קול שופר – קול הנפש
פרשת ניצבים ספר דברים
מפי: קובי נחושתן
כתבה וערכה: אורנה בן דור
פרשת ניצבים זוהי פרשה קצרה יחסית: דברים פרקים כט ט- ל' כ'
ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים–כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. דברים כ"ט
ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
זהו פסוק נחמה על כל מסכת הקללות של הפרשה הקודמת (פרשת "כי תבוא") שמכילה בתוכה צ"ח קללות. פרשה זו מתקרבת כבר לאחרית הימים בהקבלה של הפרשיות לאלפים, למאות ולעשרות שנים (הקבלה שרמב"ן מתאר בפירושו לפרק א' בראשית). ניתן להתייחס לפרשה הקודמת כאל פרשה שמקבילה לשואה, וניתן להתייחס למה שמתואר כקללות כאל תיאור של השואה וכל הפוגרומים שעברו על עם ישראל.
פרשה זו נלמדת בשבת שלפני ראש השנה, ומסכמת את מהלך השנה החולפת.
לפי המסורת נברא האדם בא' בתשרי, ואילו העולם התחיל להיברא בכ"ה באלול- ששה ימים שקדמו לבריאת האדם. למרות שהעולם נברא באלול, השנה נספרת החל מבריאתו של האדם, ולא של העולם, ללמדך על חשיבותו של האדם בעבור הבריאה כולה.
אם אין אדם בבריאה, אין מי שיספור ויתעד את מה שמתרחש. באמצעות העדות של התודעה האנושית יש משמעות לזמן החולף, למרות שהזמן נברא כבר ביום הרביעי ככתוב: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי."
כך שללא אדם אין בבריאה מי שיהדהד את הקיים וייתן לקיים תוקף, וכך עונה המקרא לשאלה הפילוסופית – אם נפל עץ ביער, ואף אדם לא שמע או ראה את זה, האם הענף נפל והשמיע קול? – התשובה של המקרא – וודאי שנפל, וודאי שהשמיע קול, אך אין לזה כל חשיבות או ערך אם לא היה שם אדם שיראה וישמע את המחזה. החוויה האנושית נותנת לכל הקיים תוקף, וללא אדם שיחווה ושייתן תוקף, אין לדברים כל משמעות, על אף התרחשותם. ולכן הזמן מתחיל להימדד, ולהיספר רק עת יש אדם בעולם, ללא האדם אין לזמן ולשלל מאורותיו שום משמעות. שיש אדם יש גם זמן.
ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: דברים ל' ו'
המפרשים מפרשים את המילים את לבבך ואת לבב- זרעך, כרמיזה לחודש אלול. בשל חשיבותו של חודש זה, הוא החודש המרומז ביותר במקרא, וקיבל את תשומת הלב שלו במקומות רבים נוספים; לדוגמא בשיר השירים: אני לדודי ודודי לי.
בחודש אלול יש למול את הלב הערל, הלב המכוסה, ולאחר המילה הלב נשאר חשוף, הוא כפי שהוא באמת.
ספר היצירה , אותו נוהגים המקובלים ללמוד לפני ראש השנה, מתחיל במילים:
(א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספַר וספור. ספר יצירה פרק א
הספַר הוא הגבול והסיפור מתרחש במתח בין מה שנכתב בסֵפֶר לבין הסיפור האנושי. האדם עצמו כותב את חייו כספר, ו"סיפור" הינו המתח בין הספר שכבר כתוב עליו לבין הסיפור שהוא בוחר ורוצה לחיות – דבר שלא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שנכתב כבר עבורו.
ספר היצירה שם את הדגש על החוויה האנושית; הדברים כולם נפגשים באדם. שכן האדם הינו צמצום של הבריאה כולה, כל שקיים בעולם קיים באדם –
"כך הקדוש ברוך הוא, יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים,
בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו,
וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים.
ויצר באדם כל מה שברא בעולמו.
ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם – זה שערות של אדם.
ברא חיה רעה בעולם ברא חיה רעה באדם – זה (בני מעיו) של אדם.
ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם – זה אזניו של אדם.
ברא ריח בעולם ברא ריח באדם – זה חוטמו של אדם.
חמה בעולם חמה באדם – זה אורו של אדם.
מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם – זהו מימי חוטמו של אדם.
מים מלוחים בעולם מים מלוחים באדם – זהו דמעות של עינים.
נחלים בעולם נחלים באדם – אלו דמעות
חומות בעולם חומות באדם – אלו שפתותיו של אדם.
דלתות בעולם דלתות באדם – זה שיניו של אדם.
רקיעים בעולם רקיעים באדם – זה לשונו של אדם.
מים מתוקים בעולם ומים מתוקים באדם – זהו רוקו של אדם.
