פרשת לך לך – המהפכה השקטה, ועל הציווי הבסיסי לחדש

"אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם–שֵׁם בֶּן-מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁד: שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל. וַיְחִי-שֵׁם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-אַרְפַּכְשָׁד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי, חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-שָׁלַח וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֶׁלַח, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת . וְשֶׁלַח חַי, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-עֵבֶר. וַיְחִי-שֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-עֵבֶר, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי-עֵבֶר, אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-פָּלֶג. וַיְחִי-עֵבֶר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-פֶּלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי-פֶלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-רְעוּ. וַיְחִי-פֶלֶג, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-רְעוּ, תֵּשַׁע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי רְעוּ, שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-שְׂרוּג. וַיְחִי רְעוּ, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שְׂרוּג, שֶׁבַע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי שְׂרוּג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-נָחוֹר. וַיְחִי שְׂרוּג, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-נָחוֹר–מָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי נָחוֹר, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-תָּרַח. וַיְחִי נָחוֹר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-תֶּרַח, תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי-תֶרַח, שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר, וְאֶת-הָרָן. וְאֵלֶּה, תּוֹלְדֹת תֶּרַח–תֶּרַח הוֹלִיד אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר וְאֶת-הָרָן; וְהָרָן, הוֹלִיד אֶת-לוֹט. וַיָּמָת הָרָן, עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם, נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת-נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת-הָרָן אֲבִי-מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן" (בראשית י"א- י', ל"ב)

קיים דפוס תנועה קבוע בדורות שקדמו לאברהם. כולם (חוץ משם בנו של נח) מולידים את בנם הבכור בגיל 30 בממוצע, ולאחר מכן מולידים "בנים ובנות". כאשר לבן הראשון ייחודיות בכך שהוא ההמשך, ושמו מצוין בכתוב. חשיבותם היא בלהעביר את המסורת של נח לדורות הבאים, לכן הם מצוינים בשמם הפרטי. לבנים ולבנות הבאים אחרי הבכור אין את אותה החשיבות, ולכן הם אינם מצוינים בשם, אלא רק בייחוס לאב מסוים.

לתרח אביו של אברהם קורה דבר מה דרמטי במהלך חייו, הוא מצליח להוליד בגיל מאוחר לאבותיו. בגיל 70 הוא מוליד שלושה בנים שהם כולם מוזכרים בשמם. כלומר שלושתם בעלי יכולת לשאת את דבר המסורת. בן אחד, "הרן" שמו, נפטר. דבר שלא היה עד לנקודת זמן זו, מוות לא צפוי, שלא בעיתו ולא בזמנו. בחייו של תרח מתרחשת טרגדיה אמיתית. חייו אינם דומים יותר לחיי אבותיו. בנו נפטר, והוא עצמו מתקשה להוליד. וכן לאברהם בנו אישה עקרה והיא אינה יכולה להוליד את דור ההמשך. כך שבחיי תרח מתגלה שבר אמיתי. שבר המחייב את תרח למצוא צורת חיים ודרך חיים חדשה. הפיתרון של תרח הינו בעזיבת מקום הולדתו באור כשדים, והליכה עם כל משפחתו לארץ כנען. יוזמת הנדודים בחיפוש אחר מקום חדש וכן הראיה בארץ כנען כמקום ההבטחה לאפשרות לנטיעת שורש, אינה של אברהם אלא של אביו, שבחייו נוצר קרע מן הדפוס המתגלגל של חיי אבותיו. כפי הנראה תרח חש שהמקום באור כשדים, אינו יכול להוות מקום בעבורו, שכן אור כשדים זהו מקום מגורי אבותיו. מן הזווית שלו, המקום עצמו גרש אותו וחייב אותו לצאת אל המסע לשם מציאת מקום חדש. אך מדוע הוא מצא בארץ כנען (ולא בארץ אחרת) את מה שנראה לו כפיתרון לקטסטרופה? נקודה זו לא ברורה עד הסוף….

