פרשת "ויקרא" – על הצורך וההכרח להקריב קורבן

1- "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א'-א')

ספר "ויקרא" מכונה בלשון קריאה של מישהו למישהו. מיהו הקורא ומיהו זה הקוראים לו? הקריאה היא קריאת האל לאדם. והאדם הוא זה הנענה לקריאה. לכן במילה הראשונה "ויקרא", האות א', מופיעה כאות קטנה (האות אלף הינה האות בסדר האותיות המייצגת את אלוהים. מספרה מספר אחד, מפני שהאל הוא אחד. צורתה משקפת את אחדותו של האל. איזון בין קו היורד מלמעלה למטה, וקו העולה מלמטה למעלה, בא להדגיש את היחס שבין עולמות גבוהים ונמוכים. הקו האלכסוני מלמד על השפע הנסתר, המתחיל משמאל גבוה – מהלא נראה ולא נגלה לעין – ויורד לימין נמוך – לנראה ונגלה לעין) .
דבר זה בא להראות כי קריאת האל לאדם הינה כפי מידותיו של האדם. האלוהות כביכול, מצמצמת את עצמה למידותיו של האדם כדי שיתאפשר הקשר עם האדם. מכאן – אומרת החסידות – לומדים אנו על "ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא". מכיוון שרצונו לקשר עם האדם, ורצונו חזק יותר בקשר ביחס לרצונו של האדם לקשר זה. לכן האל מתכופף ומקטין עצמו לדרגתו של האדם כדי שייווצר הקשר. לאחר שנוצר הקשר יהיה באפשרותו של האל לקדם את האדם למדרגות גבוהות יותר. כדי שקולו של האל ישמע, על האל להתאים את קול הקריאה לאוזניו של השומע. לכן ההופעה של האל בחיי האדם באה באופנים פשוטים, לא מיוחדים, רגילים וטריוויאליים. תחילת הקשר האלוהי הינה פשוטה וממקומו הרגיל והיום יומי של האדם. ומכאן הקושי של האדם לזהות זאת. על האדם לפתח תשומת לב מיוחדת אשר כרוכה בלב פתוח וקשוב, ולהבין שכל דבר אינו סתמי ואינו טריוויאלי בהתרחשות היום יום שלו. האוזניים פתוחות לשמוע והעיניים פקוחות לראות את מה שמסתתר מאחורי אירוע פשוט ולא מיוחד. דבר זה מכונה "שמיעת בת קול". כאשר האדם יודע להבין דרך אירוע פשוט שקרה לו בחייו, או שהוא היה עד אליו, ולהבין מדבר זה את מה שמדברים אליו.

2– "נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא"

"עשרה דברים משמשין את הנפש:
הושט למזון,
והקנה לקול,
והכבד לחימה,
והריאה לשתיה,
המסס לטחון,
והטחול לשחוק,
והקיבה לשינה,
והמרה לקנאה,
והכליות מחשבות,
והלב גומר,
והנפש למעלה מכלם.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני עשיתיך למעלה מכלן ואת יוצאת וגוזלת וחומסת וחוטאת?! " (מדרש רבא- פ' ויקרא ד',ד')

