פרשת "יתרו" – ואתה תחזה

פרק א' –

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ–כִּי מְאַסְתִּיהוּ: כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם–כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א'- ט"ז,ז')
האל מנחה את שמואל כיצד מתבוננים באדם, וכיצד רואים את האדם באמת. וכן שמואל לומד מהי מערכת הצפייה שאותה עליו לפתח כדי לראות את מה שהאל מראה לו ומלמד אותו.

אדם מסתכל על זולתו באמצעות עיניו – ומה הוא רואה בזולתו? חזותו החיצונית, הופעתו, אופן לבושו, אופן דיברו ואופן ההנגשה שלו את עצמו. כל אלה תיאורים על עצמו. הם אלו שמותירים איזה רושם אצל חברו. רושם זה נקלט דרך החושים. מתוך כך אדם מפתח דעה על זולתו. הקריטריונים שעל פיהם הוא שופט את חברו לרוב הם ערכים חברתיים של יופי, הישגים, וכל אותן הנקודות שהופכות אדם למוצלח בחברה מסוימת.

אך לא זו דרך האל לבחון אדם. האל רואה את ליבו של האדם, כלומר את פנימיותו, את מי שהוא באמת, וכן את יכולותיו העתידיות (הפוטנציאל שלו). היכולות העתידיות של האדם, יש שהןתישארנה תמיד כפוטנציאל ולעולם לא תתעוררנה להגשמה, ויש שפוטנציאל מסוים באדם ילחם קשה ולא ימצא שום כוח בעולם שימנע ממנו את רצונו להגשמה. לעיתים התנאים הסביבתיים הם אלו שקובעים אם ליכולות עתידיות שיש באדם כגרעין פוטנציאלי, יוגשם בקלות וללא הפרעות. או לחילופין, יש שהפרעות רבות וגורמים סביבתיים כמו ו"גונבים" מן האדם את האפשרות להגשמה של יכולות שיש לו כפוטנציאל.
עצם ההתבוננות על פוטנציאל הטמון באדם, מאפשרת ונותנת לו את הקרקע הנדרשת להתחלת תהליך הגדילה. וצריך עיניים היודעות לזהות באדם את מה שהוא מסוגל להיות בעתיד. את אותם גרעיני נפש שיכולים לצמוח ולהבשיל בו.

זהו הנושא שאותו האל פתח לשמואל. לדעת לראות את גרעיני הנפש הפוטנציאליים אותם הלב יכול לראות ולא העין, שכן העין יודעת לראות רק את מה שכבר הוגשם, ואילו הלב יודע לראות את ההוויה של האדם על כלל רבדיה.

מהי אם כן ראיית הלב? ראיית הלב רואה את האדם ולא את ביטוייו בלבד. היא רואה את חלק האנוש, את רגשותיו ואת מאוויו הגנוזים, את דיבור נשמת האדם שלרוב שותקת היא ואין קולה נשמע אלא אם האדם המקשיב מטה בכוונה רבה את ליבו לשמוע. קולה של נשמת האדם לרוב אינו מתומלל במילים, אך הוא צועק את עצמו באופנים רבים אחרים. ראיית העין ושמיעת האוזן לא תועיל. אך הטיית הלב פותחת את האדם לראות ולשמוע את מה שקודם היה נסתר.

אנשים רבים חווים בדידות נוראה בימינו. המפגש של לב אל לב כבר נדיר ואינו בנמצא. האדם נפגש עם הסביבה שלו וזו רק רואה אותו לפי העין ולא בראיית לב. ראיית העין רואה רק את החיצוניות של האדם ולא את תוכו, היא רואה את האחר דרך קריטריון של רווח והפסד, ושל "מה יצא לי מזה" . מפגשים אלו מותירים חלל וריק, בו האדם חש בדידות נוראה. יש שחיים כך שנים רבות, עד לדרגה בה הם מפסיקים להאמין באפשרות הפשוטה של מפגש אמיתי של אדם לאדם. במצבים אלו משהו עמוק בפנים, אור וחיות פנימית כבה להם, והם משתבללים לתוך עצמם, דבר המוסיף מירמור וכעס ואף עצב עמוק. אנשים חפצים וכמהים לקשר של לב אל לב. כי אז הם נראים על ידי האחר, ואז עולה האפשרות למקומות ולכישורים נוספים לנבוט בתוכם, לנשום ולחוש בחיים. זוהי ההתחלה של התנועה של היכולות העתידיות של האדם להגשים את עצמן. הן תלויות במגע הלב. מגע הלב הוא זה שמצית, מדליק ומעיר את הישן מתרדמתו.

