מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (קהלת א',ט')
המלחמה של היוונים ביהודים ולהיפך – הינה מלחמת גישות ותרבות, שעדיין לא הגיעה להכרעה.
על מה המאבק ומה אופיין של שתי גישות אלו? במאמר זה נעמוד על המקומות שיצרו מאבק בין התרבויות, ואין במגמת מאמר זה לסקר את תרבות יוון על כל גווניה.
1- היוונים הביאו תרבות ותפיסה פוליתיאיסטית- המאמינה ועובדת אלים רבים. דבר זה ניכר דרך כתבי המיתולוגיה היוונית המתארת את יריבויות האלים אלו באלו, ומציגה אותם עם יצרים, תשוקת, רגשות ומחשבות של בני תמותה. דבר המצביע כי במרכז התפישה היוונית האדם הוא עצמו האל והוא המרכז של העולם, והעולם כול וסב דרכו וסביבו- לכן האלים של יוון הינם בעלי כל תחושות ההוויה האנושית – להצביע כי האדם הוא הציר של העולם והוא מרכזו.
היהדות הינה דת מונותיאיסטית- דת של אמונה באל אחד- שאותו האל ברא ומקיים את המציאות. בבסיס תפיסה זו עומדת ההבנה כי העולם הוא אחד ולא שניים או יותר- וכל העולם כולו, שלל ההיבטים שלו , קשורים זה בזה כגוף אחד- ויוצרים שלמות מופלאה, היא האחדות שאותה ברא האל. בתפיסה זו האדם משני לאל. האל הינו מרכז הבריאה, והאדם טפל ומשני ביחס אליו. לכן מקומו של האדם כמשני ולא עקרי מאפשר עוד חוץ ממנו בעולמו. וזהו הבדל הראשון והמשמעותי בין התפיסות.
2- במרכז התפיסה היוונית עומד הערך העליון של היופי והאסטטיקה. דבר זה בא לידי ביטוי בתרבות הגוף ושלמותו וכן בתרבות הספורט והאולימפיאדה, והערך העצום שמקבל המנצח, כבוד חברתי ועושר. ללא קשר לתוכנו הפנימי של האדם – עיקר העניין שיראה טוב, צעיר, חטוב, מושך ועוד. ניתן לראות את תוצאות הגישה זו גם בימינו – דרך התרבות ההוליוודית וערכיה, חשיבות היופי והמראה החיצוני, וכן דרך ה"דת" של הספורט, שבה אדם משויך למועדון כדורגל ויהיה מוכן להרוג את חבריו מן המועדון הנגדי. וכן דרך האופנות ותרבות הפרסום שיצאה בסלוגן "העולם שייך לצעירים". עיקר המהלך של נקודה זו הינה בתשומת לב להופעה החיצונית ולמראה החיצוני, ולתפיסה שהמראה החיצוני מכתיב את מצבו הנפשי של האדם, כך שאם חשקה נפשך להרגיש בטוב עם עצמך, אזי עליך להיראות טוב ברובד החיצוני של גופך. היהדות מעולם לא ראתה בגוף תכלית, הגוף הינו רק כלי לנשמה השוכנת בו לצרכי ותיקונו של עולם. תשומת הלב היהודית מתחילה באדם ומהותו הפנימית, נפשו, רגשותיו, מחשבותיו, תפיסת עולמו, וכיצד כוחותיו הפנימיים מנביטים רבדים נוספים בנפש האדם ומובילים לעומקים נוספים. בספר הזוהר, ספר הסוד המרכזי ביהדות, רוב המאמרים מתחילים במילה "תא חזי" בוא וראה. בוא וראה, לתוך עצמך –שם מתחיל מסע הסוד. וכן המאמר האלוהי הראשון לאברהם אבי האומה – "לך לך" – אומרים ח"זל, לך לתוך עצמך,לטובתך, שם תמצא את הארץ המובטחת ואת טובתך האישית. היהדות שמה דגש מרכזי על נפש האדם ונצחיותה. האם יש ביקורת ביהדות על יופי ואסטטיקה? או גינוי ליופי החיצוני? וודאי שלא, אין כלל בעיה עם יופי ואסטטיקה, אך מי שיש לא רק יופי ואסטטיקה, ימצא ללא כלום לבסוף. ולמי שיש את פנימיותו שממנה נובעת גם יופי ואסטטיקה, ימצא את העולם כולו, כל שאין מאבק בין חוץ המתנגש לפנים או להיפך – יש מאבק על מה הוא העיקר באדם ומהו הטפל, והיהדות מזהירה לא להפוך טפל לעיקר – כי יימצא שהאדם אובד.
