פרשת "ויקהל" – המראות הצובאות, נבואת הנשים

1 – הדבר שאינו רצוי

"אמרו הנשים, מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והביאו את המראות והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל, טלו מקלות ושברו את שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה – משה, על אלו את מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל צבאות במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור וכנו לכוהנים, שממנו יהיו הכוהנים מתקדשים" (תנחומא פקודי ט')

כך מדרש תנחומא, ומכאן לקח ופירש רש"י, ואחריו רוב פרשני המקרא. מה שעומד מאחורי נטייה פרשנית זו המתחילה בסוף בית שני ועד להיום, זהו החשש הזכרי מפני יופייה של האישה, והחשש של הזכר מפני עצמו כאחד המגיב ליופי הנשי. מה עשוי לקרות לו אם ייחשף ליופייה של האישה? על פי המדרש – משה מבקש לשבור להן את שוקיהן במקלות עקב היותן מציעות כנדבה את כלי היופי שהוא המראה… משה ע"פ המדרש מפחד שאולי היצר שלו ושל חבריו הכוהנים ישבש את עבודת המקדש. לכן הוא רוצה לשבור להן את ירכיהן… תפיסה קלוקלת זו הייתה נהוגה בישראל וכן בעולם כולו באלפיים השנים האחרונות. הגברים פחדו מיופייה של האישה, חששו שהיצר המיני עשוי להטריף את דעתם. לכן הם דיכאו את האיכות הנשית, ואת הנשים בפועל, וכן סירסו את עצמם כדי שלא יחושו יצר ולא יבואו לידי חטא… הרסו את עצמם והרסו לאחרים…

ע"פ מדרש זה, אלמלא הקדוש ברוך הוא, היה משה הורס את הנשים ואת כוח ההולדה שלהן כאשר היה שובר להן את ירכיהן. גישה זו מקוממת מאוד. היא שגויה, הרסנית, ויוצרת אין ספור מחלות חברתיות ואנושיות. מאחוריה עומדת החרדה של הגבר לאיבוד עצמי עקב מיזוג שיש בין איש לאישה, וחרדת האיש מפני ההתמוססות והיעלמותו לתוך האיכות הנשית. חרדה שהיא חרדת המוות. אך ללא איכות נשית, אין חיים, אין התקדמות ואבולוציה, אין חום וחסד, אין יכולת לשינוי. עולם זכרי כשהוא לבדו, הינו עולם מלחמתי, בקורתי, קר, מנותק, חסר ברחמים ובמגע מרפא. (החברה הספרטנית, כחברה זכרית אידאית, נעלמה כליל. היא הייתה זכרית באופן מלא, ולכן נכחדה. החברה הנגדית לה באתונה, שרדה עד להיום, שכן יש בתוכה את האיכות הנשית).

המקדש הוא בניין של חיבור העולמות ליחידה אחת. במקדש העולמות חוזרים לאחדות. האל מבקש לעצמו בית לדור בו בעולמות תחתונים, והמקדש הינו המקום שם הבורא מוצא את מקום מנוחתו. לכן במקום זה לא יתכנו הדחקות, אלימות, שקר וזהויות כוזבות וחלקים בנפש האדם ההופכים ל"לא כשרים". במקום שם שורה האחדות, יש מקום לכלל החלקים וכלל החלקים בנפש האדם נדרשים להיות פעילים, מודעים ונוכחים במלואם. לכן באחדות אין מקום לדיכוי ולהכחדה של חלקי הנפש של האדם עצמו או של זולתו. האתגר העולה מכאן הינו ההכרח לאפשר מקום לכלל חלקי הנפש ללא דיכוי, האשמה, הדחקה, גינוי ועוד, אלא מתוך לגיטימציה והרמוניה בין כלל החלקים בנפש. במקום בו שורה האחדות, כל חלק חשוב ועקרוני. לכל הזוויות בנפש יש הכרח לתפקוד וביטוי מלא. קיומה של האחדות תלוי בלגיטימציה המאפשרת אינטגרציה של כל חלקי נפש האדם.

2- הדבר הרצוי

א– "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל"ח-ח')
הנשים נושאות המראות, היו צובאות על פתח האוהל. צובאות מלשון- צבא. מתכנסות, ערוכות, דרוכות, מוכנות תמיד… שכן כך הוא טבעו של צבא.

ב- "הנשים עזבו כל תאוות העולם, ובאות להתפלל תמיד על מקום האוהל, על כן נתנו מראותיהן, שכן עסק הנשים לייפות עצמן" (ר"אבע)
הנשים שנטשו את הבלי העולם, הקדישו עצמן לקחת חלק פעיל בחיי המקדש. המקדש היה לב העם ולכל העם היה חלק ונגיעה באוהל מועד, הוא ליבו של העם.

ג- לנשים הצובאות, אותן הנשים שייחדו עצמן לעבודת המקדש, היה תפקיד המיוחד רק להן. הן היו "שומרות הסף" של האוהל וקדושתו.

