פרשת "ואתחנן", על שמיעת הקול ובת הקול

"קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד', י"ב)

1- העם שומע קול, ולאחר שמיעת הקול באים דברים, מילים ומשפטים. שמיעת קולה של האלוהות מקדימה את המילים. ונקודה זו הינה כלל חשוב לתהליך ההקשבה המובילה לתובנה: כאשר אדם בא ומדבר אליך, עליך להקשיב לקולו בלבד. אך לך להתאמץ ולנסות להבין את תוכן דבריו. על המאמץ שלך להיות מכוון רק לשמיעה של איכות הקול. וזאת מכיוון שהקול נושא בתוכו את הביטוי הנאמן והישיר ביותר להוויה של עומק ליבו של האדם הדובר. יש לקולו של כל אדם ניגון פרטי, ניגון אישי, טביעת אצבע המיוחדת רק לו. את ייחודיות קולו של האדם המבטא את איכותו העמוקה ביותר, אותה עליך לתפוס ולהבין, לפני שאתה פונה לתוכן המילולי. התוכן המילולי של האדם עשוי "לשקר" או לא להיות נאמן למקור ההוויה, אך הקול עצמו אינו יכול ואינו יודע לשקר או להטעות, לכן ההקשבה לקול וידיעה מה אומר הקול ומהי משמעותו, מהווה דרך המנגישה את "האמת" של האדם במובן העמוק ביותר.

לכן העם שומע קול ולאחר מכן באים הדברים. בשמיעת קולה של האלוהות העם מכיר ויודע מה היא ומי היא האלוהות. כך מתאפשר המגע הראשוני, וכך מתאפשרת ה"שיחה" עם האל. הדברים בעלי התוכן מסתדרים מעליהם לאחר שמיעת הקול. הקול הוא זה המסדר את משמעותן של המילים.

הכתוב מזהיר את עם, אזהרה שיש בה הכוונה לדרך ההקשבה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד', ט"ו). האזהרה מבטאת את הקשר בין הקשבה עם ידיעה מוקדמת על דבר מה, לעומת הקשבה ללא ידיעה על הדבר. כאשר האדם כבר "יודע" את הדבר אליו הוא מקשיב, הרי שאין הוא מקשיב כלל, ולכן השיח הינו שיח של חרשים. כאשר האדם מקשיב הקשבה ללא ידיעה מוקדמת, הרי שהוא מאפשר חלל להתהוות "הידיעה". במצב זה הוא פנוי לידע חדש ולהבנה מתחדשת על דבר שאולי כבר פגש בעבר. במצב זה יש מקום לשיח אמיתי. ומדוע יש בכתוב משום אזהרה של הנפש בעצמה? "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", מכיוון שמפגש אמיתי המוביל לידיעה בא מן הנפש, והנפש הינה שער לאלוהות, שער לעולמות נוספים גבוהים יותר מן העולם הגשמי. לכן אם הנפש פנויה וללא "תמונה", כלומר ללא ידיעה מוקדמת על הדבר, הרי שהנפש שהיא השער אל האין סוף, פתוחה ומוכנה לקבלת הדיבור, את תוכנו ומשמעותו.

ומהי האש? הקול והדיבור באים מתוך האש… זוהי האש שראה משה בחזיון הנבואי הראשון שלו עת האלוהות חנכה אותו אל השליחות והראתה לו את מראה הסנה: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב'). האש עליה מדובר, הינה האנרגיה המחייה את העולם כולו. על אף כי אותה חיוניות זהה באופייה לאש, הרי שהיא מחייה את העולם ומותירה את העולם במצבו הנגלה לעין, בצורתו החומרית. אותה החיוניות מחייה כל, אינה מכלה את החומר, והיא הבסיס לקיומו של עולם החומר. חיוניות זו מכונה "אש". לגעת באש מסוג זה, משמעותה להיות מחובר לחיוניות המחייה את העולם כולו. חיוניות שאין לה הפסק וסוף, היא צעירה ומתחדשת תמיד. לכן משה האיש: "וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה–בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה "(דברים ל"ד, ז'). לומר שהזקנה לא חלה עליו. הוא מת מתוך גזירת האל, אך הוא וגופו מעולם לא הזקינו, הוא היה מחובר למעיין הנעורים היא האש המחייה את העולם.

2- "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול" (בבלי, סנהדרין י"א, א'). שמיעת הקול שמורה לנביאים. מן הקול הנובע באלוהות, נולדת "בת קול". בת קול הינה האדווה של הקול הראשוני. הקול הראשוני הינו ישיר ומוחלט, ואילו בת קול הינה הד רחוק יותר הנובע מן הקול הראשוני. שמיעת הקול הרי הוא חלק מתהליך הנבואה. היא מסורת הנבואה הנובעת מנבואתו של משה רבנו. ואילו שמיעת בת קול שייכת לעולמם של החכמים, שם הקול אינו ישיר יותר ובא דרך מסכים, לבושים ומחיצות, ולכן שמיעת בת קול תמיד באה כרמיזה. ומכאן הקושי הקשור להבנת בת הקול, שכן על החכם לדעת את האינטרפרטציה הנכונה והמאוזנת למבוקשה ורצונה של ה"בת קול". לכן נאמר במשנה "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (מ' חגיגה ב',א'). על האדם לרכוש את החוכמה של הבנת דבר מתוך דבר על מנת שיהיה כשיר לשמיעת בת קול.