לסתות בעולם לסתות באדם – זה לחייו של אדם.
מגדלים בעולם מגדלים באדם – זה צוארו של אדם.
סתידראות בעולם סתידראות באדם – זה זרועותיו של אדם.
יתידות בעולם יתידות באדם – זה אצבעותיו של אדם.
מלך בעולם מלך באדם – ראשו.
אשכולות בעולם אשכולות באדם – דמו.
יועצים בעולם יועצים באדם – כליותיו.
ריחים בעולם ריחים באדם – זה קרקבנו של אדם.
נימסים בעולם נימסים באדם – זה טחולו של אדם.
אשפתות בעולם אשפתות באדם – זה כריסו של אדם.
בורות בעולם בורות באדם – זה טיבורו של אדם.
מים חיים בעולם מים חיים באדם – זה מי רגליו של אדם.
חיים בעולם חיים באדם – זה דמו של אדם.
עצים בעולם עצים באדם – זה עצמותיו של אדם
גבעות בעולם גבעות באדם – זה עגבותיו של אדם.
עלי ומכתשת בעולם עלי ומכתשת באדם – זה ארכבותיו של אדם.
סוסים בעולם סוסים באדם – זה שוקיו של אדם.
מלאך המות בעולם מלאך המות באדם – זה עקיביו של אדם.
הרים ובקעות בעולם הרים ובקעות באדם – עומד דומה להר נופל דומה לבקעה.
הא למדת שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא באדם: " (אבות דרבי נתן פ' ל"א)
יש יחסי גומלין בין החוויה האנושית לחוויה האלוהית; אלוהים זקוק לאדם כדי לחוות את עצמו. מה שאדם חווה ביום יום חוזר ומהדהד בעולמות העליונים, וכך אלוהים בעצמו מתנסה בבריאה אותה הוא ברא .
בתוך ספר היצירה לכל אות יש משמעות. (לפי הנוסח הקצר כ- 1300 מילים. לפי הא"רי הקדוש -2500)
נתייחס לפרק ל' מהפרשה, המכוונן אותנו לאופן ההתבוננות בספר היצירה.
יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.
זה משפט מפתח שבא להראות שהפוטנציאל למהלך האולטימטיבי קיים באדם, אלא שהאדם צריך לבוא ולעשותו.
הפסוקים מראים לנו שני מהלכים עליהם דיברנו בפרשות קודמות:
1. צא ולמד.
2. בוא וראה
במהלך של: 'צא ולמד' אין משהו בחירי. האדם יוצא החוצה ולומד כיצד צריך להתנהג ולהתנהל בעולם. אדם יכול לחיות כל חייו כאוטומט, כישן, כעיוור, כבחינת: מַה-לְּךָ נִרְדָּם (יונה, א' ו')
במהלך החיים הרגילים של היום יום האדם הולך כישן. מהלך זה נקבע לו על פי החינוך, החברה, הקרמה והעולם כולו. אין זה על כן מהלך אישי. מצד אחד החינוך והחברה הם הכרחיים כי הם מהווים סדר ארגון ותשתית לעבודה, אבל מצד שני אין דבר יותר מסוכן לאדם מהמחזוריות וכוח ההרגל שנה אחר שנה, מהלך שהוא כאמור מרדים את התודעה.
המהלך השני: 'בוא וראה'- זהו מהלך ללא שום התוויה מראש; אדם צריך לבוא פנימה לתוכו, ולראות משם את העולם. מורה אמתי אף פעם לא יגיד לתלמידו לחקות אותו ולהיות כמוהו, אלא יעזור לתלמיד למצוא את הכלים איך לחצוב את דרכו לבדו.
'את לבבך ואת לבב זרעך'- לא נאמר: את לבבכם וכו'… הפנייה האלוהית היא תמיד לאדם הפרטי שמתווה את דרכו לבדו. זוהי תפיסת היסוד ביהדות לאופן בו נברא האדם. בעוד הבריאה כולה נבראה כמכלול: הכוכבים, נתיבי היום, הצמחים, סוגי החי השונים ואף המלאכים נבראו כמין, היצור היחידי בעולם שנברא לבדו הוא האדם. הפנייה היא ליחיד, מתוך הנחה שהיחיד התווה לעצמו דרך. התורה מכוונת לאנשים אינדיבידואלים שחצבו את דרכם, היא לא רוצה ציבור עדרי.
"בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (ספר תהלים, פרק ל"ג, פסוק ט"ו)" משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב'
פוסקי הלכה כמו רמב"ם או הפוסקים שואלים שאלה בעייתית ואומרים: המשפט: תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה חוזר כל שנה, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, וכל שנה העיוותים ואי הצדק הולכים ומעמיקים. יש אנשים שהיה מגיע להם להיענש מידי שנה אלף פעמים, ובכל זאת הם ממשיכים להיות אנשי שררה, לרצוח, לעוול ולאנוס. דבר זה אינו הגיוני. כי נאמר שבראש השנה באים ושוקלים את כולם בספרי חיים ובספרי מתים בראש השנה, וקובעים מי יחיה ומי ימות.
חז"ל מרמזים, ורמב"ם מסכים עימם, שיש במציאות שני ממדים:
1. עולם כמנהגו נוהג.
2. האנשים שהתוו לעצמם דרך.
כדי להגיע לדרגה שבו אדם נקרא אדם צריך שתהיה לו דרך. לכן הדין של ראש השנה נאמר מתוך כוונה שאדם הולך בדרכו ואז יש את מי לשפוט. לגבי כל יתר בני האדם המגשימים בחייהם את העקרונות החייתיים (אכילה, התרוקנות, תשוקה מינית, רבייה פרייה ועונג) ותו לא- המשפט בו הם נשפטים הוא משפט מכני, שבו אין השגחה פרטית. במובן מסוים הם כמו החיות; חל עליהם חוק הטבע, חוק הכוכבים והמזלות, חוק ירח, מארס, שבתאי ושאר ממלכות שמים. זה החוק בו מושלים הטבע, והמהלך האוטומטי של הקרמה.
יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.
עיקר העניין פה זה שהפוטנציאל לחיים אינדיבידואלים מתפתחים קיים בתוך הלב, בתוך הנפש ואז הפה צריך לעשותו.
מה הוא הפה וכיצד הוא קשור ללב? נפש האדם זה יכולת הדיבור של האדם. אין הכוונה למילים רגילות, לקומוניקציה, אלא ליציאה של הרוחני מהכוח אל הפועל.
"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"
בבראשית פרק ב פסוק ז
ואונקלוס תרגם "ברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא"
התרגום לעברית של 'רוח ממללא' היא נפש מדברת. כלומר הייחודיות של האדם משאר 'נפש חיה' היא שיש באדם 'רוח ממללא'.
זהו הביטוי והיציאה מהכוח אל הפועל של נשמת אדם בצורה העמוקה ביותר; הקול, לפני שהוא נהיה מילולי ותוכני, הוא הביטוי העמוק ביותר. כוח הדיבור של האדם הוא חלק אלוה ממעל המיוחד לו.
"משרשי המצווה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב יישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו. על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות" ספר החינוך במצוה שנ
על הבריאה כולה נאמר שהיא מהדהדת שלשה קולות: "שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו ואלו הן קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ויש אומרים אף לידה" (יומא כ'- ב')
1. קול חמה – תנועת השמש והכוכבים
2. קולה של רומי- קול התרבות.
3. קול נשמה בשעת יציאתה. כשאדם נופח נשמתו הקול מהדהד בבריאה כך שכל הבריאה שומעת את היציאה של הנשמה מהגוף. ויש אומרים – קול בכיית תינוק בשעת לידתו.
אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה. עמוס ג' ו'
מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?
עניין השופר הוא שמיעת הקול שקדם לתוכן שהקול מביא אתו; קול שופר הוא אותו קול בסיסי, קולה של נשמת האדם, לפני שהולבש עליו תוכן ומילים. והכוונה: מי אני כאדם לפני שהלבשתי על עצמי לבושים?
בראש השנה נשפט אותו אדם שהתווה לו דרך על דרכו. האם דרכו תאמה לקול ליבו כלומר לקול נשמת אלוה ממעל שלו? האם היה נאמן לדרך שהתווה לעצמו?
ואני תפילה
האדם נקרא גם "עולם קטן"; קומת אדם זה החלוקה שלו לכל עשרת הספירות בבריאה (עשרת הספירות . נאמר בתיקוני הזוהר שיש בו באדם עשרה דפקים בכל מיני מקומות בגוף ולא רק בלב, מן הראש ועד לכפות הרגליים. כל דופק מאפיין ספירה אחת. הדופק המודגש ביותר בכל אדם מעיד על הממד בו הוא נמצא. קולו של האדם יבטא את הספירה הזאת, וכך ניתן יהיה לדעת איפה ממוקם האדם מבחינת התודעה שלו. וכאן בתקוני הזהר ניתן "כלי אבחון" לדעת את מקומו של האדם ברובד הקיומי וההתפתחותי שבו הוא נתון כעת.
