על פוטנציות וחזרות של תרופה הומיאופתית – חלק ג'

במאמר הקודם דובר על התנאים לבחירת הפוטנציה של התרופה ההומיאופתית (גבוהה או נמוכה) במאמר זה נדון בתנאים לחזרות על מתן תרופה. מתי ממתינים ומתי חוזרים וכיצד.

כללים –

1- קשה לראות מצב בו אדם לא מגיב לתרופה, שכן התרופה פועלת על הכוח הויטאלי, ולכן על האורגניזם כולו כיחידה אחת. ולכן התרופה יוצרת תנועה בתוך המערכת שמחייבת את השינוי ואת ה"רוח" האחרת שמנשבת בתוך המערכת האנושית כול אחד ירגיש בשלב מסוים. אבל אנו יודעים מן הניסיון הקליני שהרבה אנשים יבטאו אי תחושה ויגידו ש"התרופה לא עשתה כלום" או- "אני לא מרגיש כלום – לא טוב לא רע – פלצבו". ככלל – תגובה חייבת להיות, והזיהוי של התרופה אצל האדם קשורה לדרגת המודעות של האדם. אנשים מודעים יותר, חשים מייד את האפקט של התרופה ויש שעצם השם של התרופה והידיעה של התרופה ופעולתה, והם כבר יעידו על תמורות בתוך המערכת. לכן אי תגובה לעיתים משקפת – ריחוק של האדם מעצמו, או מצב בו הגוף חזק מן הנפש, החומר יותר מעובה באדם ולכן לחוש "אנרגיה" לא אפשרי לו, ואפשרות נוספת על אי תחושה או אי תגובה לתרופה, תלויה רבות בעומק החולי והפתולוגיה – ככל שהפתולוגיה עמוקה יותר, התוצאות והתחושה של ה"עבודה" של התרופה יגיעו בתווכי זמן ארוכים יותר. לכן – לחולים כרוניים יש לתת מינון יומי של פוטנציות נמוכות, שכן החולי עמוק, ועד שהתרופה תגיע ליצור את תהליכי ההתחדשות התאית הקשורה לשינוי שמחייב זהירות וזמן, ומתוך התחשבות בצורך של האורגניזם "להתרגל" למצב בריא יותר, יש לתת כל יום בדילול נמוך כדי ליצור תהליך הדרגתי (זאת מתוך הנחה שהתרופה הנכונה נתנה)

2- לכן חזרות על תרופה באופן עקרוני כגישה טיפולית, ניתנת לחולים עם מצבים כרוניים מאוד וקשים, מצבים בהם יש שינויים פתולוגיים בדרגת הרקמות של הגוף, כגון תהליכי ניוון עצבי, או כאבים ראומטיים תמידיים ועוד. במצבים שיש ויטאליות תקינה והאדם יציב- והתרופה ברורה, יש לתת תרופה חד פעמית להמתין, ולהתבונן במהלך של ההתקדמות והתוצאות הבאות בעקבות התרופה. ככלל –כל עוד יש תהליך של התקדמות, מחכים ולא נותנים כלום מעבר למה שכבר ניתן, חוזרים למתן נוסף רק אם מזהים בבירור שיש דינאמיקה של התדרדרות למצב הראשוני, ואז חוזרים שוב לאותה הפוטנציה, אם היא לא עוזרת – יש לתת את אותה התרופה בצעד אחד גבוה יותר, ולהתבונן – יש תנועה קדימה, מעולה – ממתינים. אין תנועה כלל, יש לברר אם עולה תמונה חדשה או אם משהו חדש מתעורר במטופל ברובד רגשי או גופני, כלומר לחשוב על אפשרות לתרופה אחרת. לעיתים התרופה שנתנה הייתה רלוונטית- אך יש שכבות מיאזמטיות (גנטיות) העוברות בתורשה הגורמות לעצירה או חסימה מבחינה אורגנית (דבר המייצר שכבות בתוך המערכת) ואז תרופה מן הנוסודות כמו psorinum, carcinosin, tuberculinum- – "ישחררו" את הפאן המיאזמטי ואז התרופה שעליה המטפל חשב או נתן – תעבוד טוב יותר ועמוק יותר (זה מה שמכונה – inter midair remedy)

