר את האש, שהיא אנרגית יסוד ממנה העולם ניזון ועליה העולם נישען. ממנה העולם יונק את חיותו. לכן הסנה אינו נשרף, להיפך הסנה זקוק לאש זו, ממנה הוא חי ודרכה צורתו מתגלת. הסנה הוא סנה עקב אותה האש המחייה אותו.
בחיזיון משה נחשף לחיות המחייה את העולם כולו, את מקור החיים המקיימים כל ייצור או צורת חיים.
האש אותה הוא רואה, אינה אש הזקוקה לחומרי בערה, היא קיימת ללא תלות בצורות החיים שאותם היא מחייה.
יש לאש זו חיים משל עצמה, אש זו בלתי תלויה בדבר. ודבר זה בחיזיון מפתיע ומדהים את משה.
לגלות מימד במציאות שמקיים את המציאות אך אינו תלוי בו – האש.

4- הסקרנות והחקירה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג',ג' )
אדם רגיל היה מוצף ונעלם דום למול מחזה מסוג זה. חיזיון ומראה מסוג זה עשויים להביא לידי הצפת החושים, ולגרום לשיתוק כלי הדעת, האדם עומד משותק לנוכח הפאר וההדר של חיזיון זה.
משה אינו "משותק" או מוצף, להיפך – הוא הופך פעיל בתוך החיזיון, הוא אקטיבי ברצונו להבין, לחקור ולדעת את מה שנתגלה לעיניו.
איכות היסוד שמאפשרת יכולת זו, הינה היציבות הרגשית. כאשר האדם מתפעם לנוכח חוויה בעלת עוצמה, טבעי שהוא יחוש עצמו מוצף רגשית, עד למצב של אי יכולת להגיב. ואם הגיב מתוך הצפה רגשית, הרי שהגיב באופן לא מאוזן ולכן הוא לא כשיר לחקירה מן הסוג שמשה מבקש.
על האדם לפתח בתוכו יציבות רגשית שאינו מגיבה לאירועי החיים. על האדם לפתח בתוך עצמו ציר פנימי של יציבות בלתי מושפעת ובלתי חדירה לשינויים חברתיים, תרבותיים, פנימיים מעצמו ואף משינויי האקלים.
נפש האדם במימד הרגשי שלה נוטה לסערות רגש.
נפש סוערת לא תצלח בתהליך הנבואה כמו שמשה מלמד מסיפורו האישי. תהליך ההתפתחות של האדם אם כן, הינו ביכולת להגיע למקום פנימי של יציבות רגשית.
כאשר משה מתייצב ברגשותיו, ואין הם מפעילים אותו, אלא הוא יציב ביכולתו להרגיש ללא תנודות רגש בלתי רצוניות- אז הרגש (שאינו עובר תהליך דיכוי) זמין להתנסות ולשיחה וחקירה של דבר החיזיון.

5- תחילת הדיבור:
"וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג', ד')
האל נגלה למשה כבר קודם בחיזיון הסנה, אך ללא יציבות נפשית של משה המאפשרת למשה להישאר יציב מול החיזיון, אין לאל אפשרות לפנות אליו באופן ישיר וגלוי. האל ממתין לראות עם משה ראוי ומסוגל לשיחה ישירה עימו. כאשר משה מגלה סקרנות חוקרת מול החיזיון, אז האל מוצא את משה מסוגל לדיבור הישיר.
האל מדבר למשה מתוך הסנה מכיוון שאותה האש המחייה את העולם כולו, היא היבט שלו עצמו, הוא מרכז הקיום, וממנו נובעת אש זו. לכן מתוכה הוא מדבר.
משה שהחל בחקירת מה שראה, מתקרב ליסוד המחייה כול, ואז מתאפשר לו לשמוע את קולו של האל.
יש לשמות האל כוונה שונה עם תוכן שונה. מצביע הכתוב כי " וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת" נאמר בשם ההוויה, והדיבור למשה נאמר בשם "אלוהים", "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה".
ההוויה היא זו המכילה את העולם כולו. הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אך שם "אלוהים" מתכוון לכוחות השונים של כלל מורכבות הטבע היוצרים שלמות אחת. כך שתחילת הדיבור הישיר של האל למשה, הינו בשם אלוהים, כלומר דיבור של כוחות הטבע והעולם שיוצרים שלמות והרמוניה. שם "אלוהים" מדבר מתוך העולם, שם ההוויה מדבר מחוץ לעולם.
הנקודה המרכזית הינה ההמתנה של האל לאדם עד שיגדל למקום בו הדיבור והשיחה עימו, מתאפשרת.