לא הגוף חטא ולא אחד מן האברים חטאו, אלא הנפש היא זו שחטאה. החטא מלמד על חולי, ולכן כאשר חלה איבר, זוהי הנפש החולה, והחולי רק מתבטא דרך האיבר הקשור לצד מסוים בנפש האדם. כך שכל חולי מבטא דבר מה רגשי שאינו מאוזן באדם. דבר מה הקשור לאיכויות הנפש ומצריך מן האדם תיקון ועבודה פנימית שלו על עצמו. במקרים רבים אין לאדם את היכולת לראות את עצמו או לעמוד מול עצמו באופן פשוט ואמיתי, אולי עקב הכאב הכרוך בדבר ואולי עקב עומק הנושא המצריך בגרות מסוימת כדי לעמוד מולו באופן ישיר ומלא… עיקר הנקודה היא שכל חולי הבא על האדם קשור לאיכות נפשית ש"חטאה" בדרכי ההתנהגות של האדם, כלפי עצמו או כלפי זולתו. ומכיוון שיש באדם סטייה מדרכו, מסיבת הקיום שלו, מן המהלך היחיד לו וממתין לו, מן ההבטחה שיוחדה לו לבדו, מכונה דבר זה ה"חטא". כיוון שהוא מחטיא את מטרתו ואת דרכו. לכן כל מחלה הינה סוג של "דיבור אלוהי" לאדם: לעצור, להתבונן, לבדוק עצמו, ואולי פשוט לעצור כדי לנוח ממרוץ אין סופי שהוא עצמו סותם את ערוצי הנפש… המחלה הינה הדרך של המערכת האנושית לאותת לאדם שהוא אינו חי נכון, ואינו הולך נכון. ועליו לעצור כדי לראות היכן טעה בדרך עד לנקודה זו ולתקן את דרכיו. הדרך לזיהוי ה"חטא" תלוי בהבנה של סדר האיברים, שכן לכל איבר יש משמעות המבטאת סוג מסוים של רגש, סוג מסוים של דפוס מחשבתי, סוג מסוים של נטייה רוחנית, סוג מסוים של גישה לחיים. לכן ניתן להבין ולתקן את ה"חטא" לאחר שהובן מה חלה באדם, איזה סוג של חולי יש לו, עד כמה החולי עמוק וכו'. אינפורמציה זו תיתן את כל הכלים הנדרשים לאדם לשם התיקון הפרטי שלו.

3- "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם"

א- הקרבת הקורבנות הינן לשם תהליך ההתקרבות. התקרבות של אדם לעצמו, לסיבת קיומו ולאלוהיו. תהליך שהכרחי עקב ההתרחקות.

ב- בזמנים קדומים תהליך ההתקרבות נעשה דרך פולחן של עיסוק עם עולם החי. ודבר זה הספיק למען מטרה זו. היום אין קורבנות, ואין בית מקדש או את אוהל מועד, אך חשיבות הקורבנות נותרה זהה והעיקרון בו לא השתנה. ההבדלים הם שבעבר הקורבן היה חיצוני והספיק כדי ליצור תהליך עמוק ומנקה באדם, ואילו היום הקורבן הינו תהליך פנימי לאדם. זאת עקב שונות באופי החברתי של התקופה וכן של מבנה נפש האדם, מתקופת המקרא לתקופתנו.

ג- במה הדברים אמורים? האדם חי את חייו, ולרוב הוא חש עצמו כחלש מול העולם, ועליו לשרוד, עליו למצוא דרכים שונות כדי להצליח בתחומים שונים, כגון – יחסים חברתיים, קריירה, מעמד, משפחה ועוד.. האדם לאורך חייו לובש זהויות שונות – כגון זהות של עסקן פוליטי, או של בעל ואיש משפחה או דרך עבודה ויחסים חברתיים. לאור זה הוא בונה בתוכו דפוסים והתנהגויות המסייעים לו ומקדמים אותו בחיים. באמצעותם הוא משיג דברים, מתפתח ומתגשם. אולם כאשר האדם גדל, מתפתח ומשתנה, יתכן כי חלק מדפוסים אלו אינם מקדמים אותו עוד. להיפך הם אף עלולים לעכב אותו ולעצור אותו. דפוסים שבעבר היו פונקציונאליים, הופכים כעת ל"מצב אוטומט" בו האדם כלוא. הם הופכים להיות גורם היוצר קונפליקטים פנימיים, דבר המרחיק את האדם מעצמו ומדרכו ומונע את המשך ההתפתחות הפנימית. לכן  יהיה עליו להקריב דפוסים אלו שבנה בעצמו לאורך השנים. יהיה אליו להקריב אותם כדי לאפשר לו המשך התפתחות וצמיחה.

ד – תהליך הקרבה זה אינו מהיר ואינו מיידי, כי אם תהליך הדרגתי. היכולת של האדם לעזוב זהויות נרכשות קשור לדרגת ההזדהות שיש לו איתן, ככל שההזדהות עם מערכות נפש נרכשות היא עמוקה יותר, כך גדול יותר הקושי לזהות את העובדה שהן הופכות כעת למכשול ולדבר מעכב. לכן על האדם לשמור בתוכו תמיד את הפינה המתבוננת ומעלה שאלות שלו על עצמו.