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות י"ח, כ"א) רש"י: אתה תחזה, ברוח הקודש שעליך.
גם משה רבנו כאשר שומע הוא את עצת חותנו יתרו, הוא מפנה את תשומת ליבו כיצד לראות מי הם האנשים שאותם הוא צריך לצידו. ואתה תחזה, ברוח הקודש. כלומר – אל תסתכל לפי העין אלא לפי הלב, שם שוכנת רוח הקודש. לאופן התבוננות זו יש כוח עצום, שכן קשר אנושי הנובע מהתבוננות הלב, בנוכחות רוח הקודש מאפשר קשר אחר לחלוטין בין אדם לחברו. בקשר זה אין בדידות, אין ניתוק, אין שיכחה, אין אכזבה, כאב וצער. אלא שותפות, הבנה, אחדות, גילוי והתפתחות. דרך פתוחה שניתן להלך בא, אז כל קושי ניתן לפיתרון. אנשים שחשו קשרים מסוג זה עם אנשים אחרים, חשים געגוע עמוק לקשרים באיכות זו. שכן "רוח הקודש" לקחה חלק בקשר זה, ולטעם זה אין תחליף. חסרון מגע מסוג זה, הוא חסרון "רוח הקודש" במגע בין אנשים, דבר המביא להורדת התקשורת האנושית לרמת הגשמת הצרכים בלבד, ומקום זה מביא לידי בדידות ועזובה.

על האדם לשאוף לראיית הלב, שם מתאפשרת ההגשמה של הרבדים החשובים של קיומו.

מספר כללים לשם פיתוח ראיית הלב:

א- כנות תמידית של האדם עם עצמו. לעיתים האדם נוטה לתרץ ו"לספר סיפורים" המייפים דברים . נטייה זו מביאה לידי הכחשה ולכן לידי פיצולים בנפש האדם. כנות אמיתית של אדם עם עצמו אינה בהכרח ביקורתית או נטייה קטלנית של האדם על עצמו. אלא יכולה היא להיות פשוטה, מודה ומתבוננת.
ב- בכל יום יש לפרוש לזמן מה מתאוצת היום לפרקי זמן של "התבודדות", או התבוננות. יש לעצור את השטף היומי כדי לראות את מה שזרימת הזמן ביום נוטה לעוור. העצירה היא על מנת להתעורר מתנועה לא מודעת או מעוורת להוויה יותר ערה תודעתית.
ג- בכל יום יש לאפשר חלל, זמן, מקום, כדי להזין את המקומות העמוקים של האדם. זאת על ידי דבר מה שנוגע עמוק בנפש. אולי פרקי שירה, לימוד, מדיטציה, אומנות, הליכה, ריקוד, או כל פעילות שהאדם חש מוזן במקומות העמוקים שלו. פעילות זו תאפשר לך להיות קשוב לנפשך ומכאן להיות רגיש יותר לשמוע את ליבו של הזולת.
ד- כדאי למצוא אדם חבר שאיתו ניתן לשוחח, לשתף ולדבר על כל נושא או תחום שבנפשו של האדם. שיחה בא אין סודות ואפשר לפתוח הכול.
ה- יכולות של קשב הופכים לאומנות כאשר האדם מתרגל לזמן מה הקשבה והתבוננות לא על המראה החיצוני של האדם אלא על נושאים אחרים הבאים מן האדם, כגון קולו של אדם. הקול של האדם ללא מילים, הקול בלבד, הינו הביטוי העמוק של מימד ההוויה באדם. להכיר את קולו של אדם ולהבין מה הקול לבדו אומר, לפני התלבשותו במילים, או בחיקויים שונים, מאפשר מגע עם האדם ברובד המהות שלו. וכן התבוננות על פניו של האדם ועל מבנה גופו של האדם, המחוות שלו, וניסיון לזמן מה לשבת במקומו להיכנס לנעליו לחוות את מקומו כמו שהוא בתוך גופו של חברו, מאפשר לחוש את מקומו המדויק של האדם לפני שהוא מופיע כלפי העולם ב"הצגות" שונות.
ו- הקשבה לזולת מתוך סקרנות ולא מתוך שיפוטיות או ביקורתיות. להקשיב לרבדים של נפשו, לשאול, להתעניין במה שהוא מספר לך. לא מייד להביע דעה או לשפוט את דברו. אלא רק להקשיב ולשאת את החלל שביניכם המאפשר לשני לדבר את עצמו.

