תשעה באב – חורבן או תחייה – קיץ 2015

מפי: קובי נחושתן
שמעה, כתבה וערכה: אורנה בן דור

פרשת דברים – ספר דברים

הפרשה החותמת את ספר במדבר היא פרשת מסעֵי, שנאמרה עדיין מפי הגבורה. ספר דברים הוא הספר אתו מתחילים דבריו של משה עצמו. תשעה באב הוא יום סימבולי שנמצא בחתך שחותם את במדבר ומתחיל את דברים. במאמר זה ננסה לברר האם מלבד היות יום זה יום חורבן, הרס ושברון לבב, המכונה "ימי בין המצרים"', (על פי הכתוב במגילת 'איכה' (פרק א' פסוק ג') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים"), או שהוא טומן בחובו דבר נוסף.
בעוד שעל ארבעה מתוך חמשת ספרי התורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר- קיימת אחדות דעים בין המפרשים השונים מאז ועד היום, לגבי היותם נאמרים מפי הגבורה עצמה, על ספר דברים התחולל ויכוח אם הוא נאמר מפי הגבורה דרך משה, או מהעצמי של משה. בסופו של דבר נעשתה הכרעה לכלול אותו בתוך ספרי התורה. ספר דברים מסופר בגוף ראשון: ואומר אליכם, ואצווה אתכם, וייטב בעיני- משה הוא המדַבֵּר.
עובדה זו היא בעלת משמעות עמוקה, וזאת משום שספר דברים הוא השורש לתורה שבעל פה, כלומר לתורה שלא נמסרה בסיני.
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. משנה אבות א א

אנשי הכנסת הגדולה היו הראשונים שאמרו משהו מדעתם הם; עד אליהם כל דור הוא מבחינת מקבל תורה מסיני. גם הנבואה לא נאמרה מתוך הנביא עצמו, אלא שהוא שימש כערוץ לדברי אלוהים. מימי בית שני ואילך, החלו דברים להיאמר מפי אנשים, לא כקבלה מלמעלה, אלא כחכמה אנושית.
הוויכוח בתוך הגמרא האם מפי הגבורה אָמָרַה, או מעצמו אמרה, מצביע על מהלך שבו יתכן שהאלוהים עצמו שואף שהאדם יאמר דברים מעצמו. עד לנביאים המהלך רוחני-פסיכולוגי היה מהלך שבו אדם אינו בוחר, ואינו יכול ליצור אלמנט של הטבעה אישית. בסוף בית שני, מתווכח רבי אליעזר בן הורקנוס עם כל התנאים, כולל רבי עקיבא וחבריו על נושאים הלכתיים, ויכוח שמתפתח לבסוף לעניין עקרוני על האופן בו נקבעים דברי הלכה, והאם להוכחות שמימיות יש יכולת להכריע לכאן או לכאן. בסופו של דבר אומרים התנאים לרבי אליעזר בן הורקנוס: לא בשמים היא… הכרעתם זו תומצתה במדרש על הפסוק מספר דברים "לא בשמים היא". סוגיה הידועה בשם – "תנורו של עכנאי"

" אמר להם (רבי אליעזר): "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה… אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [ציטוט מתוך דברים ל', י-יד: "…כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."]. מאי לא בשמים היא ? [מה הפירוש: לא בשמים היא?] אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" [ציטוט מתוך שמות כ"ג, א-ג] " (מסכת בבא מציעא נט, ב)

בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל מה אמר הקב"ה באותו זמן. סיפר אליהו כי האל "חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני".

ובספר דברים – מדברי משה –
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים ל י"א י"ב

בפיך ובלבבך לעשותו, בתוכך ממש, כחלק מהווייתך, מישותך , ממי שאתה וממה שאתה, חלק לא נפרד.

הוויכוח בין ר' אליעזר בן הורקנוס לבין החכמים משקף את הקרע ביהדות; בסופו של דבר הייתה ידם של חכמי ישראל שגזרו שהאדם את עצמו יאמר, מתוך ליבו ידבר- על העליונה. אין זה רק עניין הלכתי. כאשר אדם בא ומבטא את עצמו, מדבר מתוך עצמו, יוצר מתוך עצמו, אלוהים בעצמו מצטרף למהלך. זהו מהלך של אינדיבידואליזציה שבו האדם נהפך למיוחד בעת היותו קובע את מהלך הדברים, וזאת מבלי לגרוע מכללי האמונה באלוהים ובמקומו של האל ביקום.
תשעה באב משקף צומת שאינה בהכרח חרבן של מה שנהרס, אלא התבוננות של מה שמתאפשר. במסכת מכות כ"ד מתוארים החכמים המקוננים ואבלים על חרבן בית המקדש, בעוד שרבי עקיבא צוחק. למה צחק רבי עקיבא?
רבי עקיבא ראה את המהלך האבולוציוני בפרספקטיבה רחבה יותר; הוא ידע שכפי שהגיע החורבן, כך תגיע גם התחייה.
"פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח, ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (מ' מכות כ"ד ב')

זהו עיקר העניין של תשעה באב.

