פרשת "שמיני" – הלהט הדתי לתקופותיו

 

1- הלהט הדתי בזמן המקרא

"וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה." (ויקרא ט',כ"ד – י',א',ב')

בני אהרון מתים עקב האש הזרה שהוסיפו. מפני ששתויי יין היו. ואיך ניתן להיות עובד אלוהים כאשר האדם ספוג ביין? (מתעוררת אף השאלה מאין היה להם להשיג יין במדבר? המצריך חקלאות, גידולים, שימור ועוד)

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה" (ויקרא י', י"ב)

מותם של בני אהרון מדגיש את מקומם אל מול העבודה שהיו ממונים עליה, היא עבודת המשכן.
הרינה, צהלת הלב, האושר הנובע מן החיבור האלוהי ומן היחס והקשר האלוהי, כאשר האלוהות חושפת עצמה אל מול העם כולו, מביאה עימה יראת כבוד אצל העם כולו, והעם כולו נופל על פניו. דבר זה מעורר הצפה ואי יכולת להכיל את עוצמת האירוע. האנשים הממונים ליצור את האקלים לקשר זה מוצפים מן המחזה, ולכן הם מוסיפים לאש היורדת מן האלוהות, עוד תופסת הנראית דומה. אש באש. הטעות שלהם היא במחשבה שיש להם את הכוח והאפשרות להוסיף לאלוהות דבר מה נוסף. אי הבנה שלהם קשורה לתפיסתם כי העבודה שלהם היא הקובעת והיא זו הגורמת לאש האלוהית לרדת. בשעה שלמעשה האלוהות היא זו המכתיבה את המהלך כולו. האדם נפעל על ידי האלוהות ולא להיפך. על האדם להתקדש כדי להיהפך לראוי לשכינת האל עליו, ואין הוא זה הקובע אם הדברים יתרחשו כפי רצונו או הבנתו. "כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא י"א, מ"ד)- כך שאין האדם מוסיף לאלוהות, והמחשבה שיש להם מה להוסיף אינה נכונה ומפריעה לתהליך. האלוהות היא זו הנושאת את האדם, והאדם למרות שהוא נראה כדומיננטי בעבודה, הוא נישא על ידי האלוהות. וכאן היא דקות ההבחנה ביחס לגישה הפנימית של איך נגשים לעבודת המשכן. על האדם לזהות מתי הוא היוזם והפועל ומתי הוא הנפעל, ולעיתים נראה שהוא יוזם ופועל בשעה שהוא נפעל לחלוטין. נקודה זו קשה לזיהוי, עקב הנטייה של האדם ליחס דברים לעצמו.

דבר נוסף: הינו הלהט הדתי האכסטטי המוביל להקצנה ולאיבוד האיזון הפנימי. מראה האלוהים היה כה גדול, דבר שהוביל ללהט, להתלהבות, ולאי יכולת להכיל את העוצמה… דבר זה הוביל לעשייה המובילה להרס בדבר שאיתו עוסקים. האלוהות לא רצתה בלהט מסוג זה, וכך הגיבה עליו בחדות ובמידיות.

2- הלהט הדתי בסוף בית שני

"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני' . בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' . בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו' . אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום" (מסכת חגיגה י"ד, ע"ב)

ר' עקיבא מביא את האיזון הנכון להתפתחות הבריאה, הוא נכנס ויצא בשלום. אך השמיים שמחים מבן עזאי דווקא, עליו נאמר "יָקָר בְּעֵינֵי יְהוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (תהילים קט"ז, ט"ו). בן עזאי, כאשר נכנס לפרדס, לא רצה לצאת. יצא ונפרד מגופו וחזר למיזוג המלא עם מקומו שבשמיים. אלוהים אהב את המיתה שלו, מוות מסוג זה יקר בעיניו. דבקותו, טהרת ליבו, השתוקקותו האדירה והלהט של בן עזאי העלו אותו גבוה מאוד, אל מקום שממנו אין חזרה. ואלוהים רוצה ומעוניין בחסידים כגון בן עזאי.
הלהט של בן עזאי הופך למקום שמפריד אותו מן העולם. מקום פנימי המתייחד לנזירות וחד ממדיות של העדפה בדבר אחד בלבד. במקום זה כל כוחות גופו ונפשו של בן עזאי כולם מתאגדים למטרה אחת בלבד והיא השיבה הביתה למקור ולמקום שממנו נחצבה ייחודיותו של בן עזאי. כדי שבן עזאי יידע לאן עליו לחזור, עליו להכיר את ייחודיותו זו גם בעת היותו בתוך גופו. על ייחודיותו להיות יסוד מודע ומוגדר היטב במכלול ההוויה של בן עזאי. אלוהים אהב את התודעה של בן עזאי ורצה בה.

מכאן שהלהט של סוף בית שני מתאפיין בהתפתחות האינדיווידואלית שעניינה ההכרה בגרעין הנשמתי שבאדם, והיכולת להגדיר אותו ולראות את ייחודיותו. את כור מחצבתו ואת אופיו ותנועתו בעת היותו בתוך הגוף. לשם תהליך זה יש צורך בלהט יוקד ועצום. להט המכלה ושורף את חלקי הנפש הנמוכים וכן את כוחות הגוף וצורף אותם כולם לכדי יחידה אחת. ואז נוצרת תשתית להכרה של יסוד עמוק יותר באדם הממתין להפרייתו, לזיקוקו ולהתמרתו ליצירה חדשה.

