פרשת "תולדות" – הביוגרפיה של מידת הדין

 

על מידת הדין כשפגשה את עצמה

יצחק מכונה "גלגל הדין". המידה במידות האל המכונה "מידת הדין", מתגלמת ובאה לידי ביטוי מלא בחייו הביוגראפיים של יצחק.

האל ביקש לברוא את העולם במידת הדין "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים." (מדרש רבה בראשית י"ב) . על פי רצונו הראשוני של האל, היה העולם אמור להתנהל ולהיברא רק על פי מידת הדין. צד אחד של מידת הדין הינו ביצירת גבול, תיחום, הפרדה ולכן הגדרה של דבר מה נפרד המקבל זהות עצמאית נפרדת מן האל "דאמר ר' לוי מאי דכתיב אני אל שדי, אני הוא שאמרתי לעולם די, אמר ר' לוי בשעה שברא הקב"ה את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה ויבשו. (חגיגה יב א). שמו של האל המופיע בשם "שדי" מכוון למידת הדין היוצרת גבול ומתחמת דבר מה לשם הגבלתו ולשם יצירת זהות מובדלת ומאובחנת בזכות הגבול ששם לה. כך שצד אחד באיכויותיה של מידת הדין הינו ביצירת זהות מאובחנת ומובדלת, דבר המאפשר את הרב גוניות העצום של הצורות הנבראות, כל מין נברא הינו תוצר ישיר של איכות מידת הדין היוצרת צורה לדבר הנברא, ושמה לו גבול וסוף.

צד נוסף של מידת הדין הינו בעמידה על הצדק ועל החוק המוחלט. אין נמלט מן החוק ואין נמלט מצו השפיטה של הדין המתחייב ממעשיי האדם וממה שראוי לו לקבל עקב המעשים שעשה, וכן עקב מה שנמנע מלעשות. (יש הנשפט על שעשה, ויש הנשפט על מה שלא עשה). הדין המוחלט הוא ישר, קר, חורץ גורלות, ישיר וללא משוא פנים. הסוף המוחלט של דין, שפיטה וצדק, הינו בסוף המוחלט של כל חיי האדם, וזהו המוות ממנו לא ניתן להיחלץ או להימלט . חוץ מיחידים, כגון חנוך "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" , אליהו הנביא "וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם" ויש אומרים אף יעקב, "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" אסיפה וגוויעה נאמר על תהליך מותו של יעקב. מיתה לא נאמר בו.

איכות המוות של מידת הדין, הינה שכל אדם המגיע לשעת מותו, פוגש את נחת זרועה של מידת הדין. כמו כן במקומות בחיי האדם שם הוא חלה או דבר מה קשה ארע לו, גם זוהי נחת זרועה של מידת הדין (כל חולי הבא לאדם, הינו חלק ממנת זרועה של מידת הדין). מידת הדין היא המענישה, השופטת והמוציאה לאור את הצדק המוחלט. לכן מידה זו מעוררת חרדה, יראה וחלחלה ממש בקרב אנשים החשים את התקרבות נחת זרועה של מידת הדין, על היותה עיוורת ומוחלטת וחסרה בהבחנה. המוות אם כן, הינו שלב בלתי נמנע בו האדם יפגוש את מידת הדין וכוח חרבה. כל אדם נפגש עם המוות על פי אורחות חייו, מעשיו ולאיזה אדם הפך, כל אלא הינם מן המרכיבים שדרכם מידת הדין קובעת את אופיו של מיתת האדם. אם מות נשיקה או מות ייסורים.

יצחק לעומת זאת מת ונולד מחדש, עבר דרך המוות וקם לתחייה, באירוע המכונן של חייו וזהו אירוע העקדה. שם היה מוכן למות ללא שאלה על רצונו של אביו, מתוך מסירת נפשו לרצון האב. לכן לפי חז"ל הוא מת וקם לתחייה ״ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח״ (רש"י ויקרא כ"ו, מ"ב). כך שיצחק עבר חווית מיתה וחזר לקיום רגיל, אך כאחד שהמוות אינו גורם משפיע או מכריע על חייו יותר, הוא עבר דרך שערי מיתה וחזר, ולכן ניצח את המוות. לכן חז"ל מייחסים לו את העיקרון האמוני של "תחיית המתים" דבר המגולם בברכה בשנייה של תפילת שמונה עשרה המיוחדת לשמו "מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר" .

מכאן שיצחק אינו אדם רגיל כלל, הוא נולד בנס, הוריו לא היו בעלי כושר הולדה. אביו בן מאה ואימו בת תשעים. הוא נעקד, מת וקם לתחייה. הוא מתעוור בגיל מבוגר ואינו יכול לראות יותר. אירועים אלו משקפים את איכויותיה של מידת הדין. היא זו הקובעת חיים ומוות, היא זו המענישה ואין להיחלץ ממנה, היא זו הרואה צדק מוחלט ללא פשרות, בקור וניתוק מן האפשרות האחרת של חסד ורחמים. אין בה משוא פנים ואין חריגה מחוט השערה. מידת הדין היא קשה, מחרידה, עיוורת, מוחלטת, מביאה עימה את אימת העונש והכאב. חייו של יצחק מבטאים את הילוכה של מידת הדין. התבוננות בתיאור חייו של יצחק מלמדים על כך  שהוא אדם ללא בחירה, הוא אינו עושה דבר מעצמו, הוא מופעל מתוך נסיבות, או עושה מתוך שנאמר לו. הוא מעצמו לא עושה דבר. ונטייה זו הינה עוד איכות של מידת הדין. היא פועלת בעיוורון כי כך אמר החוק, אין הבחנה, אין התבוננות, נכון או לא נכון? כדאי או לא? ראוי או לא? מידת זו הינה עיוורת ללא שום בחירה או הבחנה בין דקויות המתחייבות ממתן דין וגזירות הנובעות מעובדות או ממהלך חיי האדם.