סיכום: בראיית העין האדם רואה את חברו כמו שהוא נראה במצבו הנוכחי בהווה שלו, ואילו בראיית הלב האדם רואה את האפשרויות הפוטנציאליות העתידיות שיש לחברו, ובכך מעצם זאת הראייה הוא מאפשר ופותח לחברו את הדרך להגשמה של חזון חייו, הוא הופך לפותח השער עבור חברו, מעצם זאת ההתבוננות. יש נוכחות אלוהית בשער הנפתח, יש את השכינה בראיית חזון ובפתיחת השער להגשמה של האדם את עצמו, וזוהי דרך נוספת למפגש האלוהי.

כמו כן, עד כה עסקנו במקום שממנו האדם בא ויוצא לעולמו, דרך ה"עין" היא דרך חיצונית, ואילו דרך ה"לב" היא הדרך הפנימית (התשתית התפישתית שממנה האדם יוצא לעולם) בחלק הבא נעסוק בתוכן אותו האדם בוחן כאשר הוא יוצא מעצמו לעולמו.

פרק ב' –

בספר הזוהר יש שני מקורות מרכזיים המתייחסים ומלמדים את אופן ההתבוננות על חלקי גוף האדם, הראשון הינו חלק זוהר על פרשת יתרו, והשני בחטיבה המוכנה "תיקוני זוהר" בתיקון ע', שם מובא בהרחבה על חלקי גוף האדם ומשמעותם, הינה כמה צדדים על דרכו של הזוהר לפתוח את נושא זה.

"לָמַדְנוּ שֶׁמֹּשֶׁה הִתְקַשָּׁה בָּזֶה, עַד שֶׁבָּאָה שְׁכִינָה וְלִמְּדָה אוֹתוֹ, וְהִיא רָאֲתָה וּבָחֲרָה אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁנִּרְאִים בְּפַרְצוּף, וְשָׁם מֹשֶׁה לָמַד אֶת הַחָכְמָה הַזּוֹ וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם…. לָדָעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא. בְּשִׁשָּׁה צְדָדִים יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן. בַּדְּיוֹקְנָאוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְלָדַעַת הַחָכְמָה עַל בֻּרְיָהּ. וְאֵלֶּה הֵם בַּשֵּׂעָר, בָּעֵנַיִם, בַּחֹטֶם, בַּשְּׂפָתַיִם, בַּפָּנִים, בַּיָּדַיִם, בְּאוֹתָם שִׂרְטוּטֵי הַיָּדַיִם. וּבְשֵׁשֶׁת הַצְּדָדִים הַלָּלוּ כָּתוּב וְאַתָּה תֶחֱזֶה. ואתה תחזה בשיער וכו"  (זהר פרשת יתרו, רזי דרזין)        אומר הכתוב בזוהר ש"השכינה באה ולימדה את משה את חוכמת קריאת הפנים, ושרטוטי הגוף" כלומר שליבו של משה היה זמין לו לראות דבר מה בדרך הלב, שם ניתן לראות בהנחיית השכינה.

האל ברא את האדם בצלמו ובדמותו, לכן פרצופו של אדם וכל פרטי תווי גופו, מתארים את הצלם והדמות של מי שברא אותו.   לכן אופן התבוננות  זו של בספר הזוהר יוצא מתוך ההנחה שהאדם מעוניין בראיית הלב כדי להכיר את עצמו ברבדים העמוקים וכן כדי לקדם את עצמו ולפתוח את החלל הרצוי לפוטנציאל שרוצה וצריך להתפתח מתוכו. לימוד זה אינו נועד כדי שלאדם יהיה כוח על האחר עקב היותו "יודע" עליו דבר  מה. הכתובים מזהירים את הלומד – אם המוטיבציה שלו לידע מסוג זה הינה בכדי לפתח כוחות שייתנו לו יתרון ולכן כוח שאין לאחר, לאדם זה לא תצלח הדרך, ואין מקום לסוג זה של מוטיבציה. לימוד זה מיועד לאנשים שרוצים לחשוף בתוכם את רובדי האלוהות הממתינה בתוכם, וכן לעזור לאחרים בדרך זו.

