פרשת "בראשית" – דרכה של התגשמות התודעה באדם.

1- תחילת הפרשה היא במילים "בראשית ברא". מילים אלו אינן מתכוונות לראשית העולם, (כמו ולא היה עולם ויצא עולם יש מאין). אלא, שהיה עולם לפני המילים "בראשית ברא . לכן תפקידן הוא לציין ולהראות התחלה של עולם חדש, היוצא מן העולם הישן.

כיצד הדבר מתבטא בכתוב?

א – "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם " המים מהיכן הגיעו? הלא ארץ ושמים נבראו.. כך שה"מים" הינם אינדיקציה ליסוד שהיה בעולם לפני ה"בראשית ברא".
ב – כמו כן "הקב"ה בורא עולמות ומחריבן" –כלומר היו עולמות ועידנים קודמים אשר בזמנם היה להם מקום בעולם. זאת עד שהגיע מועד קיצם. כמו כל דבר אחר בעולם אשר קיצו מסתיים- הוא נחרב, וחורבנו מהווה את התשתית והקרקע לעולם שיבוא אחריו.
ג – בכל הקטגוריות של כתבי הקודש חוזר במפורש או במרומז נושא 974 הדורות אשר קדמו לבריאת העולם. אלו מכונים "תתקע"ד דורות". שנאמר "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" – (הקב"ה בורא עולם לאלף דורות ואז מחריבו לטובת עולם חדש של אלף דורות נוספים. מעגל זה של אלף דורות מסתכם בציטוט "דבר ציווה לאלף דור"). מדוע אם כן 974 דורות? (ולא אלף). כיוון ש – 26 דורות היו למן ה"בראשית ברא" ועד למתן תורה, שזהו האירוע המכונן של העם היהודי. כך שאלף דורות חלפו מן העידן הקודם, שהיה עידן ללא תורה. למעשה, הדורות הראשונים לבריאת העולם (עד לדור מתן תורה) אף הם היו המשכיות של העולם הקודם, לאחר שניתנה התורה החל העולם החדש.
להלן מקור אחד, מני רבים, לנושא תתקע"ד דורות מספר "שושן סודות"

"אות רע"ד – סוד תתקע"ד דורות: יש לך לדעת שבסוד זה רבו דעות חכמי האמת וא"א להגיע אל התכלית הסוד בזה אלא לכנוס בראשונה להביא המאמר ההוא מן התלמוד ואח"כ להקדים הקדמות אשר יתבאר מהם הסוד הזה בחגיגה נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי מהיכן שקיל ואזיל, מזיעתן של חיות. להיכן שפיך, א"ר אמי בר אבא אמר מר זוטרא א"ר על ראש של רשעים יחולו ורבינא בר יעקב אמר על אשר קומטו בלא עת תנא ר' שמעון החסיד אומר אלו תתקע"ד דורות שקמטו עצמן להבראות קודם שנברא העולם ושתלן הקב"ה בכל דור ודור בכאן נצטרך להקדמות רבות לבאר הסוד הזה. הא'. הוא מה שאמר הכתוב דבר צוה לאלף דור, ירצה אומר שהם כל ימות עולם ז' הקפים, כל הקף ז' אלפים שהם מ"ט אלפים עם היובל הכל נ' אלף שהם אלף דור שכל דור נ' שנים. והנה תתקע"ד דורות שהם חסרים כ"ו דורות לתשלום אלף דור, ואלו כ"ו דורות עברו קודם מתן תורה ונתקיימו בזכות הצדיקים שבדור ההוא ובחסד אל. ולזה רמז דוד המלך ע"ה ואמר כ"ו כי לעולם חסדו. ותתקע"ד יתלבנו ויצרפו בזכות התורה כל ימי עולם עד היובל הגדול"

