מיאזמות – השכבה הצרעתית – חלק ז'

 

מיאזמה צרעתית – צרעת – (leprosy leprominium)

עד לא מזמן, מבחינה היסטורית, הייתה מחלת הצרעת נפוצה בעולם כולו. היו מושבות של מצורעים, ובתי חולים למצורעים בלבד. החשש היה מהידבקות, ומושבות אלו התנהלו כיישוב מאורגן לכל דבר – מושב המצורעים. הם היו מנודים, מורחקים. החברה פחדה ממגע איתם, הם נחשבו למוכי גורל ונענשים על ידי האל. "מי רוצה להיות בחברתו של אדם הנענש על ידי האל עצמו" כך הייתה המחשבה כלפיהם. מושבות אלו היו מרוחקות מכל ישוב "רגיל" אחר, והסטיגמה כלפי המתגוררים בהן הייתה קשה ממש. התחושה סביבם הייתה של "אדם טמא".

במקרא נודעת חשיבות רבה למחלה זו ויש לה מספר היבטים
א- עור נגוע – בערת עור.
ב- הפרשות ומוגלה מן הפצעים
ג- הפרשות מאברי המין – האזור הגניטאלי מעורב במחלה, על כל היבטיו.
ד- החולה במחלה, שחי בתוך מבנה, מדביק את קירות הבית. המחלה מועברת מגוף האדם לממדי חומר מוצקים יותר, ואז הבית עצמו מכונה טמא. כלומר – הנוכחות של החולי כל כך חזקה  עד כי החולה מדביק גם את מקום המגורים שלו, גם הבית נהפך חולה (על ההשפעה של החולי על חפצים וסביבת הבית ייכתב מאמר נפרד).
ה- החולי תמיד הינו ביטוי גופני לחולי פנימי – לכשל מוסרי. החולי מתחיל בהתנהגות לא מוסרית הבאה לידי ביטוי ברכילות, לשון הרע. עקב לשון הרע נפשו של המוציא רכיל "מתלכלכת", הוא מזהם עצמו בראיית האחר באופן נגטיבי ומוטה. ולכן הוא עצמו נהפך לנגוע (עיקרון הבומרנג) על פי המידה בה אתה שופט, יישפטו אותך.
כדוגמת מרים אחות משה – א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'- הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ד וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה', יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר-אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי-אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ.יד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ–הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. (במדבר, י"ב, א'-ט"ו)

המחלה מתחילה בנפש עם ביטוי גופני. את החולי כולם רואים וכולם יודעים את  החולי המעיד על קלקול בנפש ועל מה צריך תיקון באדם, ומכאן הסטיגמה הקשה. באמת כל חולי מתחיל בנפש, ובא לידי ביטוי בגוף כסימפטום ומחלה, אך מדוע תשומת הלב של המקרא מתמקדת במחלת הצרעת על שלל הסימפטומים וההשלכות שלה? מה מיוחד במחלה זו? הרי לאורך ההיסטוריה היו סוגי מחלות רבים – אם כן מדוע הפוקוס של המקרא הינו על הצרעת? ומדוע מהלך ההבראה ממחלה זו כרוך בהשפלה של האבא היורק על פנייה של מרים, בעוד הציבור כולו עד למהלך משפיל זה?

ננסה לענות על כך. מאחורי המחלה קיימת "תפיסת עצמי" מיוחדת, לפיה "אני יותר טוב" יותר נעלה, יותר מוסרי ונחשב, ויחד עם זאת לא רואים אותי ולא נותנים לי את מקומי המגיע לי…. חשיבות עצמית ו"אגו" גדולים ממסכים את התודעה כולה ויוצרים רגשות קשים של מירמור, קיפוח, תסכול, כעס, איבה, שנאה, תחרותיות, נקמה, רצון "לסלק" את האחר ש"בגללו" כך וכך קרה לי….. ועוד. מקום זה בנפש וגישה זו של האדם כלפי העולם – יוצרים את ההתחלה למחלה זו. בהמשך דינאמיקה זו תבוא לידי ביטוי ברובד המילולי.
למילים יש כוח רב, כוח בורא. בעיקר אם מתלווה למילה המדוברת כוונה מחשבתית ולהט רגשי, אז יש למילה כוח בורא ויוצר מציאות. כאשר יצירת המציאות של האדם נובעת מאיכות הזרה למקורות נפשיים בסיסיים ועמוקים יותר מתחושת החשיבות העצמית, אזי ייווצר קונטרסט וקונפליקט שברוב המקרים, עקב הלהט הרגשי הקיים, האדם לא יזהה את הקונטרסט הפנימי הזה. זהו המקום בו מצב לחולי מתגשם בהתנתקות והתרחקות האדם ממקורותיו הבסיסיים והעקרוניים יותר לקיומו. יש לזכור כי ביטוי גופני לחולי נפשי מבטא "בריאות" ואילו חולי נפשי ללא כל עדות גופנית, משקף את עומק החולי ולא מבשר טובות לאדם. מוטב לו לאדם לחלות בגופו ולהיות בריא בנפשו, ביחס לחולי הנפש הנשאר ומעמיק בנפש.