הזהר מלמד כיצד הגוף הוא לבוש לנשמה, ולכן הגוף כמו בגד, מרמז על הדבר אותו הוא עוטף, ונותר בגוף את ה"רשימו" שאותו הוא מכסה. כמו כן דרך ההתבוננות על הגוף ניתן להכיר את רבדיה של הנשמה המסתתרת, ולכן את הזרעים הפוטנציאליים המחכים לזמנם להפוך לעץ גדול. לכן כאשר אדם מסתכל על חברו ורואה את החיצוניות שלו – אל לו להסתפק רק במה שהוא רואה, אלא עליו לשואל על מה הדבר מעיד? על איזה רובד נשמתי חיצוניות זו מעידה? ומכאן לפתח סקרנות והקשבה לזולת כדי להגיע אל ראיית הלב.

כמה נקודות העולות מן הפרשה בספר הזוהר, מתוך פרשת יתרו:

א– "פָּתַח וְאָמַר, וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שּנְאֵי בָצַע. פָּסוּק זֶה פֵּרְשׁוּהוּ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחֱזֶה, לֹא כָתוּב תִּבְחַר אֶלָּא תֶחֱזֶה, לְפִי מַרְאֵה הָעֵינַיִם. בַּמֶּה? בַּדְּיוֹקָן שֶׁל אָדָם בְּשֵׁשֶׁת הַצְּדָדִים הַלָּלוּ שֶׁאֲמַרְתֶּם, וְהַכֹּל בַּפָּסוּק הַזֶּה. וְאַתָּה תֶחֱזֶה – אַחַת, בַּשֵּׂעָר. מִכָּל הָעָם – שְׁתַּיִם, בַּמֵּצַח. אַנְשֵׁי חַיִל – שָׁלֹשׁ, בַּפָּנִים. יִרְאֵי אֱלֹהִים – אַרְבַּע, בָּעֵינַיִם. אַנְשֵׁי אֱמֶת – חָמֵשׁ, בַּשְּׂפָתַיִם. שּנְאֵי בָצַע – שֵׁשׁ, בַּיָּדַיִם, בְּשִׂרְטוּטֵיהֶם"

ב– "שֶׁאֵלּוּ הֵם הַסִּימָנִים לָדַעַת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם לְאוֹתָם שֶׁרוּחַ הַחָכְמָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. וְעִם כָּל זֶה, מֹשֶׁה לֹא הִצְטָרֵךְ לָזֶה, אֶלָּא מַה כָּתוּב? וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיְתָה בָּאָה אֵלָיו וּמוֹדִיעָה לוֹ, וּבָהּ הָיוּ רוֹאִים הַכֹּל"

ג– "מֶלֶךָ הַמָּשִׁיחַ בְּרֵיחַ, כְּמוֹ ,  וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו  יִשְׁפֹּט וְגוֹ'. וּשְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה דָּנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה. שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם עַל פִּי עֵדִים, עַל מַאֲמַר הַתּוֹרָה. חֲכָמִים שֶׁמַּכִּירִים בְּאוֹתָם דְּיוֹקְנָאוֹת, עֲלֵיהֶם לְהַזְהִיר אֶת בְּנֵי הָעוֹלָם וְלָתֵת רְפוּאָה לִבְנֵי אָדָם וּלְרַפֵּא אֶת נַפְשָׁם"

חוש הריח אינו משקר, אם אדם מבין את מה שהוא מריח ויודע את המשמעויות של הריח, היא יודע בדיוק רב את מקומו של האדם אותו הוא מריח.   כמו שנאמר למעלה, אם האדם מסוגל לחיבור לאדם אחר כך שהוא חש אותו, הוא מאפשר לו חלל לשינוי, להתנקות, להבראה ולריפוי.

 

לסיכום – הקשר שבא מן ההקשבה וראיית הלב בין אדם לחברו הוא קשר המזמין שכינה שתשרה בין שניהם. במקום בו יש שכינה פוגשים את אלוהים. לכן קשר של לב אל לב בין בני אדם הינה  דרך נוספת למפגש האלוהי.