פרשת "קדושים" – עשייה נכונה ועשייה שאינה נכונה

 

"דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני;
בא דוד והעמידן על אחת עשרה, שנאמר: "ה', מי יגור באוהלך… הולך תמים ופועל צדק".
בא ישעיהו והעמידן על שש, שנאמר "הולך צדקות ודובר מישרים…"
בא מיכה והעמידן על שלוש, שנאמר "ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך".
בא חבקוק והעמידן על אחת: "וצדיק באמונתו יחיה". (מסכת מכות כג)

חבקוק הנביא מעמיד את התורה כולה על נקודה אחת בלבד והיא הנקודה האמונית. לפי חבקוק הכול נובע מנקודה זו, האמונה היא נקודת המרכז והיא המקום העיקרי בנפש האדם, מנקודה זו נובע כל השאר. אם יש אותה, יש חיים, ואם אין אותה, מה נותר?. כיצד חבקוק התפתח למדרגה זו? ומהיכן נביעה אמונית זו נפתחה לו?

הינה תמצית הביוגרפיה שלו: "וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים–אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים. וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ. וַיִּשָּׂאֵהוּ–וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת"

חבקוק הוא בנה של השונמית, אישה עשירה וללא בן שתרמה לאלישע הנביא מקום להתגורר בו. והוא בכוח התפילה ברך אותה בבן. אך אותו הבן חלש היה, ומת בגיל ילדות.

ותָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הָהָר, וַתַּחֲזֵק, בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי"
השומנית ונפשה מרה לה עמוקות, נוהגת ללא מוסכמות ומגיעה עד לאלישע הנביא, וברצונה להושיע את בנה המת.
ואלישע אינו נותר אדיש:
יָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ. וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ. וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא" (מלכים ב', ד')

לכן הילד קיבל את שמו חבקוק, על שנחבק פעמיים, הראשון מאימו השונמית,  ועל חיבוק השני, על ידי אלישע, שהפיח בו נשמה, והחזיר אותו מן המתים.

חבקוק מת וקם לתחייה. על אלישע המקים אותו לתחייה נאמר "כל הניסים שעשה אלישע, בתפילה עשהם" (מגילה כ"ז)

לכן חיותו של חבקוק נובעת מן הידיעה של מוות וחיים, לאחר שקם מן המיתה, קם עם ידיעה אמונית שממנה נובעת החיות שלו, ממנה הוא יכול לומר ש"צדיק באמונתו יחיה". המוות והתחייה הביאו איתם פרספקטיבה חדשה על החיים, מאין הם נובעים, ממי הם מגיעים, מהי תכליתם, מי הוא האדם, מהו מקומו במכלול העצום של העולם, לשם מה האדם פה ומה עליו לעשות. כל נושאים הללו מבוררים לחלוטין לאדם החוזר מן המתים. יש בו ידיעה מוצקה, שלא ניתן להסיט אותו ממנו ואין  אפשרות ששכנועים, וויכוחים והוכחות יועילו. אדם זה הוא אילן איתן בידיעה. באדם מסוג זה כל הפרטים מצטרפים לשלם, אין בו חלוקה ואין שניות, הכול אחד. לכן חבקוק מאמונתו חי. ומתוך אמונה זו הוא מקיים את התרי"ג כולו.
אמונתו של חבקוק, הינה תוצר של התנסות, ומתוך זאת התנסות (התנסות במוות) באה ידיעה והבנה שלא הייתה בקרבו קודם. המדרש קורא לידיעה זו "אמונה".

כל עשייה שאדם עושה נובעת ממקום הידיעה שלו, את מה שלא יודע איך יעשה? ואם יעשה מתוך אי ידיעה, מתוך צו חיצוני המאלץ אותו על כורחו, אין הרבה ערך לעשייה שלו.  דבר זה נכון לכל עשייה באשר היא ללא קשר אם היא קשורה לדת ואמונה, והיא נכונה בכל תחומי הקיום.  מכאן ש"נעשה ונשמע" הינו מקום הפחות ביחס למקום של  ידיעה המביאה לעשייה.

האדם עושה עשייה נכונה, נבונה, אמיתית, יעילה, פורייה, אם העשייה שלו נובעת מידיעה מוצקה לגבי שאלות יסוד: מדוע הוא עושה, לשם מה הוא עושה, מה הוא מעוניין להרוויח בעשייה, מי מעורב בעשייה חוץ ממנו, ועוד… כאשר נקודות אלו יושבות עמוק בליבו של האדם לאחר שבוררו היטב, העשייה הנובעת ממקום זה, הינה עשייה פורייה ונוטעת שורש.

לכן נאמר בפרשה י"ט פעמים "אֲנִי יְהוָה". ברוב המקומות שנאמר על מה האדם מצווה, מסתיים המאמר ב"אֲנִי יְהוָה". כמו ובא לומר – כשאתה עושה את מה שאתה עושה, עליך לדעת אותי קודם. ואז העשייה שלך נכונה ולא עיוורת, לא סתמית ולא מכאנית. אלא עשייה פורייה ונכונה.
הפרשה מכוונת לידיעת האל יותר מאשר לעשייה. שכן מעצם ידיעת האל נובע כל השאר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s