פרשת "תצווה" – כיצד הופך האדם למשכן

 

"וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי יהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שמות כ"ט, מה- מו)

א– האדם בנוי  מרמ"ח איברים (248) ו שס"ה גידים (365) וכך תרי"ג (613) שהם כלל חלקי המערכת האנושית, והם כלל חלקי הבריאה. כל מה שיש בעולם יש באדם, והאדם הוא עולם קטן המקביל לעולם הגדול. ומכיוון שהאדם נברא בצלמו ודמותו והוא (האדם) מהווה חיבור של כלל העולמות ביחידת קיום אחת, הרי שיש בכוחו של האדם להיהפך למקדש אשר אלוהים עצמו שוכן בקרבו. יש באדם את כל הגורמים המאפשרים זאת, אך עליו לבחור בעבודה הכרוכה במחויבות הזאת. עליו להיות מחויב לתהליך זה בכל נפשו ובכל מאודו. עליו למסור עצמו לתהליך זה ומשמעות הדבר שזוהי מחויבות לחיים (ולא לסוף שבוע).

ב– מצוות "לא תעשה" קשורות ל365 הגידים המקבילים למספר ימות השנה. גיד עניינו חיבור ויצירת קשר בין איברים לשם תנועה ולשם חיבור החלקים ליחידה אחת. מערכת הגידים יוצרת בסיכומו של דבר את גבולות ותיחום הגוף. כאשר תיחום הגוף נוצר, יש לנו את תווי גופו של האדם ואת שרטוטי תבניתו. תבניתו של גוף האדם מקבילה למצוות "לא תעשה" כיוון שהן כמו ואומרות "לא", במובן של הרחקת החלל, דחיית החלל ליצירת תבנית הגוף. קודם היה חלל וכעת יש גוף אדם התופס מקום בחלל. הרחקת החלל לשם תפיסת מקום מחייבת כוח "דוחה" וזוהי משמעות מצוות "לא תעשה" המקבילות לחלקים באדם המכונים גידים. ולכן גידים הם לשם יצירת המבנה. המבנה האנושי, 365 גידים במספר עולה בקנה אחד עם ימות השנה, כלומר האדם מקביל באיברי הגידים ליחידת הזמן המכונה "שנה". כשם ששנה מהווה יחידת זמן המייצרת מקום, כך מערכת הגידים הינו מערך המייצר מקום.

ג- איבר הינו חלק במבנה האנושי שיש לו תפקיד קיבול והכלה. הוא מכיל דבר מה, ודרכו דבר מה חודר או נכנס לתוך המערכת האנושית. כגון איבר העין – דרכה נכנסים רשמים מסוגים שונים. או איבר הפה, אשר דרכו נכנס האוכל וכן הוא משמש אף כשער לנשימה, וכן דרך הפה יש אף יציאה של מילים המדוברות באמצעות הפה, כלומר מטען פנימי שמבוטא במילים ומוציא החוצה לעולם מתוך עולמו הפנימי של האדם. לכן כל האיברים, 248 במספר, מכונים "מצוות עשה", כיוון שדרך האיבר יש אשרור לקיומו של דבר מה. האיברים משולים לכדים המכילים תוכן כלשהו, התוכן עשוי להיות דבר מה גשמי כגון המזון המעובד בקיבה, או דבר מה רגשי, מחשבתי ורוחני. יש קשר בין התפקיד הגשמי והאיכות הרוחנית. למשל הקיבה מעכלת מזון, לכן איבר זה קשור ליכולת התמרה וליכולת ההבנה של האדם. כשם שהאדם מעכל מזון, כך גם הוא מעכל את אירועי החיים. יש אפשרות שאירועי החיים הבלתי מעוכלים יהוו את הבסיס ליצירת כיב קיבה, חומציות יתר, ועוד. לכן מצוות "לא תעשה" הינן כוח דוחה ואילו "מצוות עשה" הינן היכולת לקבל.

ד– איברי האדם – 248 במספר, הינם "לבושים" במובן שהם תוצאה וביטוי לדבר מה עמוק יותר בתוך המכלול האנושי. למשל חוש השמיעה מכונה "איבר" בפני עצמו, האוזן וכלל האיברים הפנימיים של האוזן התיכונה והפנימית, עור התוף, עצב השמע וכו'. הם כולם רק לבוש וכלי לחלק באדם ששומע. לא האוזן היא זו השומעת אלא החלק התודעתי של האוזן שנתנו קיום וצורה לאוזן הגשמית, הוא זה ששומע. ולכן צורת האוזן, גודלה, צבעה, הפרופורציה שלה אל מול שאר חלקי הפנים ועוד, משקף את חלק התודעה השומע באדם ואת איכותו ומעלתו, וכן נקודות התורפה -אם יש לו כאלה, כגון – מה האדם יכול להבין ממה ששמע, איזה דברים מסוגל לשמוע ולהבין ואיזה נושאים אין לו אפשרות למגע איתם ועוד (האוזן הינה איבר היודע לקלוט את צלילים, אך החלק השומע של התודעה הוא זה השומע) . דוגמא נוספת – הלב. איבר הלב הוא האיבר האחראי לתנועת הדם בגוף. כלומר, לתנועת חיים, חיות, אנרגיה, חווית קיום, תזרים חיות לכלל המערכת, ועוד… הלב מכיר ויודע את חיות היסוד שממנה האדם ניזון וחי. לכן הלב מכונה משכן של הנשמה, שכן הוא יודע להניע את אנרגית היסוד עליה הנשמה נשענת והיא מוצאת מקום לשכון בו. לכן אומרים ש"הנפש היא הדם". כלומר הלב הינו המשכן לחיים הבסיסיים הזורמים בעורקי גוף האדם, ולכן הלב הופך למקום שהוא המקום המקודש באדם. מכאן שאי סדירות של דופק הלב, וכן כל שאר הפתולוגיות של הלב, כגון אוטם עורקים, קישוי ועיבוי שריר הלב, התקפי לב, תעוקת חזה ודפוסים קבועים של דופק לא סדיר, הם כולם סימנים לקשיים של האדם להיות נאמן לדרכו ולקריאת הלב שלו. במובן של מעקב אחר קריאת הלב ולחיות כציווי הלב.

