עוד על בני אור ובני חושך – חנוכה חלק ד' – 2015

"לפני כניסתו של אדם לתוך המנזר, העץ הוא עץ וההר הוא הר. כשנכנס למנזר, העץ כבר לא עץ וההר כבר לא הר. לאחר צאתו מן המנזר, העץ חזר להיות עץ וההר חזר להיות הר" (ממשפטי חוכמת הזן)

ונניח כי אדם מסוים מאמין שיש אל אחד ואילו אדם אחר מאמין ביותר מאל אחד, ואפילו בהרבה סוגי אלים. דבר שבעבר הלא רחוק, אנשים נלחמו ומתו לאלפים רק בעקבות תפיסות אלו. עמים נכבשו, אין ספור רציחות ואונסים ופוגרומים, רק בעקבות תפיסה אמונית שונה. אז נניח שמשהו מאמין באל אחד ואדם אחר גם מאמין באל אחד, אך מבטא את אמונתו באופן אחר, כמו באיסלם וביהדות שאצל שניהם יש אמונה באל אחד. וכן – בבירור קל בין אנשים מקבוצה הטוענת לאמונה זהה, ניתן לראות תפיסה שונה לחלוטין של הבנת הדברים, ובתוך היהדות רואים גוונים רבים מאוד של אמונה ותפיסות אל שונות, בהדגשים ההלכתיים וכן באורחות חיים או הדגשים אמוניים ממש המבדילים בין כיתה לכיתה.

אז מה כל כך חשוב, בעניין האמונה ואופן הביטוי שלה?
וכן על מה המלחמה הגדולה כל כך בין בני אור וחושך כמייצגי אנשים מקצוות שונות בעלי אופי מנוגד לחלוטין זה לזה? וכן על מה הריב בדיוק? ומה הם רוצים להשיג במלחמה הזו – מעבר למאבק זה בזה? ואם נבדוק את המבנה הגופני של בני האור על מול בני החושך, האם נמצא שיש
גוונים מאפיינים השונים זה מזה ברובד האורגני והאנטומי? כך שזנים שונים של בני אדם נלחמים זה בזה?

באמת הנקודה האמונית הינה אישית ופרטית מאוד, אפילו עם קבוצה של אנשים אשר מצהירה באורחות חייה על אמונה משותפת, אפילו אצלם – הנקודה האמונית הינה אישית, פרטית, עמוקה מאוד בתוך חדרי הנפש, ושמורה היטב. הנקודה האמונית באדם הינה לב ליבו של מהותו- והיא נקודת ה"סוד" שלו. לכן דת אמיתית אינה דת לאומית או חברתית או קבוצתית – אלא היא אישית ופרטית, כאשר קבוצה או לאום באים לשרת את התפתחותו של הפרט, על מנת לקדם את חדרי נפשו למקום הרצוי והמיועד. כמו קבוצות רבות לאורך ההיסטוריה של הדתות שהיו והוקמו למען מטרה זו, למשל – ה"חברים" חברי המעל של ר' שימעון בר יוחאי, או "גורי אריות" חבורת התלמידים של האר"י הקדוש. וכן כדוגמתם כמו קבוצות רבות מסוג זה בכול הדתות ובכול העולם, כדי לשרת את ההתפתחות של אנשי הקבוצה, וכן כדי לקדם ולשנות דינאמיקה עולמית.

מכאן ההבדל הבסיסי בין תפיסת עולם של אדם "מאמין" שנולד וחונך על ברכי צווים אמוניים- בשעה שלמעשה הוא בעל תפיסה או גישה ודעה למציאות, ואין הוא בהכרח איש אמונה. כיוון שהאמונה מתפתחת באופן מכוון, מודע ובחירי, ואילו כל ה"מאמינים" שנולדו תוך מבנה חברתי שמצהיר על אמונה, אינו מאמין אלא מציב השקפות ותפיסות עולם.