לסיכום – היה עולם לפני ה"בראשית ברא" והיו אנשים או בני אדם לפני מהלך הבריאה הנוכחי. אולם היה זה עולם אחר, עולם שונה עם כללים אחרים, שאינו ידוע לנו וניתן רק להעריך מה היה וכיצד היה.
2- מהו אם כן הדבר שנברא? דבר חדש שלא היה לפני כן, שבריאתו מהווה סמן לעולם חדש, עולם אחר, הוא העולם שראשיתו במילים "בראשית ברא"… דבר זה מרומז בפירושו של הרמב"ן לספר בראשית שם הוא כותב בהקדמה:                                                                                                                   "עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: בראש יתברא אלהים. וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות ."                                               כלומר, על פי הרמב"ן יש לקרוא את המילים "בראשית ברא", בחלוקה שונה ברצף האותיות. יש לחלקן ולקראן "בראש יתברא" – כלומר שהאדם בורא את מציאותו ואת חייו באמצעות כוחן של המחשבות. למחשבה יש כוח לברוא יש מאין – "סוף מעשה במחשבה תחילה". המחשבה מתחילה כל יצירה. כל דבר חדש הינו תוצר של מחשבה שקדמה להגשמה של כל סוגי המציאויות באשר הן. המחשבה הינה תוצר וחלק אינטגראלי של התודעה האנושית, ולכן התודעה האנושית עם יכולת המחשבה הבוראת שיש בה, היא זו ש"נבראה" ב"בראשית ברא" או כמו שאומר הרמב"ן "בראש יתברא". כלומר – בסיפור הבריאה כפי שמופיע בבראשית פרק א, התודעה היא החלק שהצטרף למכלול האנושי, שלא היה לפני כן כמרכיב בתוך המערכת האנושית. האדם לפני ה"בראשית ברא", היה אדם ללא תודעה, מחוסר תודעה. לאחר ה"בראשית ברא" יש אדם עם תודעה. הצטרפות המרכיב המחשבתי או התודעתי למרכבה האנושית שינה כליל את העולם ואת פני האנושות. שכן טבעה של התודעה הינו טבע בורא, ממציא, מחדש, מביא תנועה של חדש והתקדמות מתפתחת. כשם שהאל בורא כך גם האדם בורא. וזהו טבעו של העולם החדש. עולם המתאפיין ביסוד חדש שהתווסף עליו, וזהו יסוד התודעה.
3- סיפור הבריאה אם כן מגלה את סיפורה של התודעה האנושית כיסוד פעיל ומכונן במערכת האנושית. יסוד המביא לידי ההגשמה של חיי האדם ותכליתם. סיפור הבריאה מלמד את אופן פעולתה ודרכי תנועתה של התודעה בתוך המרכבה האנושית. כל סיפור הבריאה אינו אלא סיפור התגשמותה של התודעה האנושית ודרכי העבודה שלה כיסוד בורא.
השלבים בהתגשמות התודעה במרכבה האנושית –

