פרשת "בחקותי", פרשת הקללות

פרשת "בחקותי" ופרשת "כי תבוא" בספר דברים, שתיהן קשות ביותר.. בשתיהן מובאות קללות קשות ומרות עקב אי קיום הברית של ישראל עם אלוהים. הקללות קשות כל כך עד שקשה לכותבן ויותר, קשה לאומרן… מיתות מוזרות ואכזריות, הורים אוכלים את בשר ילדיהם ועוד… דבר זה נראה לא מידתי שכן מעמד הברית בהר סיני הינו כ"כפה עליהם הר כגיגית" לשון חז"ל, כלומר הכריח אותם לדבר. לכן אין בקללות הנוראיות הללו משום משהו מידתי… והאל מגלה בפרשיות אלו את חרון אפו, כעסו החמור, ואכזריותו. אל קנאי. דבר הבא בקונטרס חמור לאופן בו האל מכונה בתלמוד… הוא מכונה "רחמנא" לשון – בעל הרחמים… וכן שתי פרשיות אלו מעוררות בעיות קשות רבות מסוגים שונים… הילדים, במה הם אשמים? וכן עוד אספקטים היסטוריים ותרבותיים ועוד.

אנסה להראות היבטים אחרים ופנים שונות לנושא קשה זה, כמו שהוא משתמע מן הפשט של הכתוב.

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹ תַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כ"ו – ג,ד)

פירוש על פי ארבעת רמות פרד"ס –

פשט – "אם" מילת תנאי ואזהרה, הכתוב מזהיר את העם, אם הם רוצים טוב, עליהם לקיים את הברית, אם לא יקיימו את הברית יבוא העונש, ובאופן אחר – תהיו ילדים טובים ותעשו את מה שאמרו לכם, או ש…

רמז – הארץ נתנה יבולה, מראה על הקשר בין מעשי האדם לתגובת הטבע. מעשי האדם לא במובן של שמירת הסביבה וזיהום אקולוגי, אלא מעשי האדם ברובד המוסרי והחברתי, באופן ההתנהגות של האדם כלפי חברו. הטבע מושפע מהתנהגות האדם. ומעשי האדם מכתיבים את התפתחות הטבע. זה מכיוון שהאדם חי בטבע, והוא חלק מן הסובב, גם אם הוא חי בסביבה אורבאנית. לכן לאופיים של המעשים האנושיים יש כוח ומשמעות רבה ביחס לאקולוגיה העולמית וההרמוניה של ההתפתחות הנכונה של העולם. תנועת העונות, תנובת השדה, ועד לתנועת גרמי השמיים. ייחודיותו של האדם על פני שאר המינים בטבע, הינה בעת היותו מורכב מכלל חלקי הבריאה. באדם יש גרעיני יסוד מכל דבר הקיים. האדם מקבץ בתוכו את העולם כולו – וכן את חלק אלוה ממעל שהיא נשמת האלוהים שבאדם, ומכאן נובע כוח ההשפעה שיש לו על כלל חלקי הבריאה. מכיוון שהאדם הינו קיבוץ כלל חלקי הבריאה ליחידת קיום אחת, דבר זה מאפשר לאדם גישה, קשר, יחס, עם כל מימד ביקום, ולכן כל מעשי האדם משפיעים על כלל חלקי הבריאה.

דרש – מעשי האדם מחולקים לשלושה ממדים, מחשבה – דיבור – מעשה, שלושתם משפיעים ויוצרים אפקט. המחשבה הינה ה"מעשה" החזק ביותר שכן ממנה מתחיל התהליך המסתיים בדבר הגשמי והקונקרטי. עולה השאלה כמובן – איזה מחשבות יש לאדם, באיזה רמה מחשבותיו, לאן מחוברות המחשבות, במה עסוק האדם רוב היום ברמה המחשבתית, כמה אחוזים מן המחשבות היומיות שלו עסוקות באיזה נושא או עניין (זה מכיוון שאדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות). זוהי שאלה שיש לכל אדם לבדוק עם עצמו , מכיוון שתשובה כנה לשאלה זו תיתן לאדם אינדיקציות מדויקות על מקומו, על מקורות האנרגיה שלו, על שלב ההתפתחות בו הוא נמצא ועוד.. רוב האנשים בתרבות הנוכחית עסוקים כל ימיהם בטרדת הפרנסה, או במין, כסף, ורצונות הישגיים. כלומר הם עסוקים ברמה ההישרדותית של חיי השעה. וכך דרגת התפתחות זו אינה שונה מדרגת עולם החי. כך שאם רוב העולם עסוק רק בזה (במימד ההישרדותי, שכמובן אין לזלזל בו, רק ש"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם") מוזנחים רבדים עמוקים יותר במיכלול האנושי, וכך האדם מוריד את עולמו לדרגת עולם החי. אך אם יש חברה שכל רצונותיה, כמיהתה ומאוויה הן בהגשמת החלק האלוהי שבאדם לדבר מודע, מוכר, דבר המקבל שם ויכולת עיסוק עימו. במקום זה העולם כולו מתרומם עם האדם למימד האלוהי.