כלומר, "לך לך" מתחיל בתרח אביו של אברם, ואילו אברם למעשה ממשיך את מה שאביו לא סיים. שכן אביו שביקש להגיע לארץ כנען – נפטר בחרן. אולי נפטר עקב חולשת הזקנה ואולי מסיבות אחרות, כך שעבור אברם, המשך הנדודים והגעה לארץ כנען אינם אלא מלוי צוואת אביו תרח, וביטוי לאהבת וכבוד האב.

המניע של תרח ליציאה למסע הינו טראומה. אך כאשר נאמר לאברהם "לך לך" –אמירה זו שונה בכיוון ההליכה. קודם ההליכה כוונה במטרה להגיע לארץ כנען . כעת בא האל ואומר לאברהם – לך לך, לתוך עצמך, "להנאתך לטובתך" (רש"י על הפסוק). אתה הוא הדרך. הדרך אינה חיצונית ואין מקום חיצוני אליו יש לשאוף ולהגיע. הדרך הינה פנימית במגמה לחשוף את רובדי הנפש הקרואים "אברהם". חשיפתם והגשמתם היא הדרך. וההגשמה של הפוטנציאל הנפשי שמכונה "אברהם", היא הארץ המובטחת. כך שלאדם שתי דרכים, האחת כלפי העולם , היא דרך גלויה וידועה. והשנייה פנימית.

הדרך החיצונית – ידוע שהילד יגדל במקום בו נולד, וילמד בבית הספר הקרוב, וילך לתנועת הנוער המקומית, ובגיל ההתבגרות יתנער ויתהולל לו, ולאחר מכן יתגייס לצבא, ואז ישתחרר וייסע לחו"ל לנקות את הראש, וכשיחזור ילמד מקצוע, תואר ראשון ושני ויימצא מקום עבודה בחברת הייטק עם משכורת נאה ההופכת את חייו לכלוב זהב, ואז יכיר אישה נאה איתה יבנה בית ויוליד ילדים, כך יתבגר ויקרו לו דברים שהם מעגל החיים בדרך הידועה של היציאה של האדם החוצה. בתלמוד דרך זו מכונה "צא ולמד". בדרך זו אין חידוש ואין אפשרות לברוח ממנה. היא מעגלית, מכאנית, אוטומטית, ידועה מראש ודומה לאבותיו של תרח אבי אברהם. הכול נראה כמו שיכפול ללא כל דבר מה מייחד או מזהה את האדם כנפרד וכמיוחד.

הדרך הפנימית – בחייו של אברהם יש התחלה חדשה לחלוטין, הוא הולך הליכה למקום שאינו ידוע עדיין. למקום שעדיין לא נחשף. ליבשת חדשה, עולם חדש. זהו עולם פנימיותו של אברהם. שם הוא יכול לשמוע את הקול האלוהי. דרך זו מכונה בספר הזוהר "תא חזי – בוא וראה", כיוון הליכה הפוך ל"צא ולמד". "צא ולמד" הינה הדרך הפונה מן האדם כלפי העולם החיצוני, ואילו "בוא וראה" הינה דרך הפונה מן האדם לתוך עצמו, ודרך זו היא דרך הסוד.

אברהם מצטווה ללכת לתוך עצמו, כיוון שבהליכה זו לתוך רובדי הנפש, יתגלו בו צדדים חדשים וכך יפתחו לעולם כולו פתח חדש. בהליכה פנימה אברהם מגלה דרכים אחרות להבין ולראות את המציאות. הוא יודע דברים שעד אליו לא נודעו. הוא מגלה פלחי מציאות שעד אליו היו נסתרים. הוא חווה דברים שעד אליו לא היו בנמצא. דבר זה הינו חידוש עצום, ולכן אומרת המשנה – "עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם" (אבות ה'-ב') מדוע הביאו את כעס האל עליהם? מה עשו, או מה לא עשו שהביא עליהם את הכעס? ומדוע אברהם היה אחד שראוי לקבל את שכר כולם?

