"כִּי-תֵצֵא": כי תצא הינה קריאה בסיסית שכל אדם ללא יוצא דופן ניקרא אליה. האדם יוצא לעולם ופוגש אותו. לכן שם הפרשה מהווה כותרת לכל הפרשה כולה. כותרת זו מתכוונת להורות את אופני היציאה אל העולם, וכיצד לפגוש את העולם באופן המקדם והנכון ביותר, מתוך הבנת הקשיים ומהמורות הכרוכים ביציאה אל העולם. עולה מכך שהפרשה כולה עוסקת ביחסים. יחסים מסוגים רבים ושונים, שכן כל יציאה לעולם מייצרת מפגש המוליד קשרים ויחסים עם אותו הדבר שאותו פוגשים. לכן הפרשה כולה אינה עוסקת אלא ביחסים (שהם תוצאה של היציאה של האדם מעצמו למפגש ומגע עם העולם)
יש שני סוגי "יציאות" לעולם:
סוג א': כאשר האדם יוצא לעולם עם עצמו, ודרך עצמו הוא פוגש את העולם. כך ש"עצמו" הופך למשקפיים או לאספקלריא שדרכם האדם רואה ומבין את מה שפגש. מתוך סוג זה של מפגש נוצרים אין ספור דרמות וסיפורים, והם כל חיי האדם על שלל האירועים אותם הוא עובר.
כאשר האדם יוצא עם עצמו לעולם, הפרשה כולה מדברת על דרך ה"פשט", ומביאה את סוגי הבעיות ואת סוגי היחסים העלולים להיווצר לאור סוג יציאה זה:
כמה דוגמאות:
1- "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" – יחסים בין הורים לילדים. לפי חז"ל, לא היה אף לא מקרה אחד בתולדות ישראל, שבו הורים גינו והרגו את בנם ברשות הסנהדרין, על דבר היותו בן סורר ומורה. אך נקודה זו אינה אלא בכדאי לפתוח את סוגי הקשרים שיש לאדם עם הוריו. הכלל הוא: (וזוהי נקודה עמוקה שקשה לגעת בא) כי כל ילד שבא לעולם, לא בא נקי. אלא הוא נושא בתוכו, על כורחו, את עיקרון "העברה בין דורית". לפי עיקרון זה ההורים מעבירים את עצמם לתוך נפש הילד, כדי שהוא ייקח את דרכם שהם לא הצליחו בה, לצעד נוסף קדימה. זוהי גזירת גורל קשה ואין להימלט ממנה. לעיתים ה"ירושה" מן ההורים הינה בעייתית וקשה ביותר לאור החיים שהם חיו ולאור מה שהם נושאים בתוכם מהוריהם שלהם. חלק מן ההתפתחות של כל אדם הינו בהתמודדות עם תכנים שאינם שלו, שהוא סובל מהם ועליו יהיה לפתור או לעבור דרכם, כדי "לתקן" ולקדם את מה שהוריו לא הצליחו או לא השלימו. מכאן הדיבר החמישי בעשרת הדיברות על כיבוד אב ואם למען אריכות הימים. לא נאמר לאהוב אותם, אלא לכבד אותם, אז ניתן לעשות את ה"עבודה" באופן הנכון והקל ביותר. אם "בן סורר ומורה" מתכחש לנקודה זו, ומסרב לראות את עיקרון "העברה בין דורית" שחי בתוכו, ומסרב לקחת על עצמו את עבודת התיקון ההכרחית, הרי שהוא שובר את שרשרת האבולוציה של תיקון העולם והתקדמותו.
2- "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ" – הכתוב מנחה את האדם ביחסים עם חברים ושכנים, כי אסור להתעלם ולעצום עין כאשר האדם מבחין ברכוש של חברו שניזוק. עליו להיות לו לעזר, גם אם אין החבר מודע לנזק האפשרי. (יחסים עם חברים ושכנים)
3- "לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו" – אסור לאדם לענות ולקלקל ולהזיק, את הדברים, חיות, רכוש או כל דבר אחר, שדרכו הוא שואב חיים לעצמו. אסור לו "לירוק לבאר שממנה הוא שותה" (יחסים עם עולם החי, וכן יחסים עם מה שמביא לידי פרנסה)
4- "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ" – נושא יחסי האישות ויחסים שבין איש לאשתו, הינו הנושא ה"מטופל" ביותר בפרשה. אין נושא יותר פרובלמאטי מן הנושא הזוגי בכל מה שקשור ביציאה של האדם מעצמו אל העולם. בתוך המפגש עם העולם הוא יימשך טבעית לדבר שהוא חש שמשלים או שמזין אותו, ובמפגש של איש ואישה יש חלל עצום של אפשריות ואיכויות רבות. לאור רב הגוניות של מפגש איש ואישה נבנה קשר ויחס הדדי. מכאן אמרו חז"ל שאיש ואישה, אם אין "יה" ביניהם, "אש" אוכלתם. כלומר: אם הדבר שמחבר את הזוג מבוסס על המשיכה לבדה , אש תכלה אותם. אך אם יש בתוך הזוגיות את עיקרון האמונה והדרך, אז האל עצמו מחבר את בני הזוג ליחידה אחת.