אלוהים אהב את הלהט מן הסוג הזה.

3- הלהט הדתי – מסוף בית שני ועד להיום

א. להט שאינו נכון – הלהט ההורג בשמו של האל. כגון מסעות הצלב, כיבושי האיסלם (ג'יהאד – מלחמת הקודש בכופרים), האינקוויזיציה הספרדית שהתפשטה בכל רחבי יבשת אירופה ורצחה ללא ענד עפעף, רדיפות דתיות מסוגים שונים, ולבסוף השואה עצמה שהיא מן אירועים הנוראים שבאו לאנושות.
להט זה אינו דתי ואינו אנושי, אין בו שום דבר הקשור לרצונו של האל. ברוב המקרים הוא מבטא את ההתדרדרות של נפש האדם, ואת התדרדרות מושג ותפישת האל ורצונו. להט מסוג זה הינו כלי בידי מספר אנשים הנעזרים בכוח זה של שלהוב ההמון כדי להשיג כוח ולשלוט באנשים. לרוב מאחורי מגמות אלו יש אנשים המרוויחים כוח, כסף, רכוש, שליטה ועוד… הם יוצרים אקלים תרבותי של להט בכדי לדחוף את ההמון לכיוון הרצוי מבחינתם. להט זה הינו סמן לניוון והתדרדרות נפש האדם והפוטנציאל שלה, למקומות גרועים ביותר מן הבחינה האנושית ומן הזווית של האפשרות הממתינה לאדם. דתות שנבנות על יסוד הגינוי הבסיסי של חיי האדם –"האדם נולד מתוך חטא, לכן חוטא הוא מלידתו" – גישה זו היא חרפה לאדם ולמי שבראו. וכן שאר הדתות המבוססות על בניה של אדם מודחק, חלקי, בזוי בחלקיו, החי בתחושה שהוא תמיד לא בסדר, ושהוא עומד להיענש קשות על ידי השמיים, כל אלא שייכים לניווט לא נכון, מקלקל, מנוון, הורס ומחשיך את נפש האדם באמצעות הלהט הדתי ובשמו.

ב. להט נכון אינו הורג, אינו מבטל את קיומו של האחר. להט נכון מבין את היחסים בין האדם לבין חברו כדרך לעבודה ולשיקוף משותף למען צמיחה הדדית. הוא אינו מזיק, ואינו דוחף עצמו למקום אליו לא הוזמן. להט נכון לעולם אינו כופה עצמו על אף אדם זולת האדם על עצמו.

ג. אין תנועה והגשמה של יצירה שאין בה מן הלהט. הלהט הינו מנוע המקדם ופורץ דרך. הלהט חוצב ומגשים את החזון ואת רצונו של האדם. חזון ללא להט אינו יכול להתגשם. הלהט מניע לפעולה, ליצירה ולהגשמה. כוח זה מאפשר חווית חיים, חווית קיום. ונותן את הטעימה של האפשרות העתידית. כוח זה מאיר את נפשו של האדם במקומו הנוכחי אל מקומו העתידי. ובכך הלהט נותן תיקווה ויכולת נשימה גם אם המציאות הקיימת קשה ונראית כבלתי אפשרית. הלהט מעורר את נפש האדם, מחייה אותה, ומרומם אותה מעל לחיי האבק והעיוורון של היום יום. בכך הלהט מאפשר לאדם להישאר מודע וער בעת העולם כולו ישן או חשוך.

ד. להט נכון פונה כלפי פנימה אל תוך נפש האדם. גם אז הוא אינו גודע, מדחיק, או מבקר את חלקי הנפש האחרים. הוא מצרף אותם כולם אחריו, למען איחוד הכוחות וגיבוש חלקי הנפש לאחדות אחת. גם אם חלקים בנפש האדם נשרפו באש ובלהט הם לא באו עם כאב וצער המיתה אלא עם כניעה, שמחה, וויתור והשלמה. זהו תהליך התמרה המכשיר את הדרך לתבונה ולחוכמה.

ה. הלהט הנכון הוא אש אלכימאית המעלה באש וצורפת ומזקקת את הנפש ובכך מוציאה ממנה את מה שאינו שייך ואינו מתאים לתהליך ההגשמה.

ו. על האדם לזהות את נקודת הלהט הפנימית שלו – לכל אדם יש להט במידה זו או אחרת. שכן משם נולדים חיים. עליו לטפח את אש הלהבה, להחיות אותה, וכן לבנות לה כלים מתאימים לעיסוק נכון ובריא עם אש הלהט.

ז. אל לו לאדם לפחד ולצמצם את עצמו ואת תשוקת הלהט שלו עקב גורמים חיצוניים. גורמים המתנגדים לטבעה של האש הפנימית יהיו שם תמיד. הם נראים בתחילה כאויב המתנגד, ולאחר שהאדם מתחיל את דרכו הם הופכים לרעשי רקע, ולאחר מכן לידידים. תמיד תחילת המסע של האדם בעת היותו נשרף בלהבה, נראית כבלתי אפשרית. על האדם להתחיל ולפסוע והדרך תפתח ותחשוף עצמה למולו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s