"היו מכעיסין" כיוון שלא חדשו כלום. הם חיו חיים רדומים, רדודים, חיי שינה בהקיץ. הם חיו את חיי אבותיהם בדיוק רב. כמו שהאב חי כך גם בנו חי, ללא שום הבדל או ייחודיות המתבקשת מבריאת האדם. האדם נברא יחידי, לכן האדם מביא איתו ייחודיות, אם הוא חי כשיכפול מדויק של קודמיו, איזה תוכן ומשמעות וחידוש יש לו? חוץ מהיותו מעתיק…. רצונו של האל מכל אדם הינו בגילוי הייחודיות הפרטית . זו מאפשרת לגלות את עושר הבריאה. אברהם היה שונה בכך שלא היה לו בחייו דבר הדומה לאבותיו, הוא התחלה חדשה, בריאה חדשה. שהוא עצמו לוקח חלק בתהליך היצירה של חייו הנבראים, וזהו חידוש שלא היה עד לנקודת זמן זו. האל שציווה אותו ללכת לתוך עצמו מעוניין באנשים שמביאים חדש, מחדשים את הישן ומביאים לעולם עושר נוסף בתהליך החידוש. תוך כדי תהליך החידוש הם עצמם מתחדשים ונבראים למקום חדש, ואפשרות מציאת חדש הינה בהליכת האדם לתוך עולמו הפנימי.

האל מודיע לאברהם שעליו ללכת וממה עליו לצאת "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." עליו לצאת ממה שמעוור את עיניו של האדם ומשעבד אותו. "הארץ" "המולדת" "ובית האב" – מכל אלה עליו לצאת, ואז עליו ללכת. ותוך כדי ההליכה הדרך תחשוף עצמה, ותהייה למודעת. כיוון ההליכה ידוע, אך קורותיו בעת היותו הולך, זהו סוד לאדם עד למקום שהגיע לנקודה בה דבר חדש נחשף. ואלו הם כל מאורעות ההליכה של אברהם בעת היותו הולך לתוך עצמו. עיקר הדבר הנחשף לאברהם תוך כדי ההליכה בדרך, הינו המימד האלוהי, במובן האישי, וכן באופן המלא עולם.

תחילת חייו של אברהם מתחילים באסון ובטרגדיה, אין משפחתו דומה לאבותיו, הוא ומשפחתו חריגים, יוצאי דופן. עליו כתוב במדרש רבה בראשית – "רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". ומתוך ההריסות ומתוך היותו שונה וזר לעולם, הוא גדל להיות ברכה לעולם כולו "וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". כל משפחות האדמה, זהו העולם כולו..

מכאן אנו למדים שאברהם היה "אנרכיסט" מן הזווית של בני דורו, הוא הביא אנטיתזה הפוכה לחלוטין לכל מה שהיה עד לזמנו. והביא למהפכה שקטה ללא הרג האחר. גדולתו של מחדש הינה בעובדה שלאחר שאמר מה "לא"- בא ואמר מה "כן". מחדש אמיתי מתנגש תמיד עם הישן, אך מביא תשובה אחרת, חדשה. אין הוא כנער המורד הרוצה לשנות עולם מתוך אי נחת מן הקיים, אלא מאפשר אלטרנטיבה חלופית טובה יותר. וזהו סמן למהפכן ולמחדש אמיתי. מהפכן אמיתי מציע אלטרנטיבה לישן מתוך כבוד למה שקדם לו, ולא מתוך רצון לראות את חורבנו. הוא יציב בדעתו, נינוח כלפי ביקורות, מזמין כל אדם למפגש עם הדבר אותו חידש. אין הוא מביא להכחדת האחר, או להתנגשות אלימה עם מי שאינו מדבר כמותו ולא נראה כמותו. אברהם, המכונה "גלגל החסד" בין ארבעת גלגלי המרכבה, היה המהפכן הראשון שתוצאות המהפכה אותה הביא הינן עד לימינו אנו. ממנו ניתן ללמוד על עשיית שינוי הנובע מן החסד והכבוד לקיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s