פרשת "עקב" – כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

"לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם- כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח', ג')

מדוע דבר זה מצריך הודעה (enouncement) "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ", וכי אין הדבר מובן וברור? על כך שהמזון הנצרך לאדם אינו רק המזון הגשמי? ושהמזון הגשמי הינו חלקי וחסר? אלא שאדם יכול לחיות את כל ימי חייו רק על המזון הגשמי ולהסתפק בו, עקב תחושת ההישרדות הטבעית אשר מחייבת ודוחפת את האדם למציאת מזונותיו. הרבה אנשים נותרים במקום ההישרדותי כל ימיהם, ולכן אין הם מבחינים באפשרות של מזון נוסף ההכרחי ועקרוני לגדילתו של האדם.

יש לאדם סוגי מזונות שונים ורב גוניים, כולם קשורים ישירות לצורכי ההתפתחות שלו. אם מזון מסוים נעדר, לא תתכן התפתחות במימד הקשור לאותו המזון, ואם תהליך ההתפתחות יחול בכל אופן, אזי תהליך זה יביא לידי תוצאות לא מאוזנות וקשות שאינן מובילות אל התכלית.

כל סוג מזון משרת תהליך גדילה מסוים. לכן יש סוגי מזונות שאינם רלוונטיים לאדם מפני שאין האדם ממוקם בשלב ההתפתחות המצריך מזון בשלב זה. מזון שניתן לא בשלב נכון, מביא לידי הצפה, קלקול המערכת וביזוי המזון המוצע לאדם. במקרים רבים התהליך הינו הפוך, האדם מגיע לשלב התפתחות אשר המזון הנצרך לו, אינו בר השגה. במצבים אלו נוצר חסר גדול, אשר פוגע ומקשה מאוד על תהליכי ההתפתחות. אדם שגדל למרות חוסרי המזון הנדרש לו, מפתח בתוכו מנגנוני הגנה, שלרוב הם מתבטאים בהקשחת הלב והמערכת. האדם נהייה קשוח וקשה כלפי העולם בשעה שפנימיותו נותרת רכה ורגישה.

ארבעה דרגות לסוגי המזונות:

"כיוון ששמעה הארץ: "אעשה לו עזר כנגדו" מיד רעשה ואמרה: ריבון העולמים, אין בי כוח לזון את בני האדם, אמר לה: אני ואת נזון אותם, וחצו ביניהם" (מדרש גדול בראשית ב', י"ח)

1- המזון הגשמי ואיכותו: על המזון להיות מתאים לשלב הגלאי של האדם, מינקות ועד לסוף ימי חייו. בכל שלב יש צורך לסוגי מזון גשמי אחר, עם מרכיבים שונים המתאימים לצורכי הגוף. אם מזון זה נעדר בשלב הנכון, האדם יחלה, גופו יחלה, והכלי המכונה "גוף" לא יעמוד במשימת חייו. לחילופין: להזין ילדים "בכוח", העיקר שיאכלו, עד לדרגה של הצפת המערכת בכמות ויסודות מזון מופרזים כגון יותר מדי סוכר, פחמימות ועוד.. מביא לחולי, להצפה ולכן ל"סתימה" של המערכת.

2- אהבה: מזון האהבה עקרוני. לא תיתכן התפתחות ללא אהבה, מגיל ינקות ועד לדרגות הגבוהות של האפשרות האנושית, ללא האהבה, לא תיתכן ההתפתחות. ההצלחה בחיי האדם תלויה באהבה. שני תלמידים סיימו לימודים מקצועיים עם אותם הציונים, האחד הצליח מאוד ואילו חברו לא שרד את השוק, ההבדל בניהם היה באהבה. אדם שאוהב את מה שהוא עושה מצליח, חברו שעושה את אותו הדבר ללא האהבה, אלא מתוך הכרח, או מסיבות שונות, אולי כי המשפחה מחייבת אותו אך הוא אינו מעוניין בדבר. אדם זה לא יצליח.

מזווית שונה: הצפה של אהבה, עשויה לחנוק, ולהביא לידי "ביצה טובענית" של נתינת יתר מאיכות זו, מצב זה אף עשוי "לסרס" את הפוטנציאל של האהוב, להפוך אותו לעצל ומפונק, מחוסר ביכולת להתמודדות. לעיתים יש להביא את האהוב לידי קושי ומשבר לשם פיתוח יכולות ההכרחיות למען עתידו. כאשר הקושי הייזום הינו תחת ביקורת האהבה, אזי התהליך מתרחש במיטבו.

3- חינוך: חינוך ותהליכי למידה הינם מזון לכל דבר ועניין. יש חינוך כפוי, ויש חינוך שהאדם בוחר בו. החינוך הכפוי שייך לגיל הצעיר, והחינוך שבא בבחירה שייך לאדם הבוגר.

ילדים ובני נוער אשר מחויבים ל"חוק חינוך חובה", נקודה זו בעבורם הינה בעייתית ביותר, והכלל שיש לשמור תמיד כהורה ומחנך הינו הכלל הבא "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ו, ב'). על ההורה להכיר ולזהות את "דרכו" של הילד, ולאפשר לילד הכוונה אשר פותחת לו שערים על פי דרכו שלו. על ההורה להכיר את נטיות היסוד של הילד ואותם עליו לפתח. חינוך שאינו כך, מביא לקשיים והתנגדויות טבעיות בקרב הילד, ואם לבסוף הילד "ניכנע" לגדולים, הוא גדל עם קשיים וחסכים רבים. לעיתים חינוך שאינו הולם את דרכו של הילד, מביא לידי דיכוי וחולי מערכתי עמוק, עד למבנה גופני ופנימי שהתעוות. תמיד בחינוך נכון מתעוררת שאלת הגבול, עד מתי ואיזה סוג של גבול יש לשים לילד, ברוב המקרים הגבול מוגדר על ידי הילד עצמו, אם קשובים ל"דרכו" של הילד. תפקידו של ההורה הינו בהדהוד הגבול לילד. הילד זקוק למבוגר שישקף ויהדהד לו את עצמו באמצעות של מתן גבולות.