3- גם במצבים מורכבים נוספים מבחינה רגשית – כגון – אדם שהתגרש ונמצא כעת במפח נפש עמוק ונטייה לדיכאון – ואם המסקנה הקלינית הינה בלתת לו ignatia- אז יש מקום למתן יומי גבוה כל יום, עד למקום שבו האדם חש את ה"תחושה" – תגובה כלשהי לתרופה, ואז יש לעצור. אם ניתן מינון גבוה חד פעמי, ויש תוצאות חלקיות – ונראה שהתהליך תקוע, אזי יש מקום ללקיחה נוספת של אותה הפוטנציה. וזה מתוך תנאי שהתהליך נעצר או תקוע. אם נותנים תרופה ללא התבוננות ראויה תוך כדאי תהליך בו התרופה עדיין עובדת ומקדמת את האדם, במצב זה התהליך יעצור ואף ייסוג. לכן תמיד הכלל נותר בעינו – אם לא בטוחים במאה אחוז, לא לתת. אם לא יודעים מה עושים – לא לתת. אם יש אי וודאות לגבי התהליך, עדיף להמתין עד שהאדם יראה סימפטומים שמצדיקים חזרה על תרופה או מינון אחר. ההמתנה הינה מתוך הנחה שהתרופה עובדת וצריכה עוד זמן.

4- עניין ההמתנה בהומיאופתיה עשוי לעורר השתאות בקרב אנשים באינם בתחום, שכן – כיצד ייתכן שתרופה חד פעמית, תרפא פתולוגיה של עשרים שנה? זה נראה הזוי משהו, עיקר הבעיה באה אם למטפל עצמו אין את ההבנה הנדרשת כדי לתת תרופה חד פעמית ולעשות את העבודה נאמנה להומיאופתיה ולמחשבה ולטובתו של המטופל, אז הוא עלול להיגרר למתן מיותר של יותר מדי פעמים וחזרות, ולעקב בכך את תהליך ההבראה של המטופל, שכן חזרות נשנות שאין לצורך ולא רלוונטיות גורמת לעצירת התהליך. ברגע שהכוח הוויטאלי "הבין" את המסר וקלט את התרופה, הוא ממשיך את התהליך ללא צורך במתן נוסף, אן מנסים לדחוק בו, הוא כמו ו"כועס" ועוצר את התהליך.

5- יש בכוחה של תרופה חד פעמית לחולל ניסים ממש – אם תרופה נכונה והפוטנציה נכונה. בדרך כלל – רוב הפתולוגיה מבריאה מהר וטוב, ונותר אחוז מסוים שלא הבריא. במצבים אלו יש להמתין, שכיח מאוד לראות מצב של התקדמות מהירה וטובה מאוד, ואז כמו שהתהליך נתקע ולא ממשיך את הקצת שנותר. במקרים אלו יש לחכות ולא להזדרז לתת עוד, בדרך כלל נתינה נוספת במצבים אלו יגרום להתדרדרות של המטופל. לרוב – אם נותנים עוד קצת זמן לתרופה, גם מה שנותר מן החולי יבריא לאיטו. הסיבה לאופן תגובה זה טמון בצורך של האורגניזם להתחדשות שבוא האדם מתרגל לרעיון שהוא בריא, אצל רבים מן החולים נוצרת כמאין תלות וזהות שדרכו יש "טובות הנאה" מן הסובב דרך המחלה, ולכן הן לא "יסכימו" להבראה מיידית – למרות שאף אחד לא יודה בזה בקול רם. לכן יש להבין ולכבד דינאמיקה מן הסוג הזה, ולהמתין ולא לתת ללא צורך, כמו כן יש לעיתים לאפשר לגוף עצמו זמן להסתגלות, דבר שמחייב זמן, ולכן לתהליך ההבראה של החולי עצמו יש את הצורך כמו ולהשהות את התהליך להסתגל למצב אחר טוב יותר. אם יש מצבים שבהם המטופל לוחץ ורוצה עוד ועוד…. כיוון שרוב החולים הכרוניים מורגלים בצריכה יומית מאסיבית של חומרים בעלי ערך תרופתי עם השפעות נרקוטיות, אצלם כדאי להמליץ על תרופות צמחיות המעודדות את המהלך של התרופה ההומיאופתית (צמחים בעלי כוח מנקה ומחזק את הוויטאליות- כגון , סירפד, אכינצאה, טרקסקום ועוד) דבר שיש לו ערך טיפולי והוא נותן לתרופה ההומיאופתית את הזמן שהיא צריכה לעצמה.

6- יש כי ההמתנה נהפכת ללא ריאלית ולא מקדמת יותר – התנאים לנתינה נוספת תלויים בהישנות המצב הפתולוגי. ביטול התרופה על ידי סמים ועוד, דבר שדרדר את מצב לראשית התהליך. הופעת תמונה חדשה מבחינת התהליך של המטופל. ומצב בו יש כמה חודשים של אי התקדמות ברורה. אז יש לתת עוד ממה שניתן קודם – או לתת לפי התמונה שעולה בלקיחת המקרה.

7- אם ניתנת תרופה במינון יומי – יש להמתין עד לתגובה, ריאקציה, ואז לעצור את הנתינה. מן הרגע שיש תגובה מוחשית המורגשת על ידי המטופל, מתחיל התהליך וימשיך לבדו.