כך שעולם הטבע הינו שיקוף למקומו ההתפתחותי של האדם. והעולם כולו ניתן לאדם וזוהי אחריותו לניהול העולם למען שימורו, ולמען ההתפתחות ההדדית למקומו הנכון.
לכן אין בדבר משום קללה, אלא תוצר ישיר של מעשים ואורח חיים המבטא איכות הנמוכה בהרבה מן הפוטנציאל שטמון באדם. לכן עולם הטבע המושפע ממקומו של האדם, מגיב במלוא עוזו לתופעה זו.
יוצא מכאן שהאדם והטבע אחד הם. יש ביניהם קשר עבות. לא ניתן לנתק האדם מן הטבע. הוא חלק אינטגראלי והכרחי למען איזון והתפתחות העולם כולו. כך שהאחדות של מינים שונים וממדים שונים והתלות הקיומית שיש ביניהם,היא זו המשתקפת מחומרת הפרשיות הללו. זאת הסיבה שחז"ל ופרשנים רבים לאורך הדורות, הבינו את חומרת הפרשה כ"עיקרון טבעי". כלומר התנהגות מסוימת הגוררת מידה זהה כתגובה אליה. ואי קיום הברית מביא אסונות עקב חוק טבע זה. (הברית הינה תוצר של ה של האחדות הקיום והתלות ההדדית שיש בין כלל חלקי הבריאה, כאשר אחדות זו אינה פסיבית אלא קיימת, אקטיבית, נושמת ומתקדמת)

מכיוון שאין מי שיכתיב לאדם מחשבות, חוץ ממנו, הוא עצמו, הרי זהו בידו לחלוטין לסובב את הבריאה לכל כיוון שיבחר או שירצה. לכן הפרשות כל כך קשות. כיוון שהן מראות את מרחב האפשרויות הממתינות לאדם באופנים הקיצוניים ביותר, לטוב ולרע. אין בדבר זה אלא כדי לעורר את ליבו של האדם להתבוננות ולבחירה מחודשת בדרכיו ובבחירותיו. כאשר ההכוונה של הכתוב פונה לאחריות של האדם על עצמו ועל סביבתו. וזאת משום ההזמנה שנתנה לו לאדם מעם האלוהות לקחת חלק פעיל באבולוציה של העולם.

סוד- הסוד הוא שאין עונש ואין מעניש, אלא זהו האדם עצמו לבדו המביא על עצמו את הגזירות השונות, וכן את הטובות והברכות. והכול תלוי בו באדם בבניית גישות יסוד של: לרצות טוב, לשאוף אל האחדות, לפתח עין טובה כלפי הזולת, שכן " וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה".   הסוד הוא בזיהוי האל המצטרף לאדם, לאחר שהאדם פוסע את הבחירות שעשה, "הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כׇּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן־הַֽחַלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַחֲרַכִּֽים" (שיר השירים ב',ט') זיהוי המציץ בין החרכים, זהו הסוד, שם מתרחשת השיבה על האחדות. גם אם המהלך כרוך ב"עונש", הזיהוי של המגע האלוהי מביא עימו חסד "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כ"ג, ד') הסוד הוא אם כן: הגילוי האלוהי והחשיפה של מגע האל החיי האדם.

ואחרי דברים אלו, עדיין נותר בעינו הקושי הגדול ללמוד את שתי הפרשיות הללו.