פרשת "מסעי", מסע ה -21 מתוך 42 המסעות, "חרדה" שמו

"אך דע ששמעתי בשם אבי אדוני זקני ז"ל, כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל בני אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אימו הוא בחינת יציאת מצריים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה" (ר' משה חיים אפרים, נכדו של הבעש"ט, בספרו על התורה "דגל מחנה אפרים")

מסעות בני ישראל על פי בעש"ט, הינם משל לתהליך העלייה של כל אדם מרגע הלידה ועד להגשמת תכלית היותו כאן בעולמו. מתוך כך, כל יציאת מצרים וקורות בני ישראל במדבר, אינם אלא משל ורמיזה לסוגי התהליכים, המהמורות, הקשיים והמכשולים שאדם צפוי לפגוש בעת היותו הולך בדרך.
נזכור את הכתוב שאומר שכל המסעות ללא יוצא מן הכלל הם "עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ" (במדבר ט',י"ח). לומר שכל יציאה למסע, הינה השמיעה והתגובה של האדם לקריאה הבאה לו מלמעלה.

המסע ה21, אמצע התהליך ומרכז המסע, הינו המסע הבא: "וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" (במדבר ל"ג, כ"ד-כ"ה). המסע האמצעי עומד בסימן "חרדה". חרדה על מה? מה מביא את החרדה? מדוע קיימת החרדה? מהי חרדה?

בני ישראל שיצאו ממצרים לא נכסנו לארץ, כלומר – לא עלה בידם להגשים את התכלית. ואילו הדור שנולד במדבר, הוא הדור שמסוגל היה להגשים את התכלית. כך שעם ישראל חולק לשני חלקים: יוצאי מצרים שהם מכונים "מתי מדבר", ודור שני הנולד במדבר, ילדיהם של יוצאי מצרים שהוא הדור המגשים והמסוגל לתכלית.

מהלך זה הינו משל ורמיזה לאדם ההולך במסע:

א- קיימת סיבה ומוטיבציה ראשונה שדחפה את האדם לצאת למסע, זהו הגורם הראשוני המהווה את הכוח הדוחף בעת האדם יוצא למסע בראשית דרכו. על מקום זה למות. מטרת המוטיבציה הראשונית הייתה טובה כדחף ראשוני. אולם היא לא תביא אותו אל התכלית. לכן על מקום זה להסתיים, למות. ומה שייוולד במקומה של המוטיבציה הראשונית, יהיה המקום הפנימי המסוגל להגשים את התכלית, מקום שנבנה באדם עקב המהלך של המוטיבציה הראשונית.

ב- המשך המסע מחייב משהו שונה לחלוטין ביחס לתחילתו וביחס לתשתית דרכה האדם יצא אל המסע. עד לנקודה מסוימת התשתית הראשונית משרתת את המטרה. ממקום מסוים, אותה התשתית הופכת למכבידה, מסרבלת, מעיקה ומעכבת. יהיה עליה להסתיים, למות, לוותר ולאפשר מקום חדש לדבר חדש. היכן קיים הקושי? האדם רגיל לתשתית הראשונה, אליה הוא התמכר, התרגל, אותה הוא מכיר, אותה הוא יודע ומזהה כחלק מעצמו ומאישיותו. לכן באה חרדה גדולה. חרדה שהינה ביטוי לתחושת המוות והחידלון של האדם, בעת היותו מאבד חלקים שהפכו לחלק מזהותו הפרטית. החרדה הינה ביטוי לאיבוד של דבר מה יסודי, הקרקע שעליה האדם עומד ונישען וממנה הוא ניזון, קרקע זו עומדת להילקח ממנו.ועדיין אין לו קרקע חדשה. דבר זה מפחיד ומעורר את חרדת המוות של תחושת ה"לא להיות"… אין תחושה מפחידה וקשה מזו… על הישן למות, ודבר זה מעורר תחושות קשות לגבי השאלות והספקות המתעוררות ממקום זה: אולי דרכי עד כה לא הייתה נכונה? האם תוצאות הדרך שהשגתי אינן טובות ולא מועילות? אולי כל דרכי עד כה היה לשווא? שאלות אלו קשות מביאות לידי חשבון נפש נוקב. באמת הדרך הייתה נכונה, ויש לה פירות, אך היא הייתה חלקית ונבעה ממקום שמחייב בירור ושינוי בהבנת המציאות, על הפרספקטיבה כולה להשתנות, מהתייחסות ל"עצמי" כמרכז, שכל מה שקורה, קורה היחס אלי, להבנה ש"אני" חלק ממארג גדול ורחב ויש לי חלק פעיל והכרחי בו. ותוצאות הדרך עד לנקודה זו מאפשרות את השינוי והבדיקה. התוצאות של הדרך עד לנקודה הינן באיכויות שניבנו באדם עקב ההליכה בדרך, איכויות של עקביות, דבקות, אמונה ועוד…

ג- הדרך עצמה מושכת את האדם קדימה, היא זו שמכריחה את התהליך. תוצאות הדרך שהאדם עשה עד לנקודת החרדה, תוצאות אלו מהווים את הכוח להמשיך למרות החרדה. העתיד הצפון לאדם, גם הוא נותן כוח ואמונה לאדם ההולך בדרך, אשר פגש בחרדה. והאדם יכול לשאוב כוח רב מן העתיד וההבטחה הממתינה לו. כך שתחושת ה"בדידות והלבד" שבאה בליבו של האדם הנפגש בשלב המוביל למות, הינה זמנית, ויש לו על מה להישען, הוא לא לבד.

ד- היציאה מהמסע המכונה "חרדה" (מסע 21), עובר למסע ה22 – המכונה "מקהלות". לשון קהילה וצהלה. היציאה מן המוות, דרך לידה חדשה, למקום חדש, מגלה חיים ואושר רב שהיו סביב האדם כל העת אך הוא לא ראה אותם ממקומו הראשוני בתחילת המסע. הלידה החדשה מביאה עימה, שימחה, תחושת שייכות, הצטרפות למימד גבוה יותר מן האדם עצמו. כעת האדם עומד ככלי שרת למציאות גדולה יותר מעצמו. קודם הלך בגלל עצמו, וכעת הוא ממשיך כחלק ממארג גבוה ורחב יותר. ודבר זה מביא אושר, התחדשות וכוח רב.