פרשת "פקודי" – דרך ההכנה

"וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת-הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ'- ל"ג,ל"ה)

הנוכחות האלוהית ירדה לשכון באוהל, וכבוד ה' ממלא את האוהל רק לאחר סיום בניית המשכן. לאחר תהליך הבנייה, תהליך המפורט היטב בפרשיות רבות, ובחלק מן הפרשיות הכתוב חוזר על עצמו שוב ושוב. רק לאחר השלמת הבנייה – הנוכחות האלוהית באה ושוכנת ומצטרפת למקום שיועד כלפיה.

מה אנו למדים מכך?

1– על האדם להכין את הקרקע לדבר מה שהוא חפץ בו, השאר קורה מאליו ואינו תלוי יותר באדם ובפועלו.

2- באדם תלויה ההכנה, תהליך הכשרת התנאים, איבוד האדמה לקראת זריעה. אך מה ינבוט ומה יגדל, זה כבר אינו תלוי בו.

3- יש קשר בין מה שהאדם עושה ופועל לבין התוצאה ומה שיוצא מעשייתו. נוצרת מערכת יחסים עם הפעולה והתוצאה הנובעת מן הפעולה. מערכת יחסים זו הינה קשר לכל דבר, עם רגשות ומערבות אישית, עם קנאה ואהבה.

4- יש שעשויים להבין את הקשר בין הפעולה לתוצאה והיחסים הנבנים בתווך, כתהליך המכונה "קרמה" – מושג מזרחי המתכוון לפעולה ולתוצאה הנובעת ממנה. אך כאן אין זה כך, כאן התוצאה הנראית כמו שנובעת מן הפעולה, למעשה קראה לפועל לפעול, התוצאה הייתה לסיבה הראשונית למרות שהיא נראית כסוף התהליך. ה"תוצאה" היא למעשה הסיבה לתחילת כל מהלך. לכן האדם נמשך לעשות ולפעול כמו ששמע את רצון ה"תוצאה" להתגשמות. ומכאן נוצר החלל והמתח המייצר קשר בין האדם הפועל לתוצאה שקראה לו.

5- לעשייה של האדם יש שלוש רמות, עשייה דרך מחשבה על דבר מה, עשייה דרך דיבור על הדבר, וכמובן העשייה הגשמית עצמה. כל דבר שנעשה ומתגשם, מתחיל במימד המחשבה והולך ומתגשם בעולם הפיזי. תהליך זה הינו מחויב וקורה כך באופן זה כל הזמן, וזהו האופן בו האדם "בורא" את חייו. אך לאחר שמחשבה הגשימה את עצמה לדבר מה קונקרטי, יהיו תוצאות נוספות לאותה התוצאה של עוד רבדים ועוד נושאים ותכנים שיפתחו לאדם עקב התוצאה שהוא השיג או ברא בחייו. וזו הכוונה במשפט: "נותנים חוכמה למי שיש בו חוכמה". כלומר האדם מקבל העצמה למה שכבר השיג. ומכאן נוצרים היחסים בינו לבין תוצאות חייו. מכאן שעל האדם להיות מודע ולהיזהר מה הוא בונה בחייו, שכן תוצאות הבנייה, בין אם היה מודע או לא, כל זה עומד להתעצם ולהפוך לדבר מה גדול ומורכב יותר. לכן כדי לו לאדם לכלכל צעדיו בזהירות ובתבונה.

6- חוכמתו של בצלאל, שידע לבנות דרך "אותיות מהן נבראו שמיים וארץ," מלמד על ידיעה שקדמה לתוצאה שעליה הוא כיוון, ולכן שאותה הוא יפשר. מכאן לומדים על הצורך לדייק את הכוונה ואת אופן העשייה, כדי שכוונה ורצון המובילים לעשייה, יהיו ויעלו בקנה אחד, ואז יש לתהליך אפשרות למימוש ללא "הפתעות" מיוחדות, ולכן לפעולה המביאה לתוצאה המקוות. מהלך הפוך עשוי להתחרש בחיי האדם אם אין הכוונה והרצון של האדם עולים בקנה אחת עם העשייה שלו, במצבים אלו יש פיצול המביא לתוצאות שהן לרוב לא נעימות ומסבות סבל וכאב רב.

7- האדם נקרא לפעולה ולעשייה מעצם היותו חי, האדם לא יכול שלא לעשות, או שלא לפעול. מכאן כוחה של ה"תוצאה" הקוראת לו לעשות. האדם נמשך אחר ה"תוצאה" שכן הוא מחויב לעשייה בעת היותו חי, ולכן האדם כבעל כוחות רצון ויכולות, מבקש להשיג ולנוע למקום כלשהו, ואחר קולה של ה"תוצאה" הוא נמשך. "מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" (שיר השירים א',ד')

8- . וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן – מלמד על כוחה של האחדות. האחדות בין העושה לפעולה, וכן בין התוצאה המעשירה את העושה וקוראת לו. וכן בין העושה לבין מה שצומח וחי בקרבו עקב אותה העשייה, כל זאת הינה אחדות שאין בה חלוקה. האחדות אחת היא ולכן משה אינו יכול להיכנס לאוהל. אם היה נכנס, לא היה יוצא שכן היה הופך עצמו לחלק מאותה האחדות וכך היה מאבד את זהותו הנפרדת. האלוהות שוכנת באוהל כך שהיא והאוהל הופכים לאחד. אחדות זו הינה זהה לאחדות שבין הגוף לנשמה, אותה האחדות כה עמוקה עד כי קשה ביותר לראות את הקווים המפרידים בין גוף לנשמה. ודבר זה מחייב תשומת לב דקה, מיוחדת, עם עבודה פנימית של תשומת לב מיקוד והבחנה.

9- מכאן החשיבות של לימוד הפרשיות העוסקות באוהל מועד. דרכו ומחלקיו השונים, לומדים על המרכבה האנושית ועל הקשר ההדוק בין אדם לנשמתו ובין האדם ואלוהיו. ועל קומת אדם כמו שה"תוצאה" בקשה, רצתה וקראה לאדם למען התממשותו, ולמען קידומו של העולם. " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם, כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה, ח'-ט') אוהל מועד אם כן, הינו דמותו של האדם כפי רצונה של האלוהות.

10 – האדם הינו עצמו "אוהל מועד", "בית מקדש" מהלך. לכן עליו מאוד להיזהר ולהיות מודע ביחסי אדם לאדם, שכן כל אדם הינו אפשרות לשכינת האלוהות, וכן לכל אדם יש את המהלך הפרטי שלו כאן בעולם, דבר שיוצר הרבה אינטראקציות של השפעות ההדיות שבין אדם לחברו. לכן אין אדם רק "בורא" את חייו הפרטיים אלא אף משפיע ובונה אפקט על חיי חבריו ובני משפחתו והאנשים הסובבים אותו, ולכן עליו להיות מודע היטב למה שהוא בונה באחר, שכן לתוצאות של ההשפעות הנובעות ממנו על האחר ובונות בחברו תוצר כלשהו, יש כוח החוזר עליו לטוב או לרע – " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s