5- "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל-אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ . כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" – הכתוב מנחה את האדם להיות מודע ליחסים עם אלוהים. מכיוון שהאל נוכח במחנה, אל האדם להיות מודע לכללי היגיינה בסיסיים. אי שמירה על כללי היגיינה אלו עלולים להיות כמאין חרפה המביאה להפרדה מן האפשרות של האדם לקשר וליחסים עם האלוהות. לכן מזהיר הכתוב "הִשָמֵר לְךָ וּשְמוֹר נַפְשְךָ מְאוֹד", שכן אי שמירה על כללי ניקיון, לבסוף משפיעים על הנפש עצמה שהיא עיקר האדם. עיקרון שמירת הניקיון אמור בגוף ובנפש כאחד. (היחסים עם האלוהות תלויים בדרגת הניקיון של האדם)
6- "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם–תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – נגע הצרעת מתכוון להזכיר לאדם שגם עם עצמו יש לו יחסים. אם הוא מזיק לאחר בכל אופן שהוא, הרי שהוא עצמו ניזוק, וכך היה למרים בעת הוציאה לשון דיבה על אחיה משה. כל אדם המוציא על חברו "לשון הרע" הרי שהוא פוגע ומקלקל לעצמו את הקשר והיחס שלו על עצמו.
7 – "לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. ידלֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ–לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" – זהו כלל עצום וחובק עולם וזמן, אשר מכוון את האדם לבדיקה תמידית של האופן בו הוא מבין או מכריע, או שופט את עצמו ואת זולתו. הכתוב מבקש מן האדם לבוא תמיד בשוויון נפש, כאשר אין בתוכו נטייה להעדפה של שום צד או כיוון והוא נוכח ומביט ביושר למציאות באשר היא, ללא נטייה לבחור או להעדיף. עליו להיות אובייקטיבי, ישר, שקול, מודע וזהיר תמיד בעת היותו שוקל ומכריע על כל נושא ועניין איתו הוא נפגש. האל מציע אריכות ימים לאדם עם איכויות אלו. (יחסים של האדם עם עצמו, ועם עולמו. כאשר ההפניה של הכתוב מכוון את האדם לבנייה של כלים פנימיים נכונים יותר, על מנת לוודא שהיחסים בין האדם לעולמו יביאו לידי פרי, ולידי אריכות הימים)
סוג ב': סוג יציאה שני לעולם, הינו היציאה של האדם לעולם ללא עצמו.
היציאה של האדם ללא עצמו, זהו התנאי לעולמם של המקובלים, אלה הממשיכים את מסורת הנבואה. ספר הזהר, שברובו מתחיל כל מאמר באמירה "בוא וראה" (תא חזי) הינו במקורו טקסט שנערך במגמה לשמור את מסורת הנבואה. התנאי הבסיסי לעולמם של אנשי הקבלה, אלה היודעים את אמרי דברו, הינו להיות ללא "עצמי". כלומר – לבוא ולפגוש את העולם ללא האספקלריא המכונה "זהות פרטית". החלק הראשון שמפורט למעלה, מתאר את תהליך ההתפתחות המאוזן והנכון של האדם, המעוניין בתהליך "התפשטות" מן זהות הפרטית שלו. מכיוון שאדם ללא "אני", ללא מבנה זהות ידוע ומוכר, עשוי לפול למקום זה ללא הכנה, עקב שימוש בסמים או תהליכים מזרזים שדוחפים את האדם למקום זה בטרם עת, אז אדם זה עשוי להיפגע (הציץ ונפגע) ואז הוא יכנס לקטגוריה של "מחלות הנפש", עקב התפתחות לא מאוזנת שהביאה לידי הפרעות במבנה האישיות. אדם ללא "אני" שנבנה נכון למקום זה, הינו אדם במדרגת התפתחות גבוהה מאוד.
בקבלה תהליך זה מכונה "סוד".