היום הראשון לבריאה– התודעה היא אחת ואין בה חלוקה אך תנועתה ב"רצוא ושוב". "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" יום אחד מרמז לאחדותה של התודעה ואילו אור וחושך מרמזים על אופן תנועתה המתאפיין בפולאריות קוטבית.
ביום השני לבריאה – התנועה הקוטבית נהפכת לדבר מה מוחשי וקונקרטי יותר "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. "
הימים הראשון והשני מתייחסים לתודעה ואיכויותיה כפי שהיא בפני עצמה. החל מהיום השלישי יש התייחסות לתוצאות פעילותה של התודעה.
ביום השלישי (בו התודעה מתחילה לברוא ולייצר) – נזרע זרע המצמיח עץ ("כי האדם עץ השדה") הזרע הינו מחשבה. המחשבה נזרעת כזרע ומצמיחה עץ העושה פירות למינהו. המחשבה הינה זרע, ואילו חלל התודעה הינו חלל רחמי שבתוכו או לתוכו נברא הדבר שהתחיל כמחשבה ונהפך לדבר הנושא פרי. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב" . הארץ היא בבחינת "רחם" המאפשר לידה. הזרע הינו המחשבה המפרה את האדמה לשם יצירת דבר מה. לבסוף האל ראה שתהליך זה דבר טוב – " וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב".
בשלב הרביעי ליצירה, הדבר שנוצר נהפך לדבר מה שניתן למנות אותו ככוכבי השמיים. כמו כן ניתן לראות את ה"אור" שלו. הדבר הנוצר מקבל ייחודיות קונקרטית ולכן הוא נמנה, כלומר ניתן לספור אותו ולכן הוא מקבל זהות מופרדת וייחודית, דבר שלא היה בשלב הקודם. גם בשלב זה, תהליך היצירה מתאפיין במאור הגדול הוא השמש ובמאור הקטן הוא הירח, ושניהם מושלים על דבר מה. כך שגם כאן קיימת עדיין התנועה הדיכוטומית של פעולת התודעה. "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב".
בשלב החמישי ליצירה – הדבר הנוצר הופך לחיים ממש בעל דינאמיקת חיים משל עצמו. כמו שספר שנכתב על ידי סופר, מקבל בעולם את קיומו הפרטי. בשלב זה נבראים התנינים הגדולים. במקום אחר הם מכונים "לוויתן", "נחש בריח" ו"נחש עקלתון" . כל אלו הם שמות המבטאים איכות שונה לכוח הבסיסי המחייה את העולם. זוהי אנרגיית קיום המחייה ומזינה ומאפשרת לעולם את המשך ההופעה שלו באופן שהוא נראה. תנין או לוויתן, נחש עקלתון או נחש רב בריח, הם למעשה תיאור לאנרגיית היסוד המחייה את העולם. בשלב יצירה זה קיים קשר הדוק בין התודעה לכוח המחייה המכונה אנרגיה, או תנין, לוויתן ועוד. (בתרביות המזרח הכוח הזה ידוע בשם "צ'י" או "פראנה" ו"קונדליני"). כך שהדבר אותו בא השלב החמישי ללמד הינו הקשר בין תודעה לאנרגיה. אנרגיה זו היא הכוח המאפשר תנועה של דבר חדש למען הביטוי המלא של הפוטנציאל שלו. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב" . גם בשלב הזה בפעילות התודעה מתאפיין בתהליכים קוטביים – נפש הדגה (מים) ונפש העוף (אויר).
היום החמישי אף מלמד על היחסים בין האנרגיה המחייה כל (תנינים גדולים) לבין התודעה שהיא העיקרון הבורא (נפש). ביחסים הללו האנרגיה היא היש, התשתית, חומר הגלם. הנפש והתודעה יכולה להיעזר בקיים הזה ולעצב אותו לדבר כפי שהתודעה רוצה או בוחרת.
בשלב השישי ליצירה – נברא האדם שהוא היצירה השלמה והמלאה, והוא הצטמצמות כל הבריאה ליחידת קיום אחת. הוא נברא לבדו, הוא יחיד בעולם ואין עוד כמוהו. גם אם יהיו רבים ממנו, הוא במקורו יחיד אחד ומיוחד. " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" . בשלב יצירה זה התודעה מגשימה את הדבר הנוצר במלואו. הדבר הנוצר "נברא". הוא עומד בעולם כדבר לעצמו ונכלל בו כל מה שהיה לפניו. הוא עצמו מיוחד ובעל זהות שונה מכל מה שהיה בעולם עד אליו. כל מה שנברא עד לאדם, נברא בזוגות או במינים, מין השדה מיני החיות ועוד. אך האדם נברא לבדו, וזאת בכדי להדגיש את ייחודיותו של האדם ואת רצון האל ממנו. האדם הוא ייחודי, האדם אינו "פרוטו טייפ" חינוכי או חברתי. אדם בחייו הפרטיים מגלה ייחודיות שרק דרכה ניתן לראות אותה. בכך אף ניתן לגלות את רב גוניותו של האל. כיוון שאותה הייחודיות היא אנושית, אישית, ומגשימה את זרע האל באדם – היא "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים". אותה נשמת החיים היא הזרע האלוהי הטמון באדם, הממתין להגשמתו.
בשלב השביעי והאחרון, הדבר הנוצר חי בעולם על פי הכללים הפנימיים שלו. הוא הפך ליחידת חיים מצד עצמו ויש לו חלל ומקום שהייה לצרכיו, וכן יש לו גם אפשרות למנוחה מעמלו. כלומר – הדבר הנוצר הפך בעצמו ליוצר, הוא עמל ועובד ולכן יש מקום עבורו לנוח מעמלו ולראות שכר בפעולתו. " וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת"