הרמ"ע מפאנו, מקובל איטלקי מהמאה ה ,16 אחד מגדולי המקובלים בהיסטוריה של הקבלה, אומר שאם לוקחים את המילה אדם ורושמים אותה בכתיב מלא: אלף דלת מם, ולאחר מכן מוציאים את האות הראשונה מכל מילה נשארות אותיות מתפלל. מהות האדם היא תפילה. האדם בעומקו הוא בתפילה, ותפילתו של אדם מודעת לו – או שאינה מודעת כלל. דבר זה נקבע על פי דרגת האחדות הפנימית שיש לאדם או דרגת הפיצול הפנימי.
וזה שנאמר על ידי דוד המלך: ואני תפילה. תהילים כט ד. אין הבדל בין עצמי לבין תפילתי. כל מעשיו דיבוריו ומחשבותיו של האדם הם תפילה. ובראש השנה נקבע אם תפילתו של האדם מתקבלת או לא.
לתפילה יש ביטוי בכמה ממדים: מחשבה דיבור ומעשה. אומר הפסוק: בפיך ובלבבך לעשותו. ומתייחס לשלושת הממדים.
כשאדם חושב מחשבה, מדבר דיבור, עושה מעשה, כאשר פיו וליבו שווים, הוא בכיוון הנכון ותפילתו מתקבל.
"אל ייכנס אדם אל בית המדרש, אם פיו וליבו אינם שווים. ייכנס אדם לבית המדרש אם פיו וליבו שווים. שמי שפיו וליבו אינם שווים מעץ הדעת טוב ורע הוא, ומי שפיו וליבו שווים, בעץ החיים אוחז הוא" (תיקוני זהר – ע')
מה הכוונה מעץ הדעת טוב ורע ומעץ החיים?
עץ הדעת טוב ורע קשור לידיעה מפוצלת-טוב ורע, הקשורה לחיים הארציים ולפיכך גם למוות. לעומת זאת, עץ החיים קשור לידיעה שלמה ולאל-מוות.
ספר היצירה : מהו האופן דרכו ניתן להיכנס לעולמות הרוח?
ספר היצירה, אותו לומדים בדרך כלל לפני ראש השנה מתחיל במשנה הראשונה:
(א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור (נוסח אחר – אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל רחום וחנון שוכן עד וקדוש שמו): ספר יצירה פרק א
כל שמות האל הם 22 שמות שהם כנגד 22 אותיות. נאמר בקבלה שבאותיות נברא העולם; כלומר האותיות הן האבנים שמהן נברא העולם.
מה היא אות? א בהתחלה ות בסוף ו- ו באמצע . ו מחברת בין מה שלפניה ומה שאחוריה- תא. הבריאה כולה קיימת בכל תא ותא. מתוך חקר הגנום האנושי ידוע היום שכל תא בגוף מכיל את הגוף כולו. המקור לכל האותיות הוא אחד, וכל אות כבר מכילה בתוכה את משמעות כל שאר אחיותיה האותיות, אבל יש לה את הייחודיות הפרטית שלה.
אלוהים בורא את הבריאה ב 32 נתיבות פליאה. 22 אותיות ו10 ספירות. מה זה פליאה? מה זה פלא?
נאמר: "במופלא ממך אל תחקור" (ספר בן סירא)
אין הכוונה שאדם לא ינסה להגיע לעולמות עליונים, רוחניים הגבוהים מהעולם הפיזי. חקירה באופייה היא עיונית ולוגית, אם אתה רוצה פלא, נאמר, אם אתה רוצה להרקיע למחוזות הווייה גבוהים יותר, אתה צריך לוותר על הממד שלך שחושב באופן לוגי. אם ברצונך להיכנס לפרד"ס עליך לוותר על הממד העיוני, קוגניטיבי, מודע במובן הרציונלי.
עולם הפליאה הוא עולם שבו המבנה של הפן הקוגניטיבי-רציונלי נהפך למשוכה המרכזית. אם אני מוציא מתוכי את הממד שחושב ומבין רציונאלית. מה נותר? ניתן לאפיין את הנותר דרך שלושה מהלכים:
המהלך הראשון: קבלה ואמונה.
המהלך השני: מהלך החשמל; לחוש את המילה חש-מל. עליך לחוש ולא לחשוב.
המהלך השלישי: דרך האדם העובד, פעולות שיש לעשותן המבטאים דבקות ואהבה.
לסיכום:
בראש השנה נשפט אדם אם הוא ראוי לשמו. האם כאדם הניב פרי אמתי בחייו. הפירות נובעים מהמהות הרוחנית, אך לכל אדם יש פרי אישי משלו, הקשור לקול הנפש שלו, וזהו גם מבחנו. כל אדם בוחר בחירות בחייו – ולפי בחירותיו, מתהווה לו הדרך. לכל דרך יש חוקים משלה, וחוקי הדרך בה בחר האדם ללכת בה – היא זו שתשפוט אותו.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 