בממד זה עולה השאלה על משמעות השפה והלשון. שפה ולשון עניינן הסכמה על מושגים. כמו שר' יהודה הלוי וחבריו מציעים, לשון הקודש הינה השפה העברית, בשעה ששאר הלשונות הינן שפות הסכמיות. אך אין הדבר כך. אין לאותיות או לשפה העברית קדושה מצד עצמן. היא מהווה עוד רובד לזהות לאומית ותרבותית. שפה הסכמית הינה השפה החברתית. בשעה שלשון קודש הינה לשונה של הנשמה, לשון של עולם הלב. כאשר האדם יודע להקשיב ללשונו של הלב, לשפתו, למילותיו, הרי שהוא יודע להבחין בבת קול. בת קול היא דרכה של המציאות לרמז לאדם על מקומו, על דרכו. (לכל מימד ורובד בנפש האדם, לשון ושפה משלו, שפה של רגשות, שפה של מחשבות, שפה של אינסטינקט ועוד…)
כאשר האדם ללא "עצמי", הרי שהוא מזומן להיות מעורב בממדי מציאות נוספים. גם שם יש יחסים. בכל העולמות יש קשר ויחס. לכן הפרשה כולה עניינה על יחסים. אך יש נושאים בפרשה שקשורים ליחסים אשר התנאי ליחסים אלו, הינו באדם שאין "עצמי". כאשר אדם עם "עצמי" לומד את פרשיות אלו, הן אינן מראות כל היגיון. לכן בפרשה זו כולה מעורבות כמה דרגות של מערכות יחסים ברמות שונות, וכל רמה מצריכה גישה והכנה נפשית שונה כדי להבין את ההיגיון הפנימי של סוג מערכת היחסים שהיא מציעה. (אדם עם "אני" פוגש את החיים דרך ה"אני" שלו, אדם ללא "אני" פוגש את המציאות נקי)
כמה דוגמאות:
1- "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – שילוח הקן נודע בכתבי הקבלה כתהליך המעורר את השכינה על בניה. כאשר אקט זה מעורר את השכינה לבוא בפני האל, ולעורר רחמים על הגוזלים, הם בני ישראל והאנושות בכלל. באקט זה האדם לוקח חלק פעיל בממדי האלוהות. חלקו בממדים אלו שהוא כביכול עוזר לחבר להביא לידי ייחוד את השכינה (הצד הנקבי של האלוהות) עם האל עצמו (הצד הזכרי של האלוהות). נושא זה עמוק, דק ומורכב, לכן הוא שמור ומובן ובעל היגיון פנימי לאדם שה"אני" שלו אינו מפריע יותר. אז אקט שילוח הקן פותח שערים להבנה, וקשרים ויחסים דקים יותר של רובדי המציאות הקשורים באלוהות עצמה. (נושא זה עמוק ומחייב יותר הסבר והרחבה, עליו ייוחד מאמר בפני עצמו, שכן בזיווג ובייחודים של צדדים באלוהות, המשיח נולד, נושא זה מחייב כמה הקדמות)
2- "כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי-דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ, חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל, לִנְדֹּר–לֹא-יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ: כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, בְּפִיךָ" – אין הדברים אמורים רק בנודרי נדרים, אלא בכל נושא ודבר שעינינו כוח הדיבור. האל ברא את העולם בכוח הדיבור, יש למילים יכולת לשנות וליצור מציאות חדשה. או להתערב במציאות הקיימת ולשנות אותה, רק בכוח הדיבור עצמו. גם כאן – נושא זה בעל היגיון לאדם שה"אני" שלו אינו מהווה חסימה או הפרעה יותר. לאדם זה יש יכולת להשפיע על המציאות מעצם כוחו של הדיבור.
3- "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ מְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח" – התנאים ליראת אלוהים, הם נינוחות, שמחה, יישוב הדעת, שורש ובית, בריאות נפשית וגופנית. כאשר האדם בדרך, יגע ועייף, אין הוא יכול להבחין כיצד חלקים במערכת האנושית שאינם מרכזיים להוויה האנושית, הופכים להיות מרכזיים על פני עיקר האדם שהוא הנפש. תהליך זה מכונה "עמלק", ועל האדם לוודא שהוא כעולם קטן, מאורגן ומסודר על פי הסדר הנכון. כי אז הוא כשיר ליראת האל. כאשר חלקי המערכת האנושית אינם במקומם, אז חל על האדם "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ". על האדם להיות מודע לתנועה זו, ולא לשכוח את העיקר וכן לא לשכוח את הסכנה של המכשולים המעקבים, אותם עליו להסיר ואולי אף להשמיד. תנועה זו הינה מהלך טבעי של אדם ההולך בדרך, אז הוא לא תמיד מוכן ומאורגן היטב, והנפילות שהוא חווה הן חלק מתהליך הלמידה והגיבוש הפנימי שאותו הוא צריך לעבור על מנת לרכוש את הכלים ואת האיכויות הפנימיות למפגש ולקשר עם האלוהות.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 