4. מהו מקום מושבה המקורי של התודעה ? – "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת."
יש מקום גן עדן שמו, ומשם יוצאים ארבעה ראשים אליהם מתייחס רבי שלמה אבן גבירול בשירת "כתר מלכות"
"וְהִקַּפְתָּ עַל הַמַּיִם גַּלְגַּל הָרוּחַ, סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבוֹתָיו יָנוּחַ,
וְהִקַּפְתָּ עַל הָרוּחַ גַּלְגַּל הָאֵשׁ.
וְהַיְסוֹדוֹת הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָם – לָהֶם יְסוֹד אֶחָד וּמוֹצָאָם אֶחָד,
וּמִמֶּנּוּ יוֹצְאִים וּמִתְחַדְּשִׁים וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעּה רָאשִׁים."
ארבעת הנהרות, הם ארבעת היסודות או האיכויות שדרכן נוצרת התנועה של כל דבר. תנועה זו מתחילה במקום בו הכול אחד. כפי שאומר הכתוב. ומקום זה "גן עדן שמו". זהו המקום ממנו נלקחה התודעה, שכן היא בוראת ומשתמשת ביסודות אלו כדי לצור תנועה וחיים וכך להשתמש ביסודות לשם יצירת דבר מה. כלומר התודעה מקורה בגן העדן, והיא עצמה אינה כפופה ליסודות האלה, אלא היסודות כפופים אליה. (ארבעת היסודות –אש, אוויר, מים, עפר). נקודה זו חשובה מאוד, שכן היא מראה כי בקשר של יחסי גוף ונפש, הנפש חזקה יותר מן הגוף, למרות שבהתבוננות על מצבים קליניים ניראה כי הגוף חזק יותר.
5-  חטא  האדם הראשון – פרק א' ופרק ב' בפרשה מלמדים את סיפורה של התודעה באופן האוטופי והאידיאלי, ועל כוונתו הראשונה של האל בעת שיזם בריאה שכזו. הפרקים הראשונים מלמדים על האופן הטהור של פעולת התודעה, וכיצד היא מהווה גורם באדם שהופך אותו ליוצר כמו האל בעצמו. המשך הסיפור מלמד מה קרה לאותה התודעה שהיא אלוהית באופייה, לאחר שהתמזגה בכוחות נוספים במערכת האנושית. זהו סיפור ה"חטא". סיפור המלמד מהי פעולה נכונה של התודעה לעומת פעולה שגויה שלה. מתי דרכו של אדם תצלח לו ומתי לא. מה המשמעות של שלל הקשיים והמהמורות שבדרכו של האדם וכיצד להימנע מהם, ומה הן הדרכים לתקן את מה שהתקלקל. בסיפור זה האדם הינו בבחינת תודעה ומחשבה (זרע) , וחווה האישה – היא בבחינת חוויה, התנסות ומימד הרגש. הנחש הינו חושים ופעולותיהם, איברי החישה וקשר עם המציאות – חמשת חושי האדם (נחש, נ' חש, נ' חושים, 50 אפשריות חישה, עשר אפשריות לכל חוש). בנוסף, הנחש הינו ביטוי לכוחות הגוף ופעולותיו. וכך סיפור החטא הינו תיאור או משל לעבודה נכונה או שגויה של המרכבה האנושית. במצב בו התודעה הנושאת את זרע המחשבה, היא המובילה באדם ורק לאחריה עוקב הרגש, האינטואיציה המכונה "אישה", ולאחריה עוקב הגוף וחושיו המובילים לתקשורת עם הסובב (נחש) , אזי כל דרכיו של האדם יצלחו לו לטובה. וזוהי הדרך הנכונה. אולם אם הסדר במערכת האנושית מתהפך: הנחש ראשון אחריו האישה ולבסוף האדם, אזי האדם ייחשף לאין ספור מהמורות וקשיים בכל מעשי ידיו, והאדמה שהיא העיקרון הרחמי שיש בו, תצמיח לו קוץ ודרדר.
אחד מאמרי חז"ל – "מי שמוחו ראשון, ליבו שני וכבדו שלישי – מל"ך הוא על חייו. מי שליבו ראשון ומוחו שני וכבדו שלישי – למ"ך הוא במעשיו. מי שכבדו ראשון וליבו שני ומוחו שלישי, כל"ם הוא בחייו, כולם יאמרו מעשיו"                                                                                                                          זוהי דרך נוספת להראות את הסדר הנכון או הקלוקל באדם המביא לידי הגשמה של פוטנציאל הבורא שבו, או חילופין של מהלכים קשים שיש בהם גירוש ממקומו ובסביבתו הטבעית, למקום קושי, סבל וגלות.
סיכום – חטא האדם הראשון בא ללמד על סדר העבודה של המבנה האנושי באופן הנכון לאחר שהצטרף אליו העיקרון הבורא, היא התודעה הנושאת את זרע המחשבה.

2 מחשבות על “פרשת "בראשית" – דרכה של התגשמות התודעה באדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s