3- היוונים הביאו את תורת הרטוריקה – תורה שהייתה אבן פינה בתרבות שלהם –אדם נדרש לדעת כיצד לבנות את דבריו כך שהוא ישמע טוב, מאורגן, משכנע, מנומק, וזה ללא קשר ישיר לתוכן דבריו. יש שהוא נשמע טוב ורהוט מאוד ומשכנע מאוד- אך דבריו מסולפים לחלוטין. לאומנות ההרצאה והדיבור היה משקל כבד בתוך בתי הספר של הפילוסופים היווניים, ויש שנפלו רק על נקודה זו –שלא ידעו להנגיש את דעתם באופן רהוט או אסטטי המניח את הדעת. מהלך זה נותר עד לימינו בתוך תרבות הפוליטיקה, בה חשיבות רבה לרטוריקה ויכולת נשיאת הנאומים. כלומר במרכז הגישה הזו, אין חשיבות לדבר עצמו, אלא לאופן הופעת , בדומה לתרבות היופי והאסטטיקה. אין זה כך ביהדות – ביהדות התוכן מתחיל במילה המכונה "תיבה" – תיבה מכילה תוכן ואוצר. המילה מורכבת מאותיות, והן יסודות ול"לבנים" מהן נבראה הבריאה, על פי היהדות בורא העולם ברא עולמו ב- ל"ב נתיבות פליאה חוכמה" (ספר יצירה א') עשר ספירות בלימה, וכ"ב אותיות יסוד. האותיות הן החומרים מהם נבראה הבריאה. וכן אברהם אבינו ידוע בכתובים היהודיים וכן שמחוץ לכתבי היהדות – כחכם ו"מסטר" גדול של "חוכמת התכונה" – חוכמת התכונה הינה החוכמה שמביאה לידיעת הדבר בעצמו – מהו הדבר במהותו, מדוע הוא כאן, לשם מה הוא כאן, מה חלקו בשלם, ועוד. כך שחוכמה זו עומדת ביסוד משמעות האותיות והספירות, דבר שמראה את עומק החשיבות שיש לשפה למילותיה, וכן לתוכנן הפנימי ולעומקו. במרכז התפיסה היהודית יש לשמות ולשמו של האל עצמו – משקל עצום – בשם ההוויה של האל הכול והעלום כול כלול. דבר שמעיד על התוכן כמרכז שאופן ההנגשה שלו דרך הספרים הינו תוצר של יסוד פנימי זה.
4- נמצא עם כן – כי מלחמת היוונים ביהודים או להיפך, הינה מלחמה של דגשים שונים בין חשוב וטפל בחיי האדם, במה כדאי לו לאדם להשקיע את עצמו ומה כדאי לא לזנוח. כמו כן מה הם המהלכים שנובעים ממה שנתפש שעיקר בחיי האדם – אם האדם חושב עצמו למרכז, אזי יש מהלכי חיים שיצמחו לדבר מה – כגון אגואיזם ונהנתנות, ואם אדם מבין שיש בעולמו עוד כמוהו- אזי יתפתח בתפיסה זו אפשרות לחיי חברה ותקינים. ונקודה זו הינה לשם שיקוף לאדם למען יישאל עצמו – על איזה תפיסת קיום חיי נשענים? ומה הביטוי של תפיסה זו בחיי? והאם יש קווים המחברים את תפיסת קיומי עם אופן ההתבטאות של בחיים הקונקרטיים – אם יש אין קשר כזה, אזי האדם חי בפיצול נפשי שעשוי הוא כשלעמו להוביל לנזק רב. על בסיס חשש זה אמרו חז"ל "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א'-ט"ז)
כמו כן אנו למדים כי מלחמה זו בין היהודים להלניזם, היה ולא הסתיים כלל – אלא הוא עדיין בשיא מאבקו, ולא הוכרע כלום עדיין – ולעיתים נראה כי יוון מנצחת, כיוון שהעולם כולו מושתת על תפיסותיה, ומעריך את מגמותיה. אך את נפש האדם, מקורה ותכליתה לא ניתן להשמיד, ועל מקורותיה של נפש זו עומד המאבק.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 
עוד קצת במחשבות לחג החנוכה:
ספר מקבים א׳ ומקבים ב׳ אשר אינם נכללים בתנ״ך אלא במה שנקרא ״ספרים חיצוניים״ מספרים סיפור ארוך על ממלכת החשמונאים והקרבות אשר ניהלו עם היוונים והמתיוונים במשך תקופה די ארוכה של יותר מ 200 שנה בהם הכהנים לקחו לידיהם את המלוכה ויסדו שוב את ממלכת יהודה.