ע"פ היהדות טמון העולם כולו בשלשה דברים: התורה, בית המקדש והאדם עצמו. התורה הינה ארכיטיפ שבתוכו גנוז העולם כולו; בית המקדש הוא דמות העולם והחיבור של מעלה ומטה, תיקון הפירוד שהחל מחטא גן העדן והחזרת האחדות לבריאה; גם האדם הוא כזה.
התורה המקדש והאדם הם שלוש צורות קיום, שלושה ביטוי קיום שמכילים בתוכם את היקום כולו, על כל פרטיו וגווניו.
בית המקדש הפיזי חרב, אך הוא יבנה שוב, הפעם בתוך האדם עצמו. לאחר חורבן הבית, נותר האדם לבדו כביטוי לישות המכילה את כל הבריאה בתוכה. ולכן כעת על האדם להיהפך למקדש בפני עצמו.

כיצד יתגלה המקדש בתוך האדם?

א מִזְמוֹר, לְאָסָף:
אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים, לְבָרֵי לֵבָב.
ב וַאֲנִי–כִּמְעַט, נטוי (נָטָיוּ) רַגְלָי; כְּאַיִן, שפכה (שֻׁפְּכוּ) אֲשֻׁרָי.
ג כִּי-קִנֵּאתִי, בַּהוֹלְלִים; שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.
ד כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם; וּבָרִיא אוּלָם.
ה בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ; וְעִם-אָדָם, לֹא יְנֻגָּעוּ.
ו לָכֵן, עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה; יַעֲטָף-שִׁית, חָמָס לָמוֹ.
ז יָצָא, מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ; עָבְרוּ, מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב.
ח יָמִיקוּ, וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק; מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ.
ט שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם; וּלְשׁוֹנָם, תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ.
י לָכֵן, ישיב (יָשׁוּב) עַמּוֹ הֲלֹם; וּמֵי מָלֵא, יִמָּצוּ לָמוֹ.
יא וְאָמְרוּ, אֵיכָה יָדַע-אֵל; וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן.
יב הִנֵּה-אֵלֶּה רְשָׁעִים; וְשַׁלְוֵי עוֹלָם, הִשְׂגּוּ-חָיִל.
יג אַךְ-רִיק, זִכִּיתִי לְבָבִי; וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי.
יד וָאֱהִי נָגוּעַ, כָּל-הַיּוֹם; וְתוֹכַחְתִּי, לַבְּקָרִים.
טו אִם-אָמַרְתִּי, אֲסַפְּרָה כְמוֹ; הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי.
טז וָאֲחַשְּׁבָה, לָדַעַת זֹאת; עָמָל היא (הוּא) בְעֵינָי.
יז עַד-אָבוֹא, אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵל; אָבִינָה, לְאַחֲרִיתָם.
יח אַךְ בַּחֲלָקוֹת, תָּשִׁית לָמוֹ; הִפַּלְתָּם, לְמַשּׁוּאוֹת.
יט אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע; סָפוּ תַמּוּ, מִן-בַּלָּהוֹת.
כ כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ– אֲדֹנָי, בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה.
כא כִּי, יִתְחַמֵּץ לְבָבִי; וְכִלְיוֹתַי, אֶשְׁתּוֹנָן.
כב וַאֲנִי-בַעַר, וְלֹא אֵדָע; בְּהֵמוֹת, הָיִיתִי עִמָּךְ.
כג וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ; אָחַזְתָּ, בְּיַד-יְמִינִי.
כד בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי; וְאַחַר, כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.
כה מִי-לִי בַשָּׁמָיִם; וְעִמְּךָ, לֹא-חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.
כו כָּלָה שְׁאֵרִי, וּלְבָבִי: צוּר-לְבָבִי וְחֶלְקִי–אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
כז כִּי-הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ; הִצְמַתָּה, כָּל-זוֹנֶה מִמֶּךָּ.
כח וַאֲנִי, קִרְבַת אֱלֹהִים– לִי-טוֹב:
שַׁתִּי, בַּאדֹנָי יְהוִה מַחְסִי; לְסַפֵּר, כָּל-מַלְאֲכוֹתֶיךָ. (תהילים ע"ג)

אסף מעיד על עצמו שאינו מבין בריאה בה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ועוד מעט קט וגם הוא היה נכשל ועובר לצדם של הרשעים שדומה שדרכם צלחה תמיד. ואז הוא גילה את התודעה האלוהית, אותה הוא מכנה מקדשי אל.