ארבעת הרמות של התרופה "צרעת" בהומיאופתיה העשויה מרקמה של עור הנגוע בצרעת עם החיידק Mycobacterium leprae – (חיידק זה זוהה לפני 150 שנה על ידי גרהארד הנריק ארמור הנסן – 29 ליולי 1841 – 12 לפברואר 1912 – רופא נורווגי. המחלה כונתה בוורסיה אחרת על שמו "מחלת הנסן". עקב הזיהוי החיידק כגורם מדבק, פותחו תרופות בעלות אופי אנטיביוטי, כאשר המחשבה האקדמאית הייתה שהמדע הצליח למגר את המחלה מן העולם ולנצח אותה)

א- אנרגיה – אדם חש מבפנים חוסר שקט, בערה פנימית, כמו משהו שהוא לא יכול לנסח , לא בסדר אצלו. אי שקט שדוחף לתנועה . אך לעומת אי השקט והדחף לתנועה, יש עייפות ותשישות כללית. עייפות כל היום – כמו מסך, האדם חש שיש לו אפשרות לעוד… אך ה"עוד" הזה חסום ולא נגיש לו. דבר היוצר עייפות תמידית באופן שווה כל היום. האדם עייף וחש לאות שאינה משתנה בעוצמה שלה.
ב- נטייה גופנית – הנטייה המובהקת בתרופה זו היא במחלות ברקמות "מעבר" – פה, עיניים, אנוס, לשון, אף, גרון. עור ובנפש. החולי בנפש הינו חולי מסיבות אורגניות מולדות (להבדיל מחולי נפשי עקב אירועי חיים – טראומה, זעזוע ועוד)
ג- נטייה רגשית – חווית דחייה, העולם לא רוצה בי, אני מגעיל, העולם יודע כמה אני מכוער, אני לא יכול הסתיר את הכיעור שלי, אין לי איפה להתחבא. לכן נטייה לייאוש עמוק מאוד, ולהעדפה "שלא להיות פה יותר" (אך לא בדרגה התאבדותית כמו aurum metalicum או natrum sulphoricum) בתוכו יש כמיהה עצומה למגע אנושי, האפשרות למגע של בן אנוש, "המגע האוהב שיבוא  וירפא אותי". חוויה של מוכה גורל, ונטייה לחוויה פטאלית כמו "גזירת שמיים" בה אין לו רצון, בחירה והשפעה יותר. מדבר כאחד המתחנן על נפשו – הדיבור נשמע כמו תחינה. צורך גדול לאמפתיה מן האחר. האדם ייתן לזולת אמפתיה בקלות יתרה גם אם אין לזה מקום, והבעת האמפתיה שלו מופיעה לא בהקשרה. תחושת אשמה מולדת.
ד- תפיסת חיים – אני מקולל, אין לי סיכוי, אם יש לי סיכוי אז הוא נמצא אצל אלוהים, אלוהים הינו הסיכוי והתקווה היחידה האפשרית לי. נטייה דתית חזקה מאוד, עם תחושה שרק אצל האלוהות יש סיכוי לקבל עזרה וכפרה למצב של "אבן שאין לה הופכין".

כמה נקודות קליניות על התרופה

1- עור הפנים בוהק, טקסטורת עור שומני כמו  nat nur

2- פוטופוביה חזקה מאוד- (graphitis nux vom)

3- תחושה שגוש "תקוע" בגרון   (lachesis)

4- כפות ידיים ורגליים חמות (sulphur pulsatila medorrinum)

5 -החמרה משהייה בשמש (nat carb, glon, lach)

6 – אין ויטאליות מינית כלל

7- תשוקה למים קרים עם קרח, בשר, גדים, אוכל חריף מאוד.   דחייה מחלב ומוצרי חלב, מתוק.

8- יש קשר פאתולוגי עמוק עם שחפת (tuberculosis) קשר שכבתי – מיאזמתי. גם ברובד הגופני בנטיית החולי וגם בשכבות עצמן. (על כך במאמר נפרד)

היום לא רואים את המחלה האקטיבית כפי שהיה בעבר. המחלה עברה טרנספורמציה בהיבטים הקליניים שלה. היא עברה מן הביטוי החיצוני לביטויים פנימיים עמוקים יותר. השיכבה הצרעתית עוברת בתורשה כמו כל שאר השכבות, והיום ניתן לראות אותה במצבים פסיכיאטריים העוברים בתורשה. וכן נטייה לתופעות עור קשות ומחלות סיסטמיות עם ביטויי עור כמו זאבת (lupus) פסוריאזיס המלווה בראומטיזם ועוד. הדרך לזיהוי השכבה צרעתית הינה כמובן בחקירה של ההיסטוריה המשפחתית ברובד הרפואי ונפשי, וכן דרך תחושת היסוד של התרופה, כמו שתואר למעלה.

בהתבוננות על תחושות פנימיות של אנשים רבים – ניתן לראות כי תוצאותיה של מחלת הצרעת עדיין נוכחת בחוזקה במין האנושי, ומיגור של סימפטומים חיצוניים עדיין לא הבריא את הנטייה בעצמה שכעת באה לביטוי באופנים שונים מבעבר.