הסיפור הוא מורכב ויש בו הרבה קרבות ויותר ממרד אחד יש את יהודה המכבי ויש את בר כוכבא וסיפורי גבורה – ממלכת החשמונאים היתה סמל לעוצמה צבאית ותעוזה בתקופתם בית המקדש חזר לפעול ולהיות מרכז רוחני של העם היהודי בקיצור קרו הרבה דברים משמועתיים אך בסופו של דבר מהו הסמל החשוב ביותר של חנוכה? הדלקת הנרות ונס פח השמן וזה סיפור אחד קטנטן וכביכול שולי בכל מה שקרה במאתיים השנים ההם ומאתיים שנה זה הרבה זמן ועוד בתקופה ההיא!!!
יש כאן שתי שאלות מעניינות שעולות מהסיפור האחת היא למה סיפור בית חשמונאי וכל החלק הזה הכל כך חשוב ורב עוצמה לא נכלל בתנ״ך והשנייה למה הדגש הוא על הסיפור של נס פח השמן ולא על הנצחונות הצבאיים המזהירים?
הרי החשמונאים שהיו ממש מעטים הצליחו במרד של יהודה המכבי להביס אימפריה אז למה זאת לא מהות החג?
אז ככה:
חז״ל אשר סגרו את התנ״ך בגלות אחרי חורבן הבית השני בכוונה לא הכניסו את הסיפור פנימה כי הם לא היו גאים במרד הצבאי כי מהות היהדות היא לא עוצמה צבאית אלא עוצמה רוחנית אם נסתכל על חגי ישראל מהותם היא אבסטרקטית אנחנו לא חוגגים חומר וניצחונות אלא נקודות של טרנספורמציה רוחנית ראש השנה כיפור סוכות פסח ושבועות הם כולם חגים רוחניים – אין חג יהודי המסמל כוח חיצוני אלא רק התעלות הנפש והכניעה לאלוהים וקבלת התורה הרי בעצם היוונים הם אלו המייצגים את הכוח החיצוני והם הגויים מתפארים בנצחונותיהם הצבאיים וחז״ל לא רצו לתת מקום לזה בזכרונות עם ישראל.
כמו כן יש את הנקודה שהחשמונאים מלשון חשמן היו כהנים והם הפכו למלכים בניגוד לייעוד שלהם – ישנה פה חזרה על המוטיב בו עולם הרוח לוקח על עצמו את עולם החומר! הרי ידוע שעם ישראל הכריח את הנביא שמואל לשים עליהם מלך וזה לא היתה כוונת האלוהים כלל וכלל!
ובכן ההתמקדות דווקא בנס פח השמן זה הניסיון של חז״ל למקד את כל הסיפור דוקא בנס האלוהי הקטן בנס שאינו קשור בכוח בהרג ובעוצמה חיצונית אלא במשהו פשוט אך אלוהי אשר הוא מעל הטבע כי בסופו של דבר מה שחשוב באמת זה האלוהים וזאת המהות האמיתית.
היוונים (העולם עד היום) חיים בתוך הטבע ונשמעים לחוקיו הם גילו את המתמטיקה והאסטרונומיה והגאומטריה הם יצרו מבנים וארכיטקטורה והם סגדו לטבע עצמו לעוצמתו ולחומר וראו את האדם כחלק מהטבע אך היהדות מתרכזת בנשמה באור ובדברים שהם מעל לטבע וזאת העוצמה הרוחנית שלה ולכן חז״ל הפרידו עצמם מכל המאבק הצבאי והתרכזו בנס אחד קטן!!
חז״ל ניסו לתת מסר שמלחמות אצלנו הם מחוסר ברירה אינינו מתגאים בהן אנחנו שמים את הנרות על החלון ולא את החרבות מה שאנחנו מראים לאחרים זה את האור הפנימי שלנו את הנס ולא את הכוח!
בסופו של דבר כל ההתגלגלות נגמרה בצורה טרגית בית המקדש נשרף מרד בר כוכבא הסתיים בהתאבדות המונית במצדה וכמובן הגלות של 2000 שנה….
הסיפור הזה גורם לי לחשוב ולהתבונן בתוכי איפה אני מוגבל במאבק חומרי מהם המקומות בתוכי בהם אני עדיין יווני חושב במונחים של כוח חיצוני עוצמה ומלחמה וניצחון איפה אני תקוע בתוך הטבע של עצמי ואיך אני הופך ממתיוון שוב ליהודי עלידי ההתחברות לאור הפנימי הקטן לאותו מקום שהוא מעל למה שאמור לקרות לפי חוקי הטבע לאותו נס הנמצא בתוכי!
עוד הרבה מאד יש בסיפור הזה אך לבינתיים – חג שמח קובי היקר!!!