כמו כן – אסף מלמד שתי צורות של התבוננות והבנת המציאות, האחת – מחוץ למקדשי אל – שם המציאות נראית כאוטית, בוטה באי הצדק שלה, מכוערת וגסה. והשנייה – מתוך מקדשי אל – שם יש סדר, הבנה, תבונה, אמת, ידיעה צרופה המביאה לאהבה.

הדרך להפוך לכלי על מנת להיכנס למקדשי אל מתוארת על ידו באופן הבא: "כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן". הכליות אמנם מופיעות בהקבלה ללב, אך כאן הכליות לא מסמלות את המצפון – האדם סובל בלבו, כלומר ברגשותיו, הוא מאד עצוב וממורמר, והסבל כל-כך חזק, שהוא מדומה לכאב שאדם חש כאשר חרב שנונה ("אשתונן" מלשון "שנון") מפלחת את כליותיו. בנוסף לכך האדם אמור להגיע כבער, כלא יודע, כ'בהמות', כלומר כמובל ולא כמוביל.
המהלך המתבקש אם כן על מנת להגיע למקדשי-אל, הוא מהלך של התמסרות וכניעה.

כשבית המקדש נחרב פעמים בתשעה באב, מה קרה בעצם? התפנה חלל לתוכו האדם נכנס, חלל המאפשר לו תפיסה אחרת של המציאות שנחצבת מתוך עצמו הוא; אדם צריך לעשות את התהליך בתוכו. זו ההבטחה של תשעה באב. לאחר שהתורה נשרפה, והמקדש נשרף, רק האדם עצמו נשאר כסמל לשלמות. רבי עקיבא מצחק כשכולם בוכים, כי זה מה שהוא רואה. הוא רואה כיצד נלקח מהאדם הפן המכני והלא בחירי; נלקח ממנו המקום שיש בו איכות אלוהית, ומספיק לשהות בו על מנת להגיע לתודעה גבוהה. המצב שמגיע לאדם בחסד ולא בזכות – נלקח. גם הכוהנים עצמם היו בתודעה של רוח הקודש מעצם היותם במקדש.
בתשעה באב קיימת הזדמנות מיוחדת לאדם להגיע מתוך עצמו וישותו הוא לתודעה של אחדות, להגיע בעצמו לתודעה שהיא תודעת הכללה ואחדות, שבאה לידי ביטוי בפרק זה בתהילים בפסוק י"ז: עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. מזמור זה משקף את מה שקרה בחורבן בית המקדש.
סולם העלייה שהיה קיים עד לבית שני קשור למבנה שלא יתכן כי ייחרב, כי זה מבנה של אלוהים. מה שנחרב הוא האפשרות של האמת להגיע מבחוץ. המהפך העצום הזה החל מאז ימי בית שני ונמשך עד להיום; אין יותר גורמים חיצוניים שיעוררו את האדם לתכליתו. האדם, האני הוא מבחינת מקדש, תורה, וסולם העלייה, והדברים תלויים רק בו. כך, בסוף בית שני נחתם עיקרון הבחירה החופשית. מבית שני ועד להיום קיים מהלך אינדיבידואלי פרטי אישי.

רבי עקיבא ראה את הברכה שבחורבן בית המקדש המסמל את האחדות הראשונית, והליכה לקראת אחדות של אינדיבידואלים. אלוהים לא רוצה יותר לראות עולם בו כולם מתנהגים באופן דומה ומוסרי כברירת מחדל;, האל שואף למצב שבו יש אינספור אינדיבידואלים, בו כל אחד מבטא את האחדות לפי צורתו האישית.

המסורת הנבואית, המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך, נועד להיהרס. האמת היא דבר שמתהווה, ולא ניתן לקבע אותה. רצונו של הבורא מהאדם הוא שהאדם ימצא את האמת מתוכו וכך גם יבטא אותה. ידועה ביהדות אמרתו הידועה של רבי זושא: "אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותי". האדם צריך לבטא את האחדות והשלמות על פי כללי המיוחדות שלו.

תשעה באב זה היום שבו הכול נחרב, חוץ מהמבנה המכונה "אני"; התורה נחרבה, נחרב המקדש, אך לא ה"אני"! ה"אני" הוא אחד משמותיו של אלוהים- אי אפשר לו שיחרב. חוויית ה"אני" של האדם הינה דבר שאינו בר הכחדה.

מה שנחרב אם כן, הינה מציאות בה האמת מוכתבת מבחוץ "כפה עליהם הר כגיגית" – בה האדם הינו מושפע, ומוכתב לו שפע הכובל בחירה ומהלך פרטי. ומה שהחורבן מאפשר, הינו מהלך חדש של האדם הפרטי, האדם כמקדש, אשר האמת נובעת מתוכו וכך בונה עולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s