ה- נקודה נוספת של הקרבת הקורבן הפנימי קשור ל"התמכרויות". כמעט כל אדם מכור למשהו. יש המכורים לדברים שלא מוכרים כדבר "ממכר" כגון ההתמכרות לתחושת הכוח, לתחושת האדרנלין, להישגיות, להצלחה ולעבודה. ויש התמכרויות המזוהות כדבר הרסני כגון אלכוהול, טבק, סמים, אכילה, מין, הימורים, קניות ועוד…. כל סוגי ההתמכרויות הינן בעלות אופי דומה – הן מחפות על חולשה, על כאב, על טראומה, על קושי להתמודדות מול אתגר שהאדם לא באמת בחר או רצה בו… לכן ההתמכרות הינה כדבר היוצר נחמה מסוימת, דרך להקל על הסבל והייסורים היומיים שהאדם חווה. כמו כן, לכל סוגי ההתמכרות יש תהליך דומה בכך שהן "גונבות" את האדם מעצמו החוצה. האדם נמשך אחר אובייקטים חיצוניים. דבר זה מכונה במקרא "זנות הלב" ו"זנות העין". האדם נמשך אחר גירויים חיצוניים ולאחר זמן מה הם כובשים את התודעה כולה והופכים לאדוני המערכת (דבר זה מכונה גם "עבודה זרה") ההתמכרות גורמת לאדם לשכוח את עצמו, ולהפסיק להרגיש את עצמו עקב תשומת ליבו ה"נגנבת" על ידי גירויים אין ספור. יתכן כי האדם עבר תקופת חיים שהתמכרות מסוימת "עזרה" לו לעבור דבר מה, וזוהי ה"אסטרטגיה" שהוא מצא לנכון כדי להתמודד. אולי היה בהתמכרות איזה טעם והיגיון אז לאותה התקופה. אך לאחר זמן מה כל התמכרות הופכת את האדם לעבד, לכלוא בתוך כלא של אורח חיים משעבד. לכן לאסטרטגיה זו של בחירה בהתמכרות יש מחיר רב ועמוק. יבוא זמן שהאדם יאלץ לבדוק את עצמו ולעמוד מול עצמו ולהיכנע לדפוס ולהתמכרות ואז לבחור במוות ולהמשיך את אורח החיים הקיים, או לעצור את כל הדינאמיקה של חייו, ולהקריב את ההתמכרות לחלוטין. הקרבה שאין ממנה חזרה לאחור. ניקוי יסודי ומלא ממנה. אדם זה בחר בחיים, אדם זה הקריב את קורבן ההתמכרות או את הזהות שאינה שלו, ובכך הוא מוצא עצמו מתקרב לעצמו, זוכר את עצמו ואת סיבת קיומו, וחוזר לאלוהיו…

ו- כל אדם ללא יוצא מן הכלל צריך להקריב קורבן מסוג זה. זהו אופיו של העולם בו אנו חיים. עולם הבונה באדם מערכות זהות שאינן קשורות כלל לאופיו האמיתי ואינן מעודדות כלל את דרכו של האדם להגשמת סיבת קיומו. העולם בו אנו חיים יוצר שיכחה, התרחקות וניתוק של האדם מעצמו בדרכים שונות ומגוונות. ולכן תהליך ההקרבה הינו חלק נחוץ בחייו של כל אדם. שכן נשמת האדם לבסוף חזקה יותר והיא לא תיתן לו ללכת לאבדון. היא תיזום לאדם סוגים של "קטסטרופות" מעוררות. דבר שעשוי להיות מציל חיים לאנשים רבים. ככל שהאדם התרחק מעצמו, התנתק ושכח עצמו עמוקות, כך תהליך ההקרבה יחייב אותו יותר.

ז– בתהליך ההקרבה מעורב סבל, כאב וייסורים. על משמעות וחשיבות הסבל והייסורים בתהליך ההיטהרות והשיבה של האדם לעצמו למקורותיו, על כך בפרשה אחרת.

2 מחשבות על “פרשת "ויקרא" – על הצורך וההכרח להקריב קורבן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s