ה– לכן אין להתייחס לגוף כאל הצטרפות כימית של רקמות שונות לצורת חיים כלשהי, כלומר- אין להתייחס לאדם כאל גוש בשר. אלא יש להבין שהאיברים הינם רמיזה לאיכות נפשית או נשמתית שיצרה ונתנה קיום לאותו האיבר. הגוף הוא צל לנפש האדם, הוא רק מקום זמני ומשכן זמני לנפש האדם בדרכה במסע הפרטי שלה.

ו – ולכן  הפסוק "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה –ח') מתכוון לשני סוגי מקדשים. האחד – בית או אוהל מועד, שהוא מקביל למערכות שמים וארץ ובו מתחברים השמים והארץ. השני הוא האדם אשר עליו לבנות עצמו כמקדש לאלוהות שתמצא בו מקום לדור ולהיות בעולם דרכו. באדם שנבנה כבית מקדש לאלוהות, השמים והארץ נכללים בו, והוא חיבור של עליונים ותחתונים.

ז- האופן שבו הוא הופך לכזה הינו בזכות ההבנה של 248 האיברים וכיצד הם עצמם וכל אחד מהם הוא מקדש לאיכות מסוימת. כמו שנאמר למעלה, כאשר אותה האיכות השייכת לכל איבר מובנת ומקבלת את מקומה הקוגניטיבי והמודע, הפרופורציות של מה חשוב ומה טפל בחייו של אדם מתהפכים לחלוטין, שכן העיקר הוא הנפש. למשל – אין לראות במעיים צינור המוביל מזון, אלא את הצד הקוגניטיבי באדם היודע להפריד "מוץ מתבן", יודע לקחת את הזהב ולדחות את המתכות הפשוטות. תהליך אלכימאי לכל דבר, מכאן שתורת האלכימיה נלמדת מפעולת המעיים. וכך הלאה כל איברי האדם הם איברי הנפש, איברים של איכות רגשית, מחשבתית ורוחנית המתגלמים באיבר.

ח- ואז היא, נפשו של אותו האדם הופכת בעצמה ל"לבוש" נוסף לאלוהות, אשר איכותה של הנפש הינה ביטוי לדבר שמהווה סיבה לקיומה, כך הנפש הופכת ללבוש לאלוהות.

ט– הנפש עצמה באה לידי ביטוי בתכונות אופי המאפיינות את ייחודיותה ואת סגולותיה וכן את נקודות התורפה שלה. אופני ההתנהגות של האדם ונטיות האופי שלו מלמדות על איכות הנפש.

י- אותן דרכי ביטוי ותכונות האופי שיש לאדם הן "מלבושי" הנפש, הן צינורות ביטוי לתוכן עמוק יותר המגולם דרך תכונת אופי. למשל תכונה מולדת של אומץ לב, הינה דרך לביטוי של איכות נפשית שאם תתפתח בהתאם לאיכותה של הנפש, האומץ ייתן לאדם יכולות של פריצת גבולות והנגשה של מימדים חדשים לעצמו ולעולם. מכאן הביטוי "אדם עובד". אדם שעובד על מידות ההתנהגות שלו למען שינוין על מנת שתכונות האופי וההתנהגות שלו יהיו הולמות את איכות הנפש ותבטאנה את הנפש נאמנה. אז המלבושים תואמים את הלובש. והם עצמם מעידים על הלובש. מטרתו של ה"אדם העובד" הינה שתכונות האופי המולדות או הנרכשות שלו, תהיינה בהתאם למקור הנפש השוכנת בו, כך יש אחדות ואז "תוכו כברו", פיו וליבו שווים.

סיכום – שתי הפרשות העוקבות, "פשרת תרומה" ו"פרשת תצווה", באות ללמד את האדם על היחס והגישה הנכונה לעצמו. מי הוא האדם במקורו, ומהי הגישה הנכונה לגופו ולעצמו כיחידת קיום שעשויה להיהפך למקדש. מהי הדרך וכיצד להיהפך לכזה? באמצעות שינוי הבנה בסיסי לגבי גופו וחלקי הנפש האחראיים למבנה האנושי.

2 מחשבות על “פרשת "תצווה" – כיצד הופך האדם למשכן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s