בתוך תהליך הלמידה של "המבין דבר מתוך דבר" טמונה הבנת היסוד שכל דבר הנראה או נגלה לעין. הוא אינו אלא רמיזה בלבד לדבר מה שאינו נראה ואינו נגלה לעין. כל דבר הינו "לבוש", ובתוכו טמון דבר מה גנוז, דבר המחייה , נותן קיום ומהווה סיבה לדבר הנגלה לעין. לכן כאשר האדם מפתח בקרבו את אותה היכולת של הבנת דבר מתוך דבר, עליו לראות בכל רמז. בכל אירוע הזדמנות. בכל מצב הנקרה בדרכו פתח, שאלה ושער לדבר מה נסתר המרומז ומזמין את האדם לעולמות עמוקים יותר.

3 – "וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ" (דברים ה', י"ט)

לתהליך ההקשבה לקול, שלושה צעדים:

א- תהליך ההתפנות של האדם מעצמו: אין הקול ואישיותו של האדם יכולים לדור ביחד, או שהאדם מלא בעצמו או שהוא פנוי מעצמו ואז הוא כשיר לשמוע את הקול. מכאן הצורך ללמוד עצמי ועבודה עצמית מסוג מסוים מאוד, שעניינה להכיר את תכונות היסוד ממנה אישיותו של האדם נובעת וכיצד לוודא שאין יסודות אלו מהווים הפרעה. ללימוד זה יש ערך רב גם למטרות אחרות, אך נקודת היסוד של ערך לימוד זה, הינה ביכולת לזהות מתי ההקשבה של האדם חלקית ולכן משוחדת ואינה מדויקת ואינה פנויה, ומתי האדם באמת כשיר להקשבה ובאמת מסוגל לתהליך. ידע זה בא לאדם בעקבות הלימוד העצמי אשר מהווה את "שומר הסף" של המודעות, משאלה מתי ההקשבה אינה תוצר של השלכות של חלקים ממבנה האישיות.

ב- תהליך ההשתוות של האדם לדבר אליו הוא מקשיב: תהליך ההשתוות הינו ביכולת לסימביוזה מלאה עם דבר מה מסוים, ולמרות הסימביוזה אין האדם מאבד את מקומו, אין הוא מאבד את מרכז הפנימיות שלו. הוא נותר יציב ונוכח בעת היותו קשוב לחלוטין לדבר מה שאינו הוא עצמו. אז נוצר תהליך המשול בכתובים ל"זיווגים וייחודים". האדם כמו ומתייחד עם דבר מה אחר, אז יש אפשרות להכרות אינטימית ועמוקה עם אותו הדבר איתו האדם בא במגע. בעת שהאדם משתווה לדבר מה, הוא הופך ל"עמק" עליו זורמת חיותו של אותו הדבר. האדם כמו והופך ל"כלי" המכיל את חיותו של הדבר. אז יש חיבור וקשר המוביל לידיעת הדבר, ולכן לידיעה אוטנטית ונכונה.

ג- תהליך העיבוד של הדבר הנשמע: תהליך ההשתוות בדרך כלל, מותיר רושם עמוק בנפש האדם. רושם זה נותר כזיכרון חי, כדבר הממשיך לפעם את ליבו של האדם. תהליך העיבוד של הרושם הנותר הינו חלק מתהליך האבחנה המוביל להבנה ויכולת תמלול של התוכן שהותיר הרושם. משם נובעת המילה הנכונה היודעת לתאר נאמנה את הדבר אליו האדם השתווה. מילים שעברו תהליך זה הינן מדויקות, טהורות בכוונתן, עוצמתיות וחודרות.

לעיתים הרושם הנותר אינו מוביל למילים ידועות, אלא לניגון ולשירה. רושם זה הינו המקום דרכו האדם יוצר ומביא דבר מה חדש לעולם, בדמות שירה, פיוט, או כל דבר אמנותי אחר.
לעיתים הרושם הנותר מתהליך ההשתוות, ממשיך לפעם את ליבו של האדם לפרקי זמן ארוכים. אז האדם מגיע לתבונה המכונה "חוכמה שבדיעבד". אין להוריד ערך מחוכמה זו. רוב בני האדם נבנים בדרך זו, ולרוב תחנה זו הינה תחנה אשר בה האדם שרוי לפרקי זמן ממושכים.
לעיתים רושם מסוים עובר כמה סוגי תובנות השונות באופיין זו מזו, עקב החלחול של הרושם לעומקי נפש הגדלים עם הזמן. תהליך העיבוד עשוי להתרחש על פני שנים רבות ואולי על פני כל שנות חייו של האדם, אשר לפני מותו ממש הוא יידע ויבין את אופיו ודיברו של הרושם שנותר בקרבו.

2 מחשבות על “פרשת "ואתחנן", על שמיעת הקול ובת הקול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s