6- תשובת משה:
"וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג', ד')
תשובת משה לקול האלוהי, הינה בהיותו מציע את נוכחותו בלבד. הנני משמעותו, אני כאן נוכח, פתוח, קשוב, דרוך אך לא מתוח, נוכח בלבד ללא תנועה פנימית, הוא יציב ללא רעשים רגשיים או מחשבתיים.
כך משה פוגש את האל.

7- הצעד הבא:
"וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג', ה')
כבר לפני הדיבור האלוהי למשה, משה היה במקום עליו הוא עומד. מה אם כן נתחדש? שמחייב את האל להודיע לו שהוא במקום קדוש ושעליו להוריד את נעליו?
מכאן שמשה מזומן לדרגות נבואה גבוהות יותר, ומכאן שיש בתהליך זה כמה וכמה דרגות וצעדים, והם הולכים ופונים פנימה לתוך האדם.
עניין השלת הנעליים:
כדי שמשה יהיה מסוגל להתקרב, עליו להשיל את נעליו. הנעליים מהווים משל ורמיזה לגוף האדם. האדם חי בתוך הגוף, הגוף הוא הבית בתוכו חי האדם (כיוון שגופו של אדם הוא ביתו, מכאן נובע הצורך לשמירת הבית בניקיון ובבריאות הגוף, לשם בית נקי ותקין לאדם במהותו הפנימית).
של נעלייך הינה בקשת האל ממשה שישיל את גופו מעליו, כדי שהגוף לא יהווה הפרעה או מחיצה לגילוי האלוהי ולדברו למשה.
השלת הגוף הינה שלב הנכון ומתאים לאדם המגיע לעמדה שהגוף מהווה הפרעה בתהליך ההתפתחות שלו. הנקודה המרכזית היא שהגוף אינו האויב, ואינו דבר שיש לגנות באדם. לכן כל פיתרון ל"סילוק" ההפרעה הבאה מן הגוף הכוללת בתוכה סיגופים גופניים, עינויי הגוף, חיסרון והגבלה בצרכי הגוף, כל אלו אינם נכונים כלל. כיוון שהגוף הוא כלי ובית בו חי האדם, ואין לראות בגוף אויב שיש להכחיד.
יש להכיר את הגוף ואת צרכיו, יש לאפשר את קיומם של הצרכים, ואם האדם באמת הגיע למקום בהתפתחות שלו שהגוף הופך להפרעה, יש לדעת כיצד לנהוג נכון ומאוזן עם הגוף כדי לא לפגוע בכלי יקר זה.
כאשר הגוף אינו מהווה מחיצה או הפרעה לדיבור האלוהי, האדם נחשף לקדושת הנשמה, לקדושת המקום הקדוש שיש בתוכו, לכן אין קשר כלל למקום גיאוגרפי "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא". המקום הקדוש הינו המימד באדם ששייך לאלוהות, כאשר האדם נחשף למקום פנימי זה באופן מודע, אז מקומו של האדם הופך להיות קדוש, ואין הדבר קשר כלל במקום הגיאוגרפי שבוא הוא חי. הוא עצמו הופך להיות קדוש. ובכל מקום שהוא נמצא, באה עימו הקדושה.
טבעה של הקדושה ועניינה: חזרה של כל החלקים במכלול למקומם המדויק.
הרמוניה של כל חלקי השלם ללא הפרעה הדדית.
תפקוד הרמוני של כלל חלקי המערכת.
לכן קדושה מסוג זה מחזירה את האדם למקומו הטבעי והפשוט, שם ניתן להגשים את הרבדים העמוקים יותר של סיבת הקיום הפרטית.

http://kobynehushtan.co.il/   בקרו באתר החדש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s