פרשת "פינחס" המשך קורותיה של מידת הדין

ראה – פרשת "תולדות" הביוגרפיה של מידת הדין

"וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ". אין הפסוק בא לברר את טיב ידיעת האל. אם האל יודע כל, מדוע הוא בא בשאלה לאליהו "מה לך פה", וכי אין האל יודע את סיבת הגעתו של אליהו למערה בהר חורב? הלא מלאך נשלח בשמו ועזר לאליהו להגיע למערה במזון ובמשקה "וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ". ידיעת האל תמיד מוחלטת, אך כאשר האל פונה בדברים לאדם, פנייתו לאדם הינה ממקומו ומדרגתו של האדם. האל כמו מתכווץ למקומו של האדם על מנת שיתאפשר קשר עם אדם מסוים, כל אחד בדרגתו. אך כאשר יש פנייה של האל לאדם, טיבעה של פנייה זו הינה בעלת כוח מעורר, כוח מקדם הדוחף את האדם להמשך תהליך האבולוציה הממתין לו. לכן קריאת האל לאדם עומדת תמיד בסימן ההתפתחות האפשרית, הדרך שעל האדם לפסוע בה. הפנייה האלוהית לאדם מתחילה במקום בו האדם פוגש את עצמו ממקום ששכח או שלא הבחין, וגם אם היה מודע למקום זה, מעולם לא נעצר על מנת לראות את הרלוונטיות של מקום זה. כגון אליהו שתמיד פעל על פי קוד אלוהי אך מעולם לא בדק וראה את עיקרון החסד והאהבה, אלא רק את הדין והלהבה.

לכן בנקודת הראשית האל מפגיש את האדם עם עצמו במקומו של האדם, ומכאן באה השאלה של האל לאליהו "מה לך פה". לאחר מכן, אותה השאלה פותחת בבירור מקומו של אליהו כדי לראות עם יש פערים בין רצונו הפרטי לבין מעשיו, והאם הוא אחיד או מפוצל – כמו שמברר המדרש:

"וַיּאמֶר: קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלהֵי צְבָאות
כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל" 
"אֶת מִזְבְּחתֶיךָ הָרָסוּ"
"וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" 
 "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ!".
 אמר לו הקב"ה: בריתי- שמא בריתך?
מזבחותי- שמא מזבחותיך
 נביאים – נביאי הם.   ולך מה איכפת? ויבקשו את נפשי לקחתה."

כאשר חז"ל מלמדים כיצד האל מברר עם אליהו את מהות הנקודה הפרטית שממנה יוצא לעולם, נותר החשש באליהו, שמה הוא נותר לבדו, שמה אין שם כלום, אולי רק הוא לבדו… ממקום זה ניתן להמשיך את הדיאלוג של האל עם אליהו. אז האל מראה לאליהו את המרכיב החסר לו בכל פעולותיו, הוא מרכיב החסד אותו שכח אליהו.
וכך אומר המלבי"ם על הפסוק:
"הראה לו:
כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם. רק בקול דממה.
וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו:
בל יסערו סער בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש
כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות,
שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל
כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה
וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים". "הראה לו:
כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם. רק בקול דממה.
וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו:
בל יסערו סער בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש
כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות,
שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל
כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה
וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".

לאחר השיחה האלוהית, יוצא אליהו להמשך המסע שלו, שלם ורך יותר. ומכאן מתאפשר המשך האבולוציה שלו עד לעלייתו בסערה השמיימה.

סיכום: המגע האלוהי באדם מתחיל ממקומו ההתפתחותי של האדם. זאת כדי להראות לאדם את מקומו- דבר שיביא לידי התעוררות, ומשם להמשיך קדימה. אין במפגש האלוהי, כמו שהוא מופיע במקרא, שיקוף משהו על האל עצמו, אלא על האדם ועל דרכו הפרטית ביחס לתכלית הכללית. המגע של האדם עם עצמו הופך לנקודת הראשית של המסע של האדם חזרה למקורותיו.

מדוע עם כן מובא סיפורו של אליהו ביחס לפרשת פינחס? כדי להראות את ההשתלשלות של מידת הדין שאין עימה חסד. למרות שההבטחה של האל לפינחס נראית גורפת "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם . וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו". הרי שקנאה ללא אהבה, ואדם שחי וניזון ממידת הקנאה והדין, סופו להחריב את העולם, ולא לקיימו.

כמו שמצינו בסיפורו של ר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר:

"בצאתם מהמערה ראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. התפלא רבי שמעון על העולם שנוהג כמנהגו, ואמר: כיצד מניחין הללו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנתנו בו עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: האם יצאתם מן המערה כדי להחריב את עולמי? חזרו למערתכם!

חזרו למערתם וישבו שם שנים עשר חודשים נוספים. נענה רבי שמעון ואמר: כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט רשעים בגיהנום אינו יותר משנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה. היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!

בערב שבת עם חשכה ראו זקן אחד כשהוא מחזיק בידו שתי חבילות הדסים וממהר לביתו. שאלו אותו: למה לך חבילות אלו?
אמר להם: לכבוד שבת הבאתי אותן, להריח בהן!

שוב שאלו אותו: למה לך שתיים, ואין די לך באחת?
אמר להם: אחת כנגד "זכור" ואחת כנגד "שמור"!

אמר לו רבי שמעון לבנו: בוא וראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל! ושניהם שמחו מאד על שמצאו בדרכם יהודי יקר זה. נתיישבה ונחה דעתם, ויותר לא הקפיד רבי אלעזר" (מ' שבת ל"ג-ב')

סיכום: הפרשה מראה ומלמדת כיצד דרך האמצע כמו שרמב"ם סיכם אותה, הינה המפתח המומלץ להכשרת הקרקע למפגש ולדיאלוג עם האל. כאשר האדם ממוקם בתוכו באופן המאוזן, אזי המפגש ייתכן באופן פחות מטלטל ויותר מקדם וקל לזיהוי ולבירור. ומכאן להמשך הדרך הממתינה לאדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s