המבנה הפנימי של האדם מכיל תוכן "ידוע" ומכיל פוטנציאל גלום ש"אינו ידוע" – ותהליך האמונה שסגנון התפיסה שלה, משקף על חדרי הנפש הפעילים באדם, וכן על מגרות נפש במצבם הפתוח או הסגור. לכן הגדילה בתוך האמונה הינה תהליך אקטיבי של התפתחות – אשר תוך כדי מהלך ההתפתחות, תפיסת המציאות וההשקפה של האדם על עצמו ועל עולמו משתנה אף היא, כך שגם הגדרת עקרונות אמונתו, אף הם בתהליך שחל שינוי והתהוות. כלומר – אמונתו של אדם נובעת מן המרקם הפנימי שלו, והיא עצמה "השלכה" של המרקם הנפשי על עולמו. ונקודה זו הינה נקודת יסוד בתהליכים "פסיכו-רוחניים" או בתהליכים "דתיים אמוניים" – שכן עולה שאלת יסוד מתוך הדברים – מי ברא את מי? האדם את אלוהים, עקב ההשלכה של מצבו הנפשי על עולמו וכך הוא מגבש תפיסת קיום שהיא כולה ההצלה או השלכה במובן בפסיכולוגי, או לחילופין שהאדם הינו יציר כפיו של בורא העולמות. במקומו של האדם לפני צאתו לדרכו – הוא ברא את האל, ובמקומו של האדם לאחר השיבה מן המסע, האל ברא אותו.

מכאן החשיבות לתפיסות האמוניות – אפילו עם הן תוצר חינוכי, יש להן כוח והשפעה הקובע את מהלך הנפש של האדם, איזה "מגרות" או "חדרי נפש" יהיו פתוחים וזמינים להתפתחות האפשרית שלו. ומכאן החשיבות של סוגי האמונה השונים, כל סוג ומבנה אמוני, מאפשר דינאמיקה נפשית רוחנית בעלת גוון שונה, ולכן בונה ויוצרת דמות אדם עם אופי השונה זה מזה. ומכאן החשיבות של המבנה האמוני עליו נכנס האדם, כיוון שמבנה עליו ייכנס, מכתיב לאחר מכן את סוגי מגרות הנפש שייפתחו או יישארו סגורים.

מהלך התפתחותי נכון – חושף את מגרנות הפוטנציאל שיש באדם – וכך האדם נחשף לעוד אפשרויות קיום או עוד אפשרויות בכלל, באשר הן. עקב כך אות ואדם יבין את עצמו ואת עולמו באופנים שונים ממקומו הראשוני, עד לדרגה של לראות ולהבין את המציאות נכוחה, באור מהיר, ובבגרות נפשית. התפתחות למקום בו הוא יודע דברים מתוך עצמו ונפשו, וכן יודע הוא את הדברים כמו שהם ללא מערכי "ההשלכה" או דפוסים חינוכיים ועוד.

זו הסיבה מדוע אברהם מכונה "אחד" – מכיוון שהיה אחד בתוכו, כך ידע את האחד ואחדותו בעולמו. "א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי יְהוָה; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם: כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ." (ישעיהו נ"א)
וכן – אברהם מלמד כי הדת של הולך בדרך הינה דת של יחידים ולא של עמים או קבוצות רבות, והיא דרך של ההליכה וההתקדמות, ושינוי הפנימי שרק המאמין יודע אותו.

כוח האמונה בנפש האדם הינו הכוח הפותח שערים חדשים, ומגשר על מצבו של האד ממקומו בהווה שלו על מקומו העתידי הטוב יותר, הכוח הנפש האדם שיודע חזון או רצון למשהו אחר טוב יותר, אותו הכוח מכונה "כוח האמונה". כך שלצטט כתובים או להשתייך לקבוצות מסוימות, עדיין לא הופך אדם לבעל אמונה. אלא עם כן, עמד על עומדו והחל הולך ושואל על עצמו ועל מקורותיו ועל סיבת היותו ומטרתו, ואז הוא האדם ההולך בדרך, ואז הוא מכונה "בעל אמונה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s