אם כן, יצחק שמגלם את מידת הדין, והוא והיא חד הם – על מה חרד חרדה גדולה עד מאוד? מהי סיבת החרדה של יצחק? וכיצד אדם כמו יצחק מגיע למקום בו הוא חרד חרדה גדולה עד למאוד?

חרדתו של יצחק הינה ביטוי להפניית מידת הדין והתבוננותה לראשונה על עצמה. עד כה היא הייתה השופטת, שפיטה של עיוורון מוחלט. כעת הסתובבה "להט החרב המתהפכת" והראתה למידת הדין את עצמה, ואת הכשל האיום שלה בחסרון כושר ההבחנה בין שלל גווני הצדק. מידה זו שהיא עיוורת בטבעה הבסיסי, לפתע פקחה את עיניה וראתה את עצמה, ואת מכלול הפרטים שקובעים בתוכה את עיוורונה. דבר זה עורר בה חרדה עד מאוד. חרדה על היווכחות בטעויות רבות וקשות שעשתה וכן על מה יעלה כעת בגורלה שלה עקב עיוורונה המוחלט קר הלב המנותק מן הרחמים והחסד. החרדה של מידת הדין מבינה שדין מוחלט טועה, אינו מאפשר עתיד, הוא מכחיד את האפשרות העתידית שצריכה עוד הזדמנות. היא הבינה שצדק ללא הבחנה, על אף כי צודק הוא, ללא ההבחנה – הפך לטועה טעות מרה ואיומה, והכחיד פוטנציאל של חיים שצריכים עוד זמן להבשלה, חלל לתנאים אחרים להנבטה עצמית, שינויי אקלים שבמקום וזמן אחר, מה שנראה כעת כחסר סיכוי, בעתיד יהיה מלא ושופע. מידת הדין ראתה זאת בעצמה בעת היותה נפגשת עם עצמה אולי בפעם הראשונה מעת בריאתה, ודבר זה גרם לה לזעזוע עמוק, חרדה גדולה עד מאוד. היא מבינה שאם עולם תלוי בה, הוא לא יהיה. היא תכחיד אותו וגם את עצמה איתו. והיא עצמה תכחד מכוחה העיוור.

לאחר אירוע זה, מידת הדין הופכת ל"דין רפה", דין רך יותר, דין שיש עימו שיג ושיח. "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" (בראשית כ"ה, י"ט). לפי חז"ל יצחק ירש את קלסתר פניו של אברהם אביו, לכן הפסוק מוצמד. תולדות יצחק שאביו אברהם מוליד אותו…. אך אברהם ויצחק הם ניגודים מוחלטים זה לזה, אברהם הוא חסד, כמו שמש המאירה על הכול בין טוב ובין רע, ואילו יצחק הוא דין עיוור, המחוסר בכושר הבחנה, מנותק וקר.

אין זה כך יותר לאחר החרדה של יצחק. לאחריה הוא מתרכך ומתקרב אל אביו אברהם. לאחר החרדה יצחק מתקרב להיות בקלסתר הפנים של אביו, על היותו יותר בעל חסד, רחמים ותבונה של יכולת ההבחנה. לאחר החרדה, מידת הדין רכשה לעצמה איכות נוספת, את איכות כושר ההבחנה. כעת היא רכה וסלחנית יותר, שאם לא, אין העולם עומד.

מאז שראתה מידה זו את עצמה, והבינה דבר מה על עצמה, אין הופעתה יותר קשה כמקודם. כעת הופעתה של מידת הדין נוכחת בחיי אדם כאצבע מכוונת, כאשר האדם סטה, חטא, עשה מעשים שאינם ראויים ויש צורך לעוררו להתבוננות ולבדק בית עצמי. מידת הדין באה ומשקפת לאדם דבר מה על עצמו ועל דרך ההתמודדות שלו. לרוב שיקוף זה אינו קל ואף קשה מנשוא, ומתבטא לעיתים בחולי קשה, מפלה כלכלית, שינוי בסטאטוס חברתי שאדם איבד ועוד… מאחורי ניסיונות אלו הבאים אל האדם, יש את טעם החסד המאפשר ללמוד, להבין, להתקדם מן הניסיון. הדין כבר אינו מוחלט יותר, הוא בא עם טעם של הוראה ולימוד והכוונה למקום הרצוי, ועם האפשרות לשינוי והתחלה חדשה. כך שהשיעור לה זכתה מידת הדין, עומד לזכותה עד לימינו אנו. והדין בא תמיד עם טעם החסד.

יתבונן כל אדם על עצמו ועל חייו, ויראה שגם בשעות האפלה הקשות ביותר, היה שם אור קטן, שהושיט יד, נתן תקווה והראה את הדרך. במצבים מסוג זה, על האדם להתמקד באור קטן זה, אותו אור קטן ילך ויגדל, ואט אט, תתהפך  הקערה על פיה.