לאחר שהאדם מתבגר ואין הוא כפוף יותר לתהליכי חינוך המוכתבים לו, עליו לבחור לעצמו נתיבי חיים של למידה וחינוך שהוא בוחר בהם. נתיבים אלו הופכים לנתיבי מזון אשר מגדלים בו איכויות הנדרשות לשם ההתפתחות העתידית שלו. בחירת נתיב לימודי הינו דבר הקשור לבחירת נתיב חיים. בתוך מהלך זה האדם עשוי לבחור "מורה" או "דרך", אולי נתיב אקדמאי שדרכו האדם חש מוזן. חינוך בגיל מבוגר קשור לעיצוב הכלים הפנימיים של האדם, כלים אשר ברוב הימים יהיו לנתיב ההתפתחותי הבא שלו. בגיל מבוגר יותר, תהליך החינוך שבוחר האדם קשור להזנה של הנפש וכוחותיה. הפוטנציאל הנפשי של האדם בגיל מבוגר יותר הופך למימד מודע המחייב הזנה ותשומת לב. גם בשלב זה- כל "חינוך" שהאדם בוחר לעצמו הרי הוא כתהליך המייצר לו קושי וגבולות, בדיוק כמו לילדיו. אך במצב זה האדם בוחר באופן מודע ולכן גם מבין ויודע את סיבת התהליך ואת מטרתו. האדם תחת שרביטו של המורה אותו בחר, או תחת מערכת לימודית מחייבת ודרשנית, או תחת משמעת קפדנית של דרך רוחנית כגון "יוגה", "זן", ועוד דרכים רבות המחייבות מן האדם משמעת והתפתחות כוח הרצון, מפתחים בו את הכישורים, האיכויות, התכונות ועוד… שעליהן הוא יישען לעתיד לבוא.

תכלית החינוך כמזון לנפש הינו אם כן, הכשרת הכלים הפנימיים לצעד האבולוציוני הבא של האדם.

4- כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם: זהו המזון הגבוה ביותר. מזון מסוג זה מביא לידי הגשמת התכלית והייעוד. מזון זה הינו הכוח והאנרגיה לנוע למקומות חדשים. כל יצירה, כל השראת הרוח, כל תובנה או "שכל" נוסף שהצטרף לאדם, הרי הוא טעמו של מזון זה. על האדם לגדול על מנת שיהיה זכאי למזון זה באופן קבוע. האדם באופן טבעי רוצה ונמשך למזון ייחודי זה. אם מזון זה נעדר לתקופת חיים כלשהי, האדם יחוש בהיעדר, בחסר ובריקנות הקשה של חוסר הטעם בחיים עצמם. אז האדם מפתח רעב "רוחני" עמוק המוביל לחיפוש הפותח בשאלות יסוד על קיומו ועל תכליתו וסיבת היותו בעולמו. תהליך זה בונה באדם את הכלים הדרושים להכיל מאוחר יותר את המזון הייחודי המכונה "מן". הטעם לחיים נובע ממזון זה, ללא מזון זה, אין לחיים טעם.

באמת מזון "מוצא פי יהוה" קיים כל העת וזמין כל העת, אך אין באדם את העיניים לראות ואת האוזן לשמוע "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ, נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי; אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי, אֶל-גּוֹי לֹא-קֹרָא בִשְׁמי. פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל-הַיּוֹם, אֶל-עַם סוֹרֵר- הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא-טוֹב, אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם" (ישעיהו ס"ה, א-ב) מכאן הצורך לתהליך ההתפתחות.

אנשים רבים מונעים אינטואיטיבית ממזון "מוצא פי יהוה", כאשר הם מתרגמים את חדוות החיים, פרץ ההשראה והיצירה לעצמם, עקב העבודה שעשו. אך באמת זהו חלק מן החסד הבא אל האדם מלמעלה, ומאפשר לו להגשים ולקיים חלק מן האפשרויות העצמות שיש בקרבו. כבר בגיל ילדות האדם ניזון ממזון זה. לעיתים טעם המזון ייחרט בזיכרון הילדות כזמן מאושר ולעיתים זיכרון זה יהפוך למנוע חזק לתנועה קדימה לשם חיפוש אחר מקור מזון זה, אשר בגילאים שונים מופיע בטעמים שונים ובאפיונים שונים, למען מטרת הזנה מסוגים שונים, הנדרשים לאבולוציה של נפש האדם בדרך להגשמת חייו בעולמו.

למרות שמזון זה זמין תמיד, הרי שעל האדם לגדול ולהתפתח לשם היותו מתאים "לעכל" את מזון דבר האל. מכאן צעדי שאר המזונות שתוארו למעלה, שאינם אלא התהליך המכין לאפשרות לעכל מזון עתיר ועליון זה.

סיכום: התפתחות נכונה תלויה בסוגי המזונות ובפרופורציות של כמות המזון, עת האדם ניזון ממנו. כלל היסוד להתנהלות עם סוגי המזונות תלוי ב"דרך האמצע" כפי שהיא נוסחה על ידי רבי אלעזר בן עזריה:
"רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.
אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה.
אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה.
אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָעַת.
אִם אֵין דַעַת, אֵין בִּינָה.
אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה.
אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח." (אבות ב',י"ז)