ד- הכינוי "המראות הצובאות" ניתן להן כיוון שהיו למראות. כל הנכנס או הבא לפתח אוהל מועד, היה עובר דרכן. וכאשר היה עובר דרכן, היה מיטהר. תהליך ההיטהרות בעזרת הנשים הצובאות היה באמצעות השיקוף שהיו עושות בעבור האדם. כל אדם שהיה פוגש בהן – היה מקבל שיקוף ישיר ומדויק על עצמו, על מקומו ועל מצבו. על עוצמתו ועל חולשותיו ומגרעותיו. היה עליו לעזור אומץ ולהסתכל אל פניהן של הנשים הצובאות במראותיהן, ולראות עצמו דרכן ללא מסכות, ללא לבושים והוא ערום ועריה נכנס לאוהל מועד.

ה- תפקידן היה לטהר את כל באי המקדש דרך תפקיד המראה שהן אחזו בו. כאשר אדם רואה עצמו ללא כחל וסרק, הרי הוא מיטהר ומשיל מעליו את כל מה שאינו שייך למקור ההוויה שלו. הוא חוזר ליסודותיו, לעצמו ולמקור נשמתו. תהליך החזרה והטהרה מחייב את האדם להכיר ב"שקר" או בזהויות כוזבות אותן אימץ לשם תפקיד כלשהו במעגלי הקיום שלו. יש שהוא מזדהה כל כך עמוק עם זהויות כוזבות עד שהוא לחלוטין "טבע" בתוך התפקיד או בזהות הנקנית. לעיתים הוא נלחם ועבד קשה כדי לבנות בו זהות התנהגותית כלשהי, אך זהות זו אינה עולה בקנה אחת עם איכות הנשמה שלו. לכן יהיה עליו לוותר על דבר מה שנאבק רבות לבנות בתוך עצמו (למשל – יש שאדם לא יוותר בקלות על זהות של "מנצח" או של "מנהיג", וכן יש שמעדיף לאמץ זהות של "חלש" או "קורבן" ואז הוא כמו ופתור מן המאבק של החיים). לאדם זה תהליך ההתפשטות מזהויות כוזבות עשוי להיות תהליך כואב ומייסר במיוחד, לכן יש צורך לאישה שהיא כמראה המשקפת לאדם את עצמו במדויק. שכן רק ההתבוננות העמוקה והאמיתית במה שהוא במלואו, יביא לטיהור, שאחריו יכול הוא להיכנס אל המקדש.

ו– האישה המטהרת, היא עצמה טהורה. אם אין היא טהורה, תכנים אותם היא משקפת ידבקו בה ובמהרה היא עצמה תסטה ממקומה. לכן אומר ר' אברהם אבן עזרא, על כך שהן נטשו את התאוות ואת הבלי העולם והתקדשו לעבודה כנזירות.

ז- תפקידה של האישה בשיקוף לאדם את מה ששקרי בו, שאינו אמת בו, הינו תפקיד קשה ביותר. עליה להיות נקייה, עליה להיות חזקה באמונתה כדי שלא להיפגע ממה שהיא באה במגע איתו. עליה לפתח חסד ורחמים כלפי הדבר שאותו היא רואה. שכן את השקר היא רואה, ואת מקומו החלש של האדם שאימץ לעצמו את השקר. עליה לבוא לשקר ברחמים אך בחוסן וכוח ובעמידות איתנה. אם אין לה חסד בעת היותה בתפקיד, היא תיפול במהרה לשיפוטיות ולכעס, וכך לא תוכל להיות כלי שרת לבאי המשכן. מתוך החולשה וצרכי הקיום והישרדות, האדם בונה בתוכו מערכות התנהגות של שקר. האישה, האוחזת במראה, רואה קודם את הלב הנוגע, ואת המקום האנושי באדם, משם בא החסד, הרחמים והאהבה.

ח – מכאן שהאיכויות של הנשים הצובאות הן: טוהרה נפשית, גישה של חסד ורחמים כלפי האדם החלש או החוטא, יכולת יציבות ועמידות ללא מעורבות עם הדבר שבו הן עוסקות, אמפתיה מלאה אך מתבוננת שאינה מעורבת רגשית, נאמנות מלאה לתפקיד, אמונה ודבקות בתכלית ומטרת הדבר שהן עושות, תפישת שליחות שיש מאחוריה אמונה – דבר המהווה כוח המניע לעשייה, חיבור ישיר לצור העולמים.

ט- מכאן שלא תיתכן עבודת מקדש ללא הנשים הצובאות במראותיהן את פתח האוהל, שהן היו נביאות לכל דבר, ועסקו ב"נבואה הנשית".

י– מהי אם כן הנבואה הנשית? זהו המקום באדם (זכר ונקבה) המסוגל להיות ככלי ריק, ועדיין לעמוד על עמדו. לא להתכופף, לא להיאבד, לא להיעלם, לא להתמוסס, אלא להישאר יציב וזקוף אך ריק, ככלי הממתין למילוי. והוא או היא, נותרים דרוכים, מודעים, מוכנים, שמחי לב, ממתינים וריקים וללא כוונה וצפייה לדבר המתקבל. זהו המקום ה"רחמי" שהופך את האישה למולידה תכנים ורעיונות וכיצד היא מתמירה את הרוח לדבר מה מוגשם שניתן להבין ולאחוז בו. למעשה כל תהליך של קבלה של דבר מה הבא לאדם מגבוה, מחייב אותו לבנות בו את ה"נבואה הנשית" שהיא אינה קשורה לאישה באופן ישיר, אלא זוהי האיכות הנדרשת לכל ההולכים בדרך הרוח.

2 מחשבות על “פרשת "ויקהל" – המראות